לדבריו, סמכות בית המשפט להדרש לכך נובעת הן מסמכותו הכללית מכוח הוראת סעיף 76 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (להלן – "חוק הכשרות המשפטית") לתת סעד בעיניינו של קטין בכל מקרה שהצורך לעשות כן התעורר בישראל גם כאשר הקטין אינו מצוי בישראל; הן לנוכח העובדה כי הצדדים התדיינו זה מכבר בעיניין משמורת הקטינות בבית משפט זה וביהמ"ש נתן את פסקי הדין בעיניין המשמורת וההוצאה של הקטינות לחו"ל ואף קבע את סמכותו להדרש לכך בפסק דינו מיום 29.5.23; הן לנוכח הצהרתה המפורשת של האם בתצהיר שנחתם על ידה טרם נסיעת הצדדים עם הקטינות לחו"ל.
בנוגע לטענות המשיבה לפיה ההליך המתאים הוא אמנת האג עתר האב בבקשה להגיש תשובה מטעמו, במסגרתה טען כי אין כל חובה כי יפתח בהליך להשבת הקטינות רק מכוח אמנת האג, שמהוה אך אחד הכלים הנתונים להורה שילדיו נחטפו וקיומה אינו מאיין את סמכות ביהמ"ש ליתן סעדים שיסייעו להשבת קטינים חטופים, לרבות סמכות ליתן הוראות ביצוע על פי סעיף 7 לחוק בית המשפט לעינייני מישפחה, תשנ"ה-1995 (בג"ץ 5891/91 קווארט); צוים מכוח הביאס קורפוס לפי סעיף 15ד(1) לחוק יסוד: השפיטה (405/83 קבלי); וסמכות כללית מכוח סעיף 76 לחוק הכשרות המשפטית, עליה עמד לעיל.
האם טענה כי טרם חלף פרק הזמן שנקצב לה לשם ביטול צו העיקול שניתן או להגשת כתב הגנה בתביעה החדשה לאכיפה מיום 31.10.23;
עוד כפרה האם בסמכות בית המשפט לידון בבקשת האב דנן ובזכותו של האב לעתור בבקשה על פי סעיף 15 לחוק אמנת האג כל עוד לא הייתה דרישה של הרשות המרכזית במדינת החוץ אליה הורחק הילד; תוך שהפנתה לעניין זה להחלטתי מיום 29.10.23 בה הופנה האב לזכותו לעתור בהליך על פי אמנת האג במקום הימצאן של הקטינות, ככל שהוא סבור כי מדובר בחטיפה, ולפסק דין בבע"מ 1930/14 שצורף כנספח לתגובתה.
(ראו לעניין זה גם סעיף 31 לפסק הדין בהליך המשמורת, המפנה להוראות חוק הכשרות המשפטית, סעיפים 14-15, 18(א)-19 לחוק);
יפים לעניין זה דברי בית המשפט בבג"ץ 4365/97 עודד טור סיני נ' שר החוץ, נג(3) 673 (1999) (להלן – "עניין טור סיני") אליו הפנה האב בבקשתו, לפיהם :"לעניין זה נעיר – כפי שהעיר בית-המשפט לערעורים בספרד – כי בית-המשפט היתעלם מזכותו של עודד למשמורת משותפת, זכות אשר כללה זכות-משנה להחליט על מקום מגוריה של אור. אכן, לו נערך המשפט בישראל, כי-אז היה בית-המשפט מחליט, קרוב לוודאי, כי הוצאתה של אור מן הארץ ללא ידיעת האב – ובעצם: בנגוד לרצונו – עולה כדי הרחקתה שלא-כדין בגדרי האמנה. ראו: סעיפים 3 ו-5 לאמנה וכן פרשת טורנה [3], בעמ' 46-47; פרשת עדן [5], בעמ' 201; רוזן צבי, במאמריו הנ"ל [24], בעמ' 193-194. ואולם אנו, כאמור, אין אנו יושבים לערעור על החלטותיו של בית-המשפט בברצלונה."
לעניין זה יש להוסיף ולומר כי על פי האמור בספרם של עו"ד שמואל מורן (שבעניינו הנו ב"כ האב), אלון עמירן והדרה בר, הגירה וחטיפות ילדים (תשס"ג) (להלן – "הספר הגירה וחטיפות ילדים") כך הוא הדין הנוהג אף ב X (אשר להצהרת האם בענייננו הקטינות נימצאות בה כיום): "על פי חוקי X לשני ההורים זכות משמורת משותפת בילד, כך שהוצאות הקטין ממקום מגוריו ללא הסכמת שני ההורים היא פגיעה בזכויות משמורת כמובנן על פי האמנה". ראו: ציטוט מתוך תמ"א (ת"א) 2214/94 לוריא נ' לוריא (לא פורסם), המוזכר בעמ' 63 לספר.
...
הרקע להגשת הבקשה הינו החלטתי מיום 5.11.23 , עליה לא הוגש ערעור, בה נפסק כי אי השבת הבנות לישראל- שהוסכם כי היא מהווה מרכז חייהן- מנוגדת להסכמתם של הצדדים, וככל שהאם לא תשיב את הקטינות לישראל עד ליום 14.11.23 ייחשב הדבר כאי השבה של הקטינות, והפרת החלטה שיפוטית על כל המשתמע מכך.
בנוגע ליתר הסעדים להם עתר האב נקבע כי אדרש להם במידת הצורך לאחר המועד שנקבע בהחלטה וכפועל יוצא מקיום החלטתי והשבת הקטינות לארץ (ראו: סעיף 14 להחלטה).
דיון והכרעה
במסגרת החלטתי מיום 5.11.23 קבעתי, כי: "אין חולק כי מרכז החיים של הקטינות בישראל והמשיבה מאשרת האמור בתצהיר עליו מודה שחתמה (התצהיר הקצר)" (סעיף 24 להחלטה).
יתר טענות האם הנוגעות לעצם טיבה של הסכמת הצדדים וטענותיה להיעדר הפרה של אותה הסכמה פנימית נידונו והוכרעו אף הן במסגרת החלטתי מיום 5.11.23 וכפי שהובהר לאם הדרך להשיג על מסקנותיי במסגרת אותה הכרעה היא להגיש ערעור על החלטתי בהתאם לדין ובפני הערכאה המתאימה, דבר שלא מצאתי כי נעשה על ידה עד עצם היום הזה, חרף השגותיה הממוחזרות, החוזרות ונשנות, במסגרת כתבי הטענות שהוגשו על ידה מעת ניתנה אותה החלטה.
אשר על כן הנני נעתרת לבקשה באופן חלקי כדלהלן:
הבקשה למתן צו משמורת זמנית הקובע את משמורתן והחזקתן הבלעדית הזמנית בידי האב נדחית, נוכח פסק הדין החלוט שניתן בעניין הקטינות קודם לאי השבת הקטינות המורה על משמורתן המשותפת של הקטינות בידי הוריהם המהווים אפוטרופסיים משותפים עבורם.
