סמכות בית המשפט לתקן הסכם שיתוף במקרקעין

בהמשך טענו התובעים כי מאחר ועו"ד מוזר ידע על תוספת המחיר בסך 310,000 ₪ שהם שילמו עבור המקרקעין בגין רישום הסכם השתוף, היה עליו לדעת כי הפרת התחייבותו תיגרום לנזק זה בסך של 310,000 ₪ ולכן עליו לשאת בו. התובעים טענו כי מטעמי יעילות הם אינם מבקשים להגדיל את סכום התביעה הכולל - 320,000 ₪ - ומותירים לשיקול דעתו של בית המשפט את אופן חלוקת החיוב בין המוכרת לעו"ד מוזר.

יהיה – בחוזים מסוג זה – קיומו של דפוס היתנהגות מתמשך, לו שותפים שני הצדדים" [ההדגשות הוספו – מ.ג'.מ.] האם התובעים זכאים למלוא הפיצויים המוסכמים? סעיף 15 (א) בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1971 (להלן: "חוק החוזים-תרופות") קובע כדלקמן: "הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן – פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה". המלומדים ג' שלו וי' אדר בספרם דיני חוזים – התרופות, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (התשס"ט – 2009), מציינים כי סעיף 15(א) בחוק החוזים (תרופות) קובע מבחן לעצם קיומה של סמכות לבית המשפט להפחית בעיניין שבפניו את הפיצויים המוסכמים שנקבעו בהסכם (עמ' 496): "מלשון הסעיף עולה כי על בית המשפט לשאול את עצמו את השאלה הבאה: האם שיעור הפיצויים המוסכמים הוא כזה, שאדם סביר בנעליו של צד לחוזה יכול היה, בעת שנקבע הפצוי, לראות בו סכום התואם את שיעור הנזק העלול להגרם, אם וכאשר יופר החוזה בהפרה מן הסוג שאכן היתרחש בפועל? במילים אחרות: האם ניתן להניח שבעת כריתת החוזה יכלו צדדים סבירים לחוזה – אילו נתנו דעתם מראש לאפשרות שהחוזה יופר באופן שבו אכן הופר בסופו של דבר – להעריך כי הפרה מסוג זה תסב לנפגע נזק ששיעורו כשיעור הפצוי המוסכם? תשובה חיובית לשאלה זו תישלול כל אפשרות של היתערבות מצידו של בית המשפט; תשובה שלילית לה, לעומת זאת, תכונן את סמכות ההפחתה ותפתח פתח להתערבות שיפוטית בסכום הפצוי שקבעו הצדדים". אשר לשעור ההפחתה, נקבע בע"א 4481/90 אהרון נ' ג.פרץ בן גיאת חברה להנדסה ובנין בע"מ, פ"ד מז (3) 427, 436 (1993) כי יש לקבוע אותו בהיתחשב בהפרה הקונקרטית שבוצעה בפועל: "בית המשפט קובע את טיבה של ההפרה, ולאחר קביעה זו מסיע הוא עצמו לאחור, אל עבר יום כריתת ההסכם. משמגיע הוא אל יום כריתת ההסכם, מעמיד בית המשפט את תניית הפיצויים ואת ההפרה הקונקרטית (אשר תיוולד רק לימים) זו אל מול זו, ואו אז שואל הוא את עצמו אם הפיצויים שבתניית הפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה הקונקרטית. אם ישיב לשאלה בשלילה – יכבד בית המשפט את תניית הפיצויים ויאכפנה על הצד המפר; ואילו אם ישיב לשאלה בחיוב – כי אז ימשיך ויבדוק כמה ראוי שיפחית מן הפיצויים שנקבעו בתניית הפיצויים". בע"א 8506/13 זאבי תיקשורת אחזקות בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (23.08.2015) סיכם כב' השופט י' דנציגר את הכללים למידת התערבותו של בית המשפט בסעיף פיצויים מוסכמים שנקבע בחוזה בין הצדדים (בסעיף 42).

בסעיף 13 להסכמי המכר נקבע כי "לבקשת הרוכש, מוסכם בזה כי עו"ד מוזר יואב יטפל ברשום חוזה השתוף בפנקסי רשם המקרקעין נצרת ללא חיוב כספי כלשהוא של הרוכשים בכך... ועו"ד מוזר יאשר לצדדים לחוזה זה כי הוא יבצע את כל הנידרש ובאופן המהיר ביותר לרישום האמור לרבות תיקון רישום בעלי הזכויות בחוזה השתוף (עפ"י מצב זכות הבעלות העדכני לאחר מכר זכויות משפ' שבתאי בחלקה) לרבות השגת אישור הרוכש משבתאי לרישום חוזה השתוף". עו"ד מוזר חתם בשולי הסכמי המכר לאישור התחייבותו האמורה.

...

התביעה שכנגד נדחית במלואה.

התביעה העיקרית נגד נתבע מס' 2 נדחית במלואה.

התובעים ישלמו לנתבע מס' 2 הוצאות משפט בסך כולל של 6,500 ₪.

טענות נתבעים 1,2,11 (להלן: "הנתבעים") אכיפת פסק דין המבוסס על הסכם פשרה של חלוקה בקירוב היא, תביעה אחרת הנוגעת לתביעת מקרקעין, המצויה כולה בסמכות בית המשפט המחוזי.

תביעה לתיקון רישום פנקסי המקרקעין, אף היא אינה מצויה בגדר הסמכות של בית משפט השלום.

כאמור, בית משפט זה מוסמך לידון בתביעות חזקה או שימוש במקרקעין ותביעות בדבר פירוק שתוף במקרקעין, חלוקת המקרקעין או חלוקת השמוש במקרקעין "יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה". להלן הסעד המבוקש על ידי התובעים כמפורט בכתב התביעה: "א. סעד של אכיפת פסק הדין בקירוב בהתאם לתשריט האיחוד וחלוקה שהוגש לועדה המקומית ביום 19/4/21 (נספח יא' המצ"ב). לצורך זה, בית המשפט הנכבד אף מתבקש להסמיך את באי כוח התובעים לחתום בשם כל בעלי הדין על כל בקשה שתדרש לצורך יישום התשריט נספח יא'.

...

מכאן, מאחר והסעד המבוקש יש בו כדי לשנות זכויות קנייניות רשומות בפנקסי המקרקעין, אני קובעת כי אין לבית משפט השלום סמכות עניינית לדון בתביעה.

אני סבורה שיש למחוק את התביעה חלף העברתה, בהתחשב בפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי ת.א. 56233-03-17 המצוין לעיל, בדבר הסמכות העניינית של בית המשפט לעניינים מינהליים בנוגע לסעדים שנדרשו שם. לסיום, אני מורה על מחיקת התביעה.

כמו כן, בהנחה שהדיירים לא היו בעלי מניות בחברת קרפס במועד התקיימות התנאי המפסיק, בית המשפט עמד על כך שהסכם השתוף הביא לשפור מצבם של הדיירים אשר הפכו לבעלי מניות בחברה והתאפשר רשומם במירשם המקרקעין (בשלב הראשון במושאע).

סמכות בית המשפט – תיקון לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט טעות שנפלה בפסק דין ניתנת לתיקון בשני מסלולים: תיקון על ידי הערכאה שנתנה את פסק הדין ("תיקון אופקי"), ותיקון על ידי ערכאת העירעור ("תיקון אנכי") (טל חבקין "תיקון אנכי, תיקון אופקי ומה שביניהם: על חלוקת תפקידים יעילה בין שלוש ערכאות שיפוט" משפטים מה 333, 339 (2015) (להלן: חבקין)).

...

בית המשפט מצא כי "התמונה הראייתית מראה שככל הנראה שכן"; אך גם אם אין במקום מקלט – הייתה מוטלת חובה על הקבלנים להקים מקלט, הן לפי היתר הבניה והן לפי חוק ההתגוננות האזרחית בנוסחו לפני התיקון משנת 1969.

בית המשפט הגיע למסקנה זו גם מזווית אחרת – על בסיס שיקול הדעת שיש לבית המשפט בבואו ליתן את הסעדים המבוקשים בתובענה, הכפופים לדרישות צדק; וכך קבע: "התובע עותר לסעד של מינוי כונס נכסים, אך סעד זה מותנה בהתרשמות של בית המשפט מכך שצודק לעשות כן (ראו למשל תקנה 388 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). לחילופין, עותר התובע למתן סעד של אכיפה כנגד הדיירים, אך גם סעד זה כפוף לדרישות הצדק (ראו בסעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התש"ל-1970). ואפילו צווי עשה באופן כללי כפופים הם לשיקול דעת שיפוטי (ראו את האמור בסעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 וכן את הרקע ההיסטורי לגיבושם של צווי העשה, שהורתם בדיני היושר של המשפט המקובל (ראו אצל ד"ר יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 571 (מהדורה שביעית בעריכת ד"ר שלמה לוין; 1995)). כל אלה מונעים ממני את האפשרות להעניק את הסעדים המבוקשים שעה שזו תמונת הדברים ביחס למקלט ולמחסן. עניין זה טעון ליבון נוסף." (פסקה 43 לפסק הדין החלקי; ההדגשה הוספה – י' כ').

אוסיף כי מקובלת עליי מסקנת חברי השופט י' כשר (פסקה 54 לפסק דינו), כי פסק הדין החלקי, הוא אמנם פסק דין לעניין המרתף, אולם "החלטה אחרת" לעניין הגג, משטרם הושלם הדיון בסעד האופרטיבי הנובע מממצאי בית המשפט.

בבחינת מעבר לדרוש, מקובלת עליי גם מסקנתו כי לנוכח הטעות העובדתית שנפלה בפסק הדין החלקי, ניתנה הסכמת הצדדים לתיקונו, ככל שנדרש.

סוף דבר: אם תישמע דעתי, נדחה את הערעור על כל חלקיו, וקסירר יישא בהוצאות הדיירים, המשיבים 11-1, בסך של 50,000 ₪.

מכאן ברור, כי עת רשמו התובעים בכותרת כתב תביעתם, כי "סוג התביעה ונושאה: מקרקעין – אכיפה בקירוב של פסק דין לפירוק שתוף שניתן ביום 7.5.1996 בת"א (שלום נצרת) 880/94" - כאשר הכוונה היא לאכיפת ההסכם לפירוק השתוף במקרקעין – כי עסקינן בתביעה "בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השמוש בהם" הנמצאת בגדר סמכותו העניינית של בית משפט שלום.

בנגוד לטענתם של התובעים, כב' השופטת לכמן לא הורתה על העברת הדיון בתביעה ב- ת"א 1437-05-21 לבית משפט זה; לפי קביעתה: "בנסיבות העניין, לא מצאתי להורות על העברת הדיון בתביעה לבית המשפט המחוזי. סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט אינו מחייב את ביהמ"ש להעביר את הדיון לביהמ"ש המוסמך אלא מעניק לו סמכות לעשות כן לפי שיקול דעתו. אני סבורה שיש למחוק את התביעה חלף העברתה, בהיתחשב בפסק הדין שניתן בבית המפשט המחוזי ת.א. 56233-03-17 המצוין לעיל, בדבר הסמכות העניינית של בית המשפט לעניינים מנהליים בנוגע לסעדים שנדרשו שם". בנסיבות האמור, כאשר בית משפט השלום לא הורה על העברת הדיון בתביעה לבית משפט זה, אין תחולה לסעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט, לפיו, "בית המשפט או בית הדין שאליו הועבר ענין כאמור, לא יעבירנו עוד". משמצאתי כי הסמכות העניינית לידון בתביעה נתונה לבית משפט שלום ולא לבית משפט זה, אני מורה על העברת הדיון בתביעה לבית משפט שלום במחוז הצפון, אשר ידון גם בבקשה 17 – לתיקון כתב התביעה.

...

לאחר שבחן את הסעדים שנתבקשו בכתב התביעה הגיע בית המשפט (כב' השופט יונתן אברהם) בפסק דינו מיום 23.4.2018 לכלל מסקנה, כי הסעדים המבוקשים מצויים בסמכותם של בתי משפט שונים (בית המשפט לעניינים מינהליים ובית משפט שלום) והורה על דחית התביעה; לדבריו: "בחינת הסעדים ההצהרתיים הנדרשים (למעט ההצהרה על הפרת ההסכם) לפי מהותם ותכליתם מלמדת, כי מבוקשות בהן הצהרות לא רק לגבי מצב זכויותיהם של התובעים במישור הבעלות אלא ובעיקר, הצהרות לקביעת מצב תכנוני שונה מזה הרשום במירשם המקרקעין, וזאת לטענת התובעים, נוכח הפירוק ופסק הפירוק שאישר אותו ונוכח הטענה שהמצב התכנוני כיום עומד בניגוד לפסק הפירוק". כב' השופט אברהם הוסיף וקבע בפסקה 34 לפסק הדין: "באשר לסעד האחרון המבוקש הנוגע להצהרה על הפרת ההסכם, הרי משמדובר בהצהרה להפרת הסכם שעניינו איחוד וחלוקת מקרקעין ומשכך, מצוי עניינו בסמכות בית משפט השלום. לא יהיה מיותר לציין כי התובע הודיע כי הגיש במקביל תביעה לבית משפט השלום". תביעה שנייה שהוגשה על ידי התובעים ב- ת"א 48501-07-17 בבית משפט השלום בטבריה, שעניינה פירוק שיתוף בשלוש חלקות אשר נוצרו בעקבות הליך רישום של תשריט איחוד וחלוקה שקיבל תוקף של פסק דין, נמחקה בהתאם לפסק הדין מיום 24.9.2020 לפי בקשת התובעים, שקיבלו את המלצת בית המשפט.

כפי שהובהר לעיל, דעתי אינה כדעתה של כב' השופטת לכמן; אני סבור, נוכח ההפרות הנטענות כנגד הנתבעים בתור מי שלא עמדו בהתחייבויות שנטלו על עצמם בהסכם הפירוק ובעיקר נוכח סעד האכיפה המבוקש מכוחו של אותו הסכם, נתונה הסמכות העניינית לדון בתביעה עסקינן לבית משפט שלום, כפי שציין ובצדק השופט אברהם בפסקה 34 לפסק דינו.

בניגוד לטענתם של התובעים, כב' השופטת לכמן לא הורתה על העברת הדיון בתביעה ב- ת"א 1437-05-21 לבית משפט זה; לפי קביעתה: "בנסיבות העניין, לא מצאתי להורות על העברת הדיון בתביעה לבית המשפט המחוזי. סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט אינו מחייב את ביהמ"ש להעביר את הדיון לביהמ"ש המוסמך אלא מעניק לו סמכות לעשות כן לפי שיקול דעתו. אני סבורה שיש למחוק את התביעה חלף העברתה, בהתחשב בפסק הדין שניתן בבית המפשט המחוזי ת.א. 56233-03-17 המצוין לעיל, בדבר הסמכות העניינית של בית המשפט לעניינים מינהליים בנוגע לסעדים שנדרשו שם". בנסיבות האמור, כאשר בית משפט השלום לא הורה על העברת הדיון בתביעה לבית משפט זה, אין תחולה לסעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט, לפיו, "בית המשפט או בית הדין שאליו הועבר ענין כאמור, לא יעבירנו עוד". משמצאתי כי הסמכות העניינית לדון בתביעה נתונה לבית משפט שלום ולא לבית משפט זה, אני מורה על העברת הדיון בתביעה לבית משפט שלום במחוז הצפון, אשר ידון גם בבקשה 17 – לתיקון כתב התביעה.

אשר לסמכות נטען כי בית הדין לא קנה סמכות לידון בתיקון הסכם ואין לו סמכות נמשכת מאחר ולא מדובר בסעדים או נושאים זהים.

עוד נטען כי ההליך בבית הדין לא הסתיים בהכרעה שיפוטית אלא בהסכם ולכן בית הדין לא "דן ופסק" ועִקרון הסמכות הנמשכת לא חל. נטען כי המבקש לא הפנה לפסיקה לפיה הסמכות לפרש הסכם נתונה לערכאה שאישרה את ההסכם, ובכל מקרה אין מדובר בפרשנות אלא בקביעת "מתוה חוקי ויישום של הסכמות הצדדים". נטען כי מאחר והצדדים ניהלו הליך יישוב סיכסוך במסגרת יחידת הסיוע שליד בית המשפט לעינייני מישפחה, והתנהל הליך מהו"ת, הרי שהיה בכך להקנות סמכות לבית משפט זה. לאחר שבחנתי את עמדות וטענות הצדדים ושבתי ועיינתי בתביעה, מצאתי כי יש לקבל את הבקשה.

בכתב התביעה עתרה המשיבה כי בית משפט יורה על "מתוה חוקי וישים בהתאם להסכמות הצדדים והסתמכות התובעת באשר לעתיד שתי הדירות, לאחר 120, וכן להורות על ביטול הסכם השתוף במקרקעין ועריכת הסכם חדש תחתיו". נטען כי בין הצדדים נערך הסכם שאושר כהסכם ממון וניתן לו תוקף של פסק דין.

...

ראו בג"צ 4111/07 פלונית נ' פלוני, מיום 27.07.2008 עמוד 5 ואילך לפסק הדין והאסמכתאות שם. עוד נפסק שם כי: "הדעת נותנת, כי אם יונח לאותה ערכאה לשוב ולהידרש להכרעה שיצאה תחת ידיה, יקטן הסיכון מפני סיכולה של זו, או מפני סיכולו של הקו השיפוטי שנקטה, והוא רלוונטי אף אם השתנו הנסיבות באופן שאינו מאפשר עוד להיזקק לאותה הכרעה. מן המבחן העקרוני נגזרים שני יסודות מעשיים, שהצטברותם יחד משיתה את הבסיס להכרה בקיומה של סמכות נמשכת. לאלה ניתן ביטוי במרביתם של פסקי-הדין שעסקו בסוגיית הסמכות, ובאמצעותם ניתן להתוות קווים ברורים לדמותה של ההלכה המחייבת. התנאי הראשון הוא, כי ההחלטה המקורית ניתנה לאחר בירור ושקילה. עליה לשקף הליך של דיון משפטי, שבמהלכו נשמעו או הוגשו טיעוני הצדדים, נקבעו ממצאים ונתקבלו הכרעות. על כן ברור, ראשית, כי סוגיה מאוחרת שכלל לא נדונה בערכאה המקורית וממילא לא הוכרעה, לא תקים סמכות נמשכת לאותה ערכאה ואפילו היא קשורה לענינים אחרים, שכן נדונו (ע"א 811/80 בלום נ' שטרן, פ"ד לה(3) 757, 761 (1981); בג"ץ 6012/96 גרייבר (סגל) נ' בית הדין הרבני האזורי אשדוד, פ"ד נ(5) 397, 401 (1996); בג"ץ 6193/98 קדור (חלבי) נ' שיח' הינו, פ"ד נג(2) 625, 630 (1999)). מסקנה שנייה היא, כי אישור פורמאלי של הסכם, שהונח בפניה של ערכאה שיפוטית אך היא לא ירדה לתוכנו ולא הכריעה דבר לגביו, לא יוכל – ככלל – לשמש בסיס להכרה בסמכותה הנמשכת (ע"א 3695/96 צייטלין נ' טשינגל, בפסקה החמישית לפסק-דינה של השופטת ט' שטרסברג-כהן ([פורסם בנבו], 9.4.97); בג"ץ 9539/00 איתן נ' בית-הדין הרבני האזורי ירושלים, פ"ד נו(1) 125, 133 (2001); בג"ץ 8578/01 חליווה נ' חליווה, פ"ד נו(5) 634, 640 (2002); בג"ץ 7341/06 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי אשקלון, בפסקה ח' לפסק-דינו של השופט א' רובינשטיין ([פורסם בנבו], 14.2.08))...ומנגד, מקום בו התקיים דיון ובירור כאמור, הרי בכל עתירה לשינוי ההכרעה שנתקבלה, לתיקונה או לביטולה, נתונה סמכות נמשכת לערכאה שתחת ידה יצאה הכרעה זו..." וגם, ממילא, הרי שחל בעניינו סעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, הקובע כי שינוי או ביטול או או תיקון של הסםכ ממון, יעשה על ידי הערכאה שאישרה את הסכם הממון.

לאור האמור, אני מורה על העברת התובענה לבית הדין הרבני אשר לו הסמכות לדון.

המשיבה תשלם למבקש הוצאות הבקשה סך 4,700 ₪.