סמכות בית המשפט לעניינים מקומיים ולוועדות ערר

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עת"מ 41751-11-16 חשדי נ' עריית רמת גן ואח' לפני כבוד השופטת אסתר נחליאלי חיאט עותר ליאור חשדי ע"י ב"כ עו"ד ארז כהן משיבים 1.עריית רמת גן 2.הוועדה המקומית לתיכנון ובניה רמת גן ע"י ב"כ עו"ד אמיר חיל 3.ועדת הערר לתיכנון ובניה מחוז תל אביב ע"י ב"כ עו"ד הילה גורדון, פרקליטות מחוז ת"א פסק דין

על העותר המבקש לתקוף החלטת ועדת הערר בבית המשפט לעניינים מינהליים להצביע ולהוכיח קיומם של שיקולים זרים במתן ההחלטה, חריגה מסמכות או חוסר סבירות קיצונית על מנת שניתן יהיה לקבוע כי ההחלטה ניתנה שלא כדין ויש לבטלה.

...

" לצד זאת, פירטה ועדת הערר במסגרת ההחלטה את עמדת העותר לפיה יש לדחות את הערר בשל האיחור בהגשתו ובשל היעדר זכות ערר שכן הערר אינו תוקף הקלות כלשהן וכן טען כי אין הוא נדרש לפרסום הקלה כלשהי שכן יש לו הרוב הנדרש לצורך בניה על הגג; באשר לטענת הוועדה המקומית לבטלותו של ההיתר נוכח אי התחלת בניה, טען העותר כי הוא לא יכול היה לממש את ההיתר בשל בניה לא חוקית לכאורה של העוררת ולטענתו "כל עוד הועדה המקומית לא אוכפת עליה את חוקי התכנון והבניה, על הוועדה המקומית להאריך את תוקפו של ההיתר". לאור האמור, נתנה וועדת הערר החלטה בה נקבע פה אחד כי: "לאחר ששמענו את טענות הצדדים ועיינו בהשלמות הטיעון מטעמם, אנו קובעים כי ההכרעה בערר התייתרה שכן ההיתר בטל. אף אם נכונות טענות מבקש ההיתר, בכל הנוגע לבנייה לא חוקית של העוררת והעדר האפשרות לממש את ההיתר בשל בניה זו (ואין אנו מכריעים את הטענה נכונה אם לאו), הרי שהוראות התקנות קובעות בבירור כי מאחר שלא הוחל בעבודה בהתאם להיתר, הוא בטל. הוראות התקנות קובעות כי מבקש ההיתר רשאי לפנות לוועדה המקומית ולבקש את חידושו של ההיתר. [...]

על אף שאני סבורה כי בדין טענו המשיבות כי הגב' הדר היא בעלת דין דרושה והיה על העותר לצרפהּ, וכי די בכך כדי למחוק את העתירה, והגם שאני סבורה כי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר, החלטתי לדון בעתירה גופה ולהורות על דחייתה, וזאת אף מבלי להידרש לתגובת הגב' הדר.

לעניין אי דחייה על הסף מטעמים מקדמיים של היעדר זכות של העוררת להגיש ערר, הרי שכפי שהובהר לעיל, משמצאה ועדת הערר כי היתר הבניה בטל, ממילא אין חשיבות לשאלה זו. העותר לא הצביע אפוא על פגם מהותי בניהול ההליך בפני ועדת הערר ומאחר שככלל בית משפט זה אינו מחליף את שיקול דעתו של ועדת הערר בעת הוא בוחן את ההחלטה – האם היה עליה לאשר את הארכה או האם היה עליה לדחות את הערר על הסף - הרי שטענות אלו של העותר - נדחות.

סוף דבר לאור כל המפורט בהחלטה זו אני דוחה את העתירה.

משיב 5 הוא בבחינת "מי שעלול להפגע מקבלת העתירה". אולם, ההשלכות של הצוו זמני על משיב 5 אינן שוללות את סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים לבחון את החלטות הרשויות (הועדה המקומית וועדת הערר).

...

בטרם סיום יודגש כי אין בידי לקבל את הטענה שהשמיעו חלק מהמשיבים, לפיה בית משפט זה נעדר סמכות לדון בבקשה לסעד זמני, משום שהסעד הזמני מופנה כלפי אדם פרטי.

נסיבות העניין בכללותן, כפי שעולות בבירור בתיאור השתלשלות העניינים העובדתית, מובילות למסקנה כי יש מקום ליתן צו ביניים, עד לבירור והכרעה בעתירה לגופה.

בסיכום הדברים, אני מורה על הקפאת תוקפו של היתר בניה מספר 20160113, שניתן ביום 3.7.17 על ידי הוועדה המקומית, וזאת עד להכרעה בעתירה.

בהחלטתו קבע בית המשפט לעניינים מקומיים כי מאחר שניתן לערער על החלטות ועדת הערר לבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מקומיים של ערכאת העירעור (כמפורט בסעיף 85ה ופרק ט"ז לתקנון המועצות המקומיות (יהודה והשומרון), התשמ"א-1981, להלן: בית המשפט לעניינים מקומיים של ערכאת העירעור), אין לבית המשפט לעניינים מקומיים של הערכאה הראשונה סמכות לידון בתביעה שהגישה העותרת.

...

דין העתירה להידחות על הסף בשל קיומו של סעד חלופי.

אשר על כן, דין העתירה להידחות על הסף ולפיכך ממילא מתייתרת הבקשה לצו ביניים.

עתירה מנהלית שהוגשה לבית-משפט לעניינים מינהליים על החלטת וועדת הערר, נדחתה בהחלטה מ-2/10/07 על-ידי כב' השופט סוקול, תוך ציון כי אם המערערת 1 רצתה לקבל היתר למסעדות ובתי-קפה, היתה צריכה לציין זאת מפורשות בבקשה להיתר, ולא להגיש בקשה להיתר לחנויות.

בכל הקשור לרכיב ההיתחייבות הכספית, נטען כי התחייבות בסך 250,000 ₪ אינה בסמכות בית-משפט לעניינים מקומיים, וכי ניתן היה להטיל התחייבות כספית עד לסכום מכסימלי המעוגן בחוק, שכן מקור הסמכות להטיל התחייבות הנו סעיף 72 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, הקובע כי ההיתחייבות תהיה בסכום שלא יעלה על סכום הקנס שמותר להטיל בשל העבירה שבה הורשע הנידון.

...

אדגיש, כי פסק-דינו של בית-משפט קמא אינו מתייחס למספר עבירות של שימוש בהתייחס למספר עסקים שנוהלו בלא היתר שימוש על-ידי המערערים, אלא לעסק ספציפי אחד, ובסופו של דבר ניתנו על-ידי בית-משפט קמא מספר גזרי-דין בהתייחס למספר עסקים שנוהלו באותו מבנה, שכל אחד מהם מתייחס לעסק ספציפי אחר, כך שבהקשר לגובה הקנס - יש לקבוע את מתחם הענישה לפי העבירה הספציפית בהתאם לכתב-האישום ובהתאם להכרעת-הדין, ורק בתוך מתחם הענישה ניתן לקחת בחשבון הרשעות קודמות בגין עבירות תכנון ובניה, ככל שאלה קיימות.

אשר על כן, מתקבל הערעור בעניין זה, והצו מבוטל.

לסיכום - הערעור על הכרעת-הדין נדחה, והערעור על גזר-הדין מתקבל, כמפורט לעיל.

שנית, נטען כי הלכה ידועה היא שבית המשפט לא מחליף את שיקול דעתו בשקול דעת הרשות המנהלית בעלת המומחיות, וכי העותרים לא ביססו פגם שנפל בהחלטת המשיבה כגון אי חוקיות, שיקולים זרים, חריגה מסמכות, חוסר סבירות קצוני או חוסר תום לב. נטען כי העותרים לא הפריכו את תקינות פעולות המשיבה ואין להחליף את שיקול דעת המשיבה בשקול דעתו של בית המשפט בכל הנוגע לסוגיות תכנוניות שמוסדות התיכנון חיוו דעתם עליהם.

נטען כי העותרים לא מיצו הליכים כיוון שלא הגישו השגה על החלטת רשות הרשוי בהתאם לסעיף 7ג5 לחוק רשוי עסקים, התשכ"ח – 1968 ותקנה 11ד לתקנות רשוי עסקים (הוראות כלליות), התשס"א-2000; כמו כן נטען שיש לדחות את העתירה על הסף בשל חוסר תום לב, כיוון שהעותרים הסתירו עובדות מהותיות – את הליכי העירעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים, ואת קביעת ועדת הערר מיום 16.11.2017 כי הסעיף הרלוואנטי הוא סעיף 10.

...

טענות המשיבה 1 – הרשות לרישוי עסקים המשיבה טענה כי לא נפל פגם בהחלטתה, כי אין מקום להתערבות בית המשפט וכי יש לדחות את העתירה על הסף ולגופה.

לא מצאתי שבנסיבות יש לדחות את העתירה על הסף מטעם זה. כידוע, חלק ממטרות רישיון עסק הן הבטחת איכות נאותה של הסביבה, מניעת סכנות לשלום הציבור, הבטחת בריאות הציבור, קיום הדינים הנוגעים לכבאות וקיום תכליות דיני התכנון והבנייה (ס' 1 לחוק רישוי עסקים).

סמכות בית המשפט להידרש לפרשנות תוכנית במסגרת עתירה בנושא רישיון עסק העירייה והדיירים טענו כי יש לדחות את העתירה על הסף כיוון שהעותרים לא הצביעו על פגם מנהלי שנפל בהחלטה כגון אי חוקיות, שיקולים זרים, חריגה מסמכות, חוסר סבירות קיצוני, וכי מדובר בעניין תכנוני-מקצועי ואין מקום להתערב בשיקול דעתה של המשיבה.

סוף דבר העתירה נדחית.