סמכות בית המשפט לענייני משפחה בסעיף 76 לחוק בתי המשפט

האם סמכות בית הדין הרבני בעניינים הכרוכים בתביעת הגירושין 'דומה לסמכות נגררת שלפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט'?! האם העיסוק בעינייני הרכוש, המשמורות או המזונות נעשה רק כסמכות 'אגב' ולצורך הכרעה שלא לגופה אלא בשאלה בעיניין הגירושין עצמן בלבד?! האם הכרעתו של בית הדין בעניינים שנכרכו כדין אינה מהוה 'מעשה בית דין' והם אינם בסמכותו של בית הדין הרבני ויהיו צריכים לאחר מכן להיות נדונים ומוכרעים בבית המשפט לעינייני מישפחה?! סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים משיב על כך תשובה ברורה וחדה – לא ולא! על פי החוק: אם "הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האישה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין". כאמור, הסעיף בחוק מוסיף ומבהיר מעבר לנדרש, "לרבות מזונות לאישה ולילדי הזוג"! מהעת בה נקנתה לבית הדין הרבני 'סמכות השיפוט הייחודית' באותם עניינים הנכרכים, תהיה סמכות שיפוט מלאה לכל דבר ועניין, אשר תידחה את סמכותו של בית המשפט לעינייני מישפחה לידון בעיניינם (סעיף 25(ב) לחוק בית המשפט לעניני מישפחה, תשנ"ה-1995), ותסמיך את בית הדין הרבני לידון ולהכריע באותם עניינים הנכרכים באופן ישיר ומלא "בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות... ילדי הזוג". פרשנות חדשה זו, המצמצמת ומגבילה את סמכות בית הדין במזונות ילדים רק ל'השבת' הוצאות 'קונקרטיות' בין ההורים, כיצד היא מתיישבת עם המעבר בפסיקת בית המשפט 'מהמבחן הפרוצידוראלי' אל 'הגישה שמיקדה את הדגש במבחן המהותי' (בג"ץ 4407/12), כפי שהבאנו לעיל, אשר אינה מיתמקדת עוד בזהות הפרוצדורלית של בעל הדין (האב והאם המתגרשים) אלא במהות הבקשה – 'מזונות ילדים'? משיב על כך השופט מזוז (בפיסקה 38): המבחן המהותי האמור אינו רלבאנטי לכריכת מזונות ילדים בתביעה לפי סעיף 3 לחוק, מושא ענייננו, המוגבלת אך להשבת הוצאות כאמור.

...

על אחת כמה וכמה שיש להימנע מכך כאשר שינוי ההלכה נעשה בדרך של רוב מצומצם של שניים מול אחד (כדברי השופט אור בעניין חוסאם דלעיל), וכפי שכתב השופט בדימוס א' ברק: "עצם העובדה שבידי הכוח לסטות – שהרי הרוב בהרכב החדש גורס כמוני – אינה מובילה למסקנה שיש לנצל כוח זה" (שופט בחברה דמוקרטית (2004), עמ' 301).

כפי שביארנו, מסקנתנו היא כי בית הדין הרבני מוסמך לדון במזונות ילדים שנכרכו, על אף פרשנותו המצמצמת של כבוד השופט מזוז, המונעת דיון מלא וכולל במזונות הילדים בכריכה בבית הדין הרבני – וזאת, הן משום שפרשנות מחודשת זו נאמרה כדעת יחיד שאליה לא הצטרפו לא כבוד השופט הנדל ואף לא כבוד השופט קרא; והן משום שמדובר בהליך בע"מ המופנה כלפי בית המשפט ועל פי סעיף 20(א) לחוק-יסוד: השפיטה, מחייב "על בית משפט" ולא בית דין דתי.

מסקנה ומתן הוראות לאור כל האמור בהרחבה לעיל וכפי שכתבנו בפתח דברינו, בית הדין דוחה את הערעור וקובע כי בסמכות בית הדין הרבני לדון בתביעת מזונות הילדים אשר כרכה האישה לתביעת הגירושין שהגישה, ומחזירה להמשך טיפולו של בית הדין האזורי.

ההערות בסעיפים דלעיל הנן לכאורה ומעבר לצורך, שכן אני דוחה את הבקשה לקבוע כי הסמכות לידון בבקשה נתונה לבית משפט זה מכח סמכותו הנגררת של בית המשפט לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984: "הובא ענין כדין לפני בית משפט והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור הענין, רשאי בית המשפט להכריע בה לצורך אותו ענין אף אם הענין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר או של בית דין אחר". ההכרעה הנדרשת בשאלת זכאות התובע לסובסידיה לפי חוק הגליל אינה נגררת לכל הכרעה, הנדרשת בתיק זה, שאלת הכרזת יורשי המנוחה, לפי דין או לפי הצוואה.

דרך המלך לתקיפת החלטת מועצת הלול ומשרד החקלאות נקבע בחוק הגליל עצמו, סעיף 2ב(ב): "על החלטת המנהל לפי סעיף זה ניתן לערער לפני בית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים מיום שנמסרה החלטת המנהל לבעל מכסה או לבעל משק לול לייצור פטימים; אין בהגשת העירעור לפי סעיף קטן זה כדי לעכב את ביצוע החלטת המנהל". גם סעיף 40(1א) לחוק בתי המשפט וחוק בתי משפט לענינים מנהליים, תש"ס-2000 מפנה את הטוען נגד "החלטה של רשות" אל בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים: ""ענינים מנהליים" - ענינים הנוגעים לסכסוכים שבין אדם לרשות; "רשות" - רשות מרשויות המדינה, רשות מקומית, וכן גופים ואנשים אחרים הממלאים תפקידים צבוריים על פי דין; "החלטה של רשות" - החלטה של רשות במילוי תפקיד צבורי על פי דין, לרבות העידר החלטה וכן מעשה או מחדל" אמת המידה לאבחנה בין סמכות בית המשפט לעינייני מישפחה לבתי המשפט הרגילים, תוארה כמבחן הדומינאנטיות.

...

ההערות בסעיפים דלעיל הינן לכאורה ומעבר לצורך, שכן אני דוחה את הבקשה לקבוע כי הסמכות לדון בבקשה נתונה לבית משפט זה מכח סמכותו הנגררת של בית המשפט לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984: "הובא ענין כדין לפני בית משפט והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור הענין, רשאי בית המשפט להכריע בה לצורך אותו ענין אף אם הענין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר או של בית דין אחר". ההכרעה הנדרשת בשאלת זכאות התובע לסובסידיה לפי חוק הגליל אינה נגררת לכל הכרעה, הנדרשת בתיק זה, שאלת הכרזת יורשי המנוחה, לפי דין או לפי הצוואה.

אני סבורה כי לצורך בירור טענות אלו, בדיוק, קבע החוק מנגנון ערעור על החלטת המנהל, ובכל מקרה, גם באם התובע טוען לאי התקיימות תנאי מוקדם למתן החלטת המנהל (אי מתן זכות טיעון) מדובר בהליך מינהלי מובהק התוקף, תקיפה ישירה, את ההליך המנהלי, ולפיכך אין סמכות עניינית לבית משפט זה לדון בו".

אני דוחה את הבקשה לתת למשיבות 5 ו-6 הוראות לתת למבקש סובסידיה לגידול עופות, ומחייבת את המבקש לשלם למשיבות אלה, שנדרשו לתגובה, הוצאות משפט בסך 1,500 ₪ לכל אחת מהמשיבות 5 ו-6.

סעיף 76 לחוק בתי המשפט קובע "הובא ענין כדין לפני בית משפט והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור הענין, רשאי בית המשפט להכריע בה לצורך אותו ענין אף אם הענין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר או של בית דין אחר." הוראת סעיף 76 לחוק בתי המשפט חלה בבתי הדין לעבודה מכח סעיף 39 לחוק בית הדין.

בדומה, נפסק כי לבית הדין סמכות נגררת להכריע בשאלת אבהות או גיל על אף שמדובר ברישומים שבסמכות משרד הפנים ובתחום סמכותו הייחודית של בית המשפט לעינייני מישפחה (דב"ע (ארצי) נב/0-73 ערמוש – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 435 (1992); בל (ת"א) 5120-09 ליודמילה מיטילטו – המוסד לביטוח לאומי (2.12.12); בל (חי') 45711-04-15 לוטפיה מריסאת – המוסד לביטוח לאומי (8.11.16)).

...

גם בשיקולים הנוגעים לתום לב יש כדי לתמוך במסקנה בדבר היעדר סמכות עניינית.

בנסיבות המקרה כאן לא ניתן כל הסבר, ולו בדוחק, מדוע התובע לא הביא את כל המידע הרלוונטי בנוגע להליכי הסדרת מעמדו בישראל כבר בבקשה למתן צו זמני, ומדוע לא ראה לנכון ליתן התייחסות עניינית לאמור בהחלטת רשות האוכלוסין וההגירה מיום 24.10.18 במסגרת תגובתו לבקשה זו. לפיכך, לא שוכנענו כי יש טעם ראוי לברר את שאלת מעמדו של התובע כאזרח, היא השאלה העיקרית, במסגרת בירור השאלה המשנית לה – היא שאלת הזכאות לגמלאות נושא הליך זה. שקלנו האם יש מקום לעכב את בירור ההליך כאן עד שיובהר עניין מעמדו של התובע.

על יסוד האמור והמפורט לעיל, אנו מורים על מחיקת התביעה.

בתביעות אלו מוסמך לידון בית המשפט המחוזי מכוח סמכותו השיורית או בית המשפט לעינייני מישפחה מקום שהבעלות נוצרה מכוח ירושה או שהצדדים למחלוקת הם "בני מישפחה" (כהגדרתם בסעיף 1(2) לחוק בית המשפט לעניני מישפחה, התשנ"ה-1995) ועילתה סיכסוך בתוך המשפחה (סעיפים 1(2) ו-1(6)(ה) לחוק זה).

במצב כזה יש בנמצא שלושה מתוים דיוניים חלופיים לברר את טענות הגנתו: המתוה הדיוני הראשון הוא להעלותן בכתב הגנתו, ולבקש מבית משפט השלום לידון בהן מכוח סמכותו הנגררת שבסעיף 76 לחוק בתי המשפט; המתוה הדיוני השני הוא להגיש תביעה שכנגד לבית משפט השלום, המוסמך לידון בה אך ורק אם היא והתביעה העיקרית "[]נושאן אחד או שהן נובעות מאותן הנסיבות" (סעיף 51(א)(4) לחוק בתי המשפט).

...

כל עוד הלכת רובינשטיין עומדת על מכונה ולא בוטלה, מסקנה דומה מתבקשת גם בעניינן של התביעות דנן.

שקילת מכלול נסיבות העניין מובילה למסקנה שראוי להפריד את בירור התביעה העיקרית מהתביעה שכנגד, אלא אם כן יובטחו נזקיה של התובעת למקרה שטענות התביעה שכנגד יידחו.

סוף דבר התוצאה היא אפוא כדלקמן: הסמכות העניינית לדון בתביעה שכנגד מסורה לבית משפט זה, והיא תידון בו. התביעה והתביעה שכנגד יידונו בנפרד אלא אם כן הנתבע יבטיח את הנזק שעלול להיגרם לתובעת אם התביעה שכנגד תידחה.

הנתבע הבהיר במסגרת הודעה שהגיש, כי בנסיבות אלו דין התביעה להדחות וזאת אף מתוקף סמכותו של בית המשפט לעינייני מישפחה אשר קנויה לו, בין היתר, מכח סעיף 76 לחוק בתי המשפט.

...

לכיסוי סופי, מלא ומוחלט של כל טענות הצדדים ישלם התובע לנתבע סך של 65,000 ₪.

בנסיבות אלו יש לדחות את הבקשה.

בנסיבות אלו, כאמור, הבקשה נדחית.

הנתבע הבהיר במסגרת הודעה שהגיש, כי בנסיבות אלו דין התביעה להידחות וזאת אף מתוקף סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה אשר קנויה לו, בין היתר, מכח סעיף 76 לחוק בתי המשפט.

בנסיבות אלו הנני מורה על עיכוב ההליכים בתיק עד לביצוע מלוא התשלומים.