סמכות בית המשפט לענייני משפחה לאשר הסכם רכוש בין ידועים בציבור

ביום 7.2.2012 התובעת והמנוח הגישו לבית המשפט לעינייני מישפחה בתל אביב בקשה לאישור הסכם חיים משותפים.

נקבע כי השאלה המרכזית העומדת לדיון היא אם יש לראות בתובעת כידועה בציבור של המנוח, בהקשר של מימוש זכויות בנתבעת מס' 1 שהיא קרן פנסיה, היינו סיכסוך המצוי בגדר סמכותו של בית הדין לעבודה לפי סעיף 24(א)(3) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969.

המעמד המשפטי של ידועים בציבור הוא פרי הפסיקה ושרטוט גבולות ההגדרה נעשה בפסיקת בית המשפט העליון ובית הדין הארצי לעבודה.

שנית ובתשובה לטענה לפיה ההפרדה הרכושית מלמדת על כך שלא היה מדובר בקשר זוגי של ידועים בציבור, יש להשיב כי על פי הפסיקה, ניתן להכיר בבני זוג כידועים בציבור, וזאת גם אם נהגו בדרך של הפרדה רכושית, והכל בהתאם למכלול הנסיבות לגבי כל זוג וזוג.

...

להלן תמצית טענות הצדדים: לטענת התובעת, מאחר שתביעתה מצומצמת לסעד הצהרתי לפיו היא ידועה בציבור של המנוח, הרי שיש לקבל את התביעה.

על רקע כל האמור לעיל, בראות עינינו, העובדה שבני הזוג החליטו בחיים להתנהל תוך הפרדה רכושית, אינה מעידה בהכרח על רצון מובהק וברור שלא להיות מוכרים כידועים בציבור.

לסיכום האמור לעיל, יש להכיר בתובעת כ"ידועה בציבור" של המנוח, באשר הוכח קשר זוגי עם המנוח, הכולל מגורים משותפים ושיתוף כלכלי בין בני הזוג, במשך מספר שנים עובר לפטירתו.

סוף דבר – התביעה מתקבלת וניתן זה סעד הצהרתי לפיו ביחסים שבין התובעת ובין מבטחים, הנתבעת מס' 1, יש להכיר בתובעת כידועה בציבור של המנוח, מר **** צידון ז"ל. בנסיבות העניין, כאשר מדובר בהליך מתחום הביטחון הסוציאלי, כל צד ישא בהוצאותיו.

גם בעיניין זה, העדיף בית הדין את גרסת עדי המשיבה ובסופו של יום קבע כי "...עולה שהתובעת אכן חזרה לארץ על מנת לטפל במנוח בתמורה להכרתה כידועה בציבור וכדי להיות זכאית לפנסיה לאחר פטירתו של המנוח.". בית הדין קמא ציין כי בחודש פברואר 2018, כשלושה חודשים לפני פטירתו, חתמו המנוח והמערערת על הסכם ממון שאף קיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט למשפחה בתל אביב, אולם, סבר שאינו צריך להדרש למשמעות שיש ליתן לכך, נוכח קביעתו שהמנוח והמערערת לא היו בני זוג תקופה של שלוש שנים עובר לפטירתו, כדרישת המחוקק.

ביום 14.2.2018, התייצבו המנוח והמערערת יחד עם בא כוחם עו"ד סידי, בבית המשפט לעינייני מישפחה בתל אביב בבקשה לאשר הסכם יחסי ממון.

בהתייחסו לפסק דינו של בית המשפט לעינייני מישפחה, שאל בית הדין האיזורי את עצמו "לשם מה חתמו הצדדים על הסכם ממון חודשים ספורים לפני פטירתו של המנוח", והשיב כי "אנו סבורים שאין לנו צורך להדרש לשאלה זו, שכן ממילא הוכח שהתובעת לא הייתה בת זוגו של המנוח בכל שלוש השנים לפני פטירתו...". כפי העולה מהסכם הממון הוא מייצר הפרדה רכושית ברורה בין המנוח למערערת, ולטעמינו הוא נועד להגן על יורשיו של המנוח במטרה להפיג את כל חששותיהם.

סמכות הממונה לקבל החלטה חדשה היא בנסיבות בהן "נוכח על סמך ראיות חדשות, שלא היו לפני המחליט הקודם, כי אותה החלטה בטעות יסודה". ניתן להניח, שאילו היו הראיות החדשות תומכות בעמדת המערערת, היתה המשיבה מסכימה להצעת בית הדין, ובכך היה נשלם הטיפול בעיניינה.

...

לטעמנו, כמוסבר לעיל, התמונה הכוללת העולה מהראיות, שהן אותן ראיות שהיו לפני הממונה, מביאה למסקנה שונה, ונפלו פגמים בהחלטת הממונה בניתוח הראיות שלפניו ובמשקל שנתן לראיות השונות, בניתוח משמעות שכירת הדירה בהרצליה והקביעה כי לא שררו ברצף חיי זוגיות וניהול משק בית משותף, כמו גם באי התייחסות למניעים של ילדיו של המנוח, וכפועל יוצא מכך התייחסות זהירה יותר לעדויותיהם.

תוצאה זו אין בידינו לקבל.

סוף דבר – הערעור מתקבל.

במסגרת כתב האישור, העידה המנוחה "כשכנתם של בני הזוג" ביחס לארוע האלימות לו הייתה עדה בעיניינם של התובע ולסיה ביום 13.12.2003, ובין היתר כאשר "עלתה לדירת בני הזוג". הנתבע טוען כי בנסיבות בהן המנוחה עצמה מעידה על כך שהתובע התגורר בנפרד עם בת זוגו לסיה בדירה העליונה, וכאשר התובע ובית המשפט התייחסו אל המנוחה כאל "שכנה" ולא כאל בת זוגתו או הידועה בציבור – הרי שזה היה מצב הדברים, והכל בנגוד לטענות הנטענות בכתב התביעה.

טענות הנתבעת הנתבעת מכחישה את סמכותו העניינית של בית משפט זה לידון בתובענה וטוענת כי מדובר בסכסוך בין בני מישפחה שכן הסעד העקרי הנידרש בתובענה זו הוא הצהרה כי התובע הוא הידוע בציבור של המנוחה - סעד שהוא בתחום סמכותו של בית המשפט לעינייני מישפחה.

הסכם חלוקת רכוש חתום בחתימת ידם של המנוחה והתובע: "הואיל והצדדים חיו כזוג ויודעים בציבור מתאריך 1.12.90..." (נספח יח' לתצהיר התובע).

לאור לשון החוק, ומשהגעתי למסקנה כי התובע והמנוחה ניהלו מערכת יחסים של ידועים בציבור - זכאי התובע לרשת את זכות הדיירות המוגנת של המנוחה אף בנכס העיסקי בו הייתה המנוחה דיירת מוגנת בהתאם לחוזה שכירות מוגנת שחתמה מול הנתבעת (ראו נספח טו' לתצהיר התובע).

...

התובע מוסיף, כי במהלך חודש נובמבר 1992 הוא והמנוחה עברו להתגורר בנכס המרכזי, זאת לאחר שהוא עזר למנוחה לרכוש את חלקו של גיורא בנכס, כאשר המנוחה הייתה אותה עת חסרת כל. לטענת התובע, בשלהי שנת 1992 גיורא תקף אותו באלימות, לאחר שהוא ניסה למנוע את כניסתו לנכס, ובגין אירוע אלימות זה הוגש כתב אישום כנגד התובע והנתבע, כתב אישום אשר בוטל בסופו של דבר והם זוכו.

מכל האמור לעיל עולה, שדוחות המעגל שנערכו בשנים שטרם פטירת המנוחה (2009-2002) מלמדים על קביעות ורציפות מגוריו של התובע יחד עם המנוחה (מלבד תקופה קצרה בה התגורר בירושלים) בהיותו בן זוגה תחת קורת גג אחת, כך שיש להניח מהם כי התובע התגורר עם המנוחה שישה חודשים טרם פטירתה, ואף היה נוכח בנכס המרכזי ביום הפטירה עצמו.

לאור לשון החוק, ומשהגעתי למסקנה כי התובע והמנוחה ניהלו מערכת יחסים של ידועים בציבור - זכאי התובע לרשת את זכות הדיירות המוגנת של המנוחה אף בנכס העסקי בו הייתה המנוחה דיירת מוגנת בהתאם לחוזה שכירות מוגנת שחתמה מול הנתבעת (ראו נספח טו' לתצהיר התובע).

סוף דבר הפועל היוצא הוא שהתביעה מתקבלת במלואה, כך שיש להכיר בתובע כידוע בציבור של המנוחה ויש להכיר בו כדייר מוגן בנכס המרכזי על שתי קומותיו והחצר הצמודה, ובנכס העסקי בהתאם לסע' 20(א) ו- 23(א) לחוק הגנת הדייר; משכך, ניתן בזה צו המורה לנתבע לפנות את הנכס המרכזי והן את הנכס העסקי ולמסור את החזקה בהם, כשהם פנויים מכל אדם וחפץ השייכים לו או למי מטעמו, לא יאוחר מיום 1.1.2022 בשעה 12:00; הנתבע יישא בהוצאות התובע בסך 15,000 ₪ וכן בשכר טרחת עו"ד בסך 30,000 ₪.

לאחר דו"ד משפטי בעיניין מועד סיום הליך ישוב סיכסוך, הכריכה והסמכות, החלטת בי"ד דנן, החלטת בית הדין הרבני הגדול והחלטת בית המשפט לעינייני מישפחה, תבעה אף האשה את עניני הרכוש בבית הדין (בתאריך י"ג בטבת תשפ"א (28.12.20)).

" (ההדגשה לא במקור) וראה בעיניין זה גם בבע"מ 2478/14: "כפי שכבר נפסק, כאשר בני זוג שלא נישאו מקיימים אורח חיים תקין ומאמץ משותף ברכישת הנכסים או בניהול משק הבית המשותף וגידול הילדים, עשויה לחול עליהם הילכת השתוף. הכלל הוא, כפי שכבר הובהר, בחינה של ההסכם המשתמע בין הצדדים לשיתוף. בהקשר זה, יש להוסיף ולבחון מהו הקף תחולתו של השתוף. חזקת השתוף שחלה על בני זוג שהם ידועים בציבור מעידה, במקרה הרגיל, על שתוף בנכסים שנרכשו במשותף או כאלו שמשמשים את בני הזוג בחיי היום-יום. לעומת זאת, על מנת להחיל דין שתוף על נכסים אחרים של מי מבני הזוג, תדרש ראיה נוספת כלשהיא שתעיד, אפילו באופן נסיבתי, על כוונת שתוף בנכס המסוים (ראו: עניין סלם, בעמ' 347-346). כפי שכבר הובהר, אין במניעות להתחתן כשלעצמה על מנת להפחית מנטל ספציפי זה. עם זאת, הצהרות, מכל סוג, על אופיו של הקשר הזוגי, יכולות להצטרף לנסיבות המעידות על אותה כוונה לשיתוף, גם בנכסים הספציפיים, ולו באופן נסיבתי." (ההדגשה לא במקור) לסיום הפרק המשפטי, נתייחס גם לנושא של הסכמי ממון בין ידועים בציבור.

בנגוד לזוגות נשואים אשר רשאים לאשר הסכם ממון בפני נוטריון, וזאת בהתאם לחוק יחסי ממון, הרי שבמקרה של זוגות ידועים בציבור, נוטריון אינו רשאי לאשר את הסכם הממון, אלא בית המשפט לעינייני מישפחה מכוח סמכותו בסעיף 3(ג) לחוק בית המשפט לעינייני מישפחה, תשנ"ה-1995 (רע"א 6854/00 היועץ המשפטי לממשלה נ' זמר, פ"ד נז(5) 491).

...

מעבר לדיבורים וטענות, שמהם התרשמנו שאינם אמת, לא הוכח דבר! אני מגיעים למסקנה ברורה ומוחלטת – הצדדים לא ניהלו משק בית משותף.

שהרי היא אינה יכולה להצביע על נכס ספציפי בו שיתף האיש אותה במהלך שנות החברות, גם אם היינו מקבלים את טענתה שהצדדים היו נכון לאותה תקופה ידועים בציבור, טענה שאף היא נדחית כאמור לעיל.

כל טענה או חשיבה כביכול יש בעצם כתיבת הבקשה לקבל חצי מ-"אאודי", משום הודאת בעל דין שהצדדים היו "נשואים" בתקופה בה נרכש הרכב, נדחית לחלוטין.

כן נמצא תיק נוסף תה"ס - 05- 15 שניפתח בבית משפט לעינייני מישפחה בפתח תקווה, החסום לצפייה למעט העמוד הראשון שבו ואף בגדריו עתרה המבקשת לאשר הסכם שמהותו הכרה בחיים משותפים וידועים בציבור, כאשר באותו מקרה נטען על ידה כי כלל אינה יודעת קרוא וכתוב בעברית.

אותה תביעה נמחקה מאחר וקבעתי כי הסעד שמבוקש, שהוא פתיחת תיק משרד הפנים ו/או אישור שהייה בישראל שאינו בסמכות בית משפט לעינייני מישפחה ולא הוגשו כל הסברים אחרים המקימים עילה לקיום דיון או בירור של ההליך.

הוסף על כך העובדה שמדובר ב"הסכמים" או "בקשות" ללא סעד אופראטיבי כלשהוא, ללא הסכם מפורט המפרט רכוש או הסדרים רכושיים בעת הקשר או בעת פקיעת הקשר, וכאשר על פניו עולות סתירות לעניין קיום היחסים הזוגיים הנטענים לאור העובדה שישנם הסכמים מקבילים עם גברים אחרים ביחס לאותן תקופות, ותמצא כי מדובר במקרה בו יש חשש להטעיית בית המשפט או ניסיון לעשיית שימוש לרעה בהליך של אישור הסכם לפי סעיף 3(ג) לחוק בית המשפט לעינייני מישפחה התשנ"ה – 1995.

לאור כל האמור לעיל ונוכח חריגותו של המקרה והעובדה כי ההתנהלות חוזרת על עצמה, אני רואה לנכון להורות על דחיית הבקשה לאישור הסכם, ואני מחייב את המבקשת לשלם לאוצר המדינה 2,000 ₪ בגין ביזבוז זמנו השפוטי של בית משפט זה הן בהליך זה והן בהליך קשורים אליהם לא טורחת המבקשת להתייצב (עם מי מבני זוגה) וכן לאור החשש כי ההצהרות וההסכמים אינם משקפים את המצב העובדתי האמתי ונעשה ניסיון להטעות את בית משפט כדי לזכות בסעדים כלשהם שאינם רלבאנטיים ליחסים רכושיים בין המבקשת למי מהגברים הנטענים בהליכים השונים.

...

המבקשת לא התייצבה גם באותו הליך ולא מסרה הודעה למה יש צורך בפסק דין שיאשר הצהרה שעה שממילא פסק דין שכזה לא מחייב צדדי ג' והתביעה נמחקה בסופו של דבר מחוסר מעש.

כל האמור לעיל הינו תמצית של תיקים הידועים לי וייתכן שישנם גם אחרים.

לאור כל האמור לעיל ונוכח חריגותו של המקרה והעובדה כי ההתנהלות חוזרת על עצמה, אני רואה לנכון להורות על דחיית הבקשה לאישור הסכם, ואני מחייב את המבקשת לשלם לאוצר המדינה 2,000 ₪ בגין בזבוז זמנו השיפוטי של בית משפט זה הן בהליך זה והן בהליך קשורים אליהם לא טורחת המבקשת להתייצב (עם מי מבני זוגה) וכן לאור החשש כי ההצהרות וההסכמים אינם משקפים את המצב העובדתי האמיתי ונעשה ניסיון להטעות את בית משפט כדי לזכות בסעדים כלשהם שאינם רלבנטיים ליחסים רכושיים בין המבקשת למי מהגברים הנטענים בהליכים השונים.