סמכות בית המשפט להתערב בהחלטות אוניברסיטה גם אם הן ענייניות

המדינה מטעימה כי בטפסי המועמדות למישרה, הציג המבקש מצגים מטעים בקשר להשכלתו ונמנע במתכוון מלצרף למסמכי הליך האיתור את המסמך מטריניטי קולג' אנו יוניברסיטי, כדי לא להסב אליו תשומת לב. בתוך כך, המבקש רשם, באופן מטעה ופסול, ברובריקה "שם המוסד ומקומו" את האוניברסיטה העברית ואת מכללת קרית אונו, למרות ש"התואר" שקבל אינו ממוסדות אלה.

המדינה אינה סבורה שקיים פגם בהמלצות אלה, ומדגישה "בכל מקרה יודגש, כי הועדה קיבלה את המלצתה על סמך מכלול הנתונים שהוצגו בפניה, ובתוך כך המסמכים והראיונות, ולמען הזהירות יובהר, כי גם אם נניח שנפל פגם כלשהוא בהמלצה של מי הממועמדים (הדבר אינו כך כאמור), הרי שממילא אין בכך כדי להביא למסקנה כי יש להורות על ביטול המלצת וועדת האיתור". אין בסיס לטענת המבקש בדבר פגם שנפל בהחלטה על דחיית ההשגה של המבקש.

בבג"צ 43/16 תנועת אומ"ץ אזרחים למען מינהל תקין וצדק חברתי ומשפטי – ממשלת ישראל (מיום 1.3.16), נקבע כי בית המשפט יתערב בהחלטה למנות מועמד למישרה מקצועית בכירה בשירות הצבורי, רק כאשר ההחלטה חרגה באופן בולט וקיצוני ממיתחם הסבירות, וכי הבקורת השיפוטית מיתמקדת בתקינות ההליך.

אין הדבר גורע מחובת השרים להפעיל סמכויותיהם לפי שיקולים עינייניים, באופן סביר ומידתי, אלא שבהפעלת הבקורת השיפוטית, על בית המשפט ליתן משקל למעמדם של הממשלה ושל שריה, כמי שעומדים בראש הרשות המבצעת, ובכך ניתן ביטוי ל"עקרון הכיבוד" שחל בין שלוש רשויות השילטון.

...

לא נמצא לנו שמתן סעדים נחוץ להבטיח אפשרות של פסילת מינויו של המשיב, אם לאחר בירור ההליך העיקרי, ייקבע שנפלו פגמים בהליכי וועדת האיתור ובמינויו של המשיב, היורדים לשורש המינוי, ושמטעמים של שמירה על שלטון החוק והבטחת ההתנהלות התקינה, השיווינית וההוגנת של המינהל הציבורי, אין מנוס מביטול המינוי.

סוף דבר מכלול השיקולים שמנינו בעניין קיומן של ראיות מספקות לביסוס עילת תביעה, מאזן הנזקים, הנחיצות של סעד זמני להגשמת המטרה של הבטחת זכות לכאורה במהלך ההליך השיפוטי וקיומו התקין והיעיל של ההליך או את ביצועו הראוי של פסק הדין, תום לבם של הצדדים ושיהוי, מובילים את בית הדין לדחות את בקשת המבקש לסעדים זמניים.

המבקש ישלם הוצאות הבקשה בסך 5,000 ₪, למדינה וכן למשיב.

במצב הדברים הרגיל בית המשפט יימנע מלהתערב בשקול הדעת של הרשות המבצעת אלא אם נפל בה אחד או יותר מהמריעין בישין של המשפט המנהלי, כגון אי סבירות, העידר מידתיות, הפרה של כללי הצדק הטבעי, הפליה, שרירות, חריגה מסמכות וכיו"ב. לא כך כאשר בפרס ישראל עסקינן.

"לועדת השופטים נתון שיקול דעת רחב ביותר, בהיותה גוף המונחה בשיקולים מקצועיים ובידיו הידע והנתונים לקבל החלטה [...] מקום שהחלטתה של ועדת השופטים להעניק את פרס ישראל למאן-דהוא התקבלה בתום-לב ועל בסיס שיקולים מקצועיים עינייניים, אין כ[כלל עילה]להתערבות בית משפט זה בתוכן ההחלטה" (עניין שטרנהל, [פסקה]6 וההפניות שם).

הכל כבר נאמר בעיניין שטרנהל ואחזור ואביא דברים בשם אומרם: "בעוד פרס ישראל ניתן בגין הישגים מקצועיים ראויים להערכה, ההתבטאויות בהן מדובר על פי רוב נעשות מחוץ למסגרת המקצועית בגינה ניתן הפרס. במצב דברים זה קשה שלא לראות את מניעת הפרס ממי שנימצא ראוי לו בשל הישגיו המקצועיים, אך על בסיס עמדות שהביע, כפגיעה בחופש הביטוי, ולו באופן עקיף. תוצאה שכזו יש לה אפקט של 'סתימת פיות' שאין לה מקום במשטר דמוקרטי, שהלוא מהו המסר המתקבל אם לא מסר של השתקה? עצם הידיעה כי הבעת דיעה שאינה פופולרית עשויה לשאת כעבור זמן תוצאות במישור שיש לו היבט מקצועי, גם אם על דרך של הענקת פרס, אינה מתיישבת עם תרבות של חופש ביטוי במשטר דמוקרטי" (שם, [פסקה]10).

אך זאת, בהיתחשב במכלול נסיבות המקרה – חומרת הדברים, עדכניותם, תכיפותם וכיו"ב. שר החינוך השתית את החלטתו על הפרסומים הבאים (חלקם הובאו לידיעתו רק לאחר החלטתו לדחות את החלטת ועדת השופטים): (-) מכתב משנת 2005 – מכתב לעיתון ה"גרדיאן" הבריטי, שעליו חתומים מספר אנשי אקדמיה, שם נטען כי אוניברסיטת אריאל מנוגדת לחוק הבנלאומי.

...

נמצאנו למדים, אפוא, כי בבחינת מועמדותו של אדם לזכייה בפרס ישראל, הכלל הוא כי יישקלו אך תרומתו וסגולותיו המקצועיות של המועמד בתחום שלגביו עתיד להינתן הפרס.

נוכח כל האמור, אני מסכימה לעמדת חברי, השופט נ' סולברג, כי החלטת שר החינוך ניתנה תוך מתן משקל יתר לשיקולים אשר על-פי פסיקתו של בית משפט זה, יש לשמרם אך למקרים חריגים ונדירים במיוחד.

אני סבורה כי ככלל, ראוי לו לבית המשפט להעדיף את אפשרות הפעולה השנייה, שהגיונה בצדה, ולהשיב את הדיון בסוגיה הנדונה אל הרשות המינהלית המוסמכת לשם מתן החלטה מחודשת, זאת הפעם בשים לב להוראות שניתנו בפסק הדין המבטל את ההחלטה המקורית.

ביום 1.9.2021 דחה בית הדין הארצי לעבודה (כב' סגן הנשיאה א' איטח, השופטות ל' גליקסמן וח' אופק גנדלר ונציגי הציבור ש' זילברשטיין-היפש וש' ויצמן) את העירעור וקבע כי ההחלטה על סיום העסקת המבקש התקבלה על יסוד שיקולים עינייניים.

תחילה, ציין בית המשפט כי הטענות שהועלו לגופה של המחלוקת שבין המבקש לבין האוניברסיטה הן טענות "ערעוריות", וככאלו לא יתערב בהן בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק.

בית המשפט עמד על כך שערכאת העירעור מוסמכת לידון גם בסוגיות שלא הוכרעו על ידי הערכאה הדיונית, וכי סמכות זו נתונה לשיקול דעת ערכאת העירעור.

בית המשפט עמד על הקף הפגיעה שנובעת מפסק הדין המועתק של בית הדין האיזורי (הן למבקש, הן לאנטרס הצבורי), ועל השיקולים שניצבו לפני בית הדין הארצי בהחלטתו שלא להשיב את הדיון לערכאה הדיונית, ומצא כי במכלול נסיבות המקרה אין מקום להתערב בהחלטה זו. בכך, לא קבע בית המשפט הלכה חדשה, לא כל שכן הלכה שעומדת באמת המידה שתוארה לעיל (דנג"ץ 6705/22 פלוני נ' בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, פסקה 6 (11.1.2023)).

...

לאחר שעיינתי בבקשה לדיון נוסף, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

הבקשה נדחית אפוא.

כמו כן אין חולק כי עמדת הטכניון היתה מאז ומעולם כי גם אם יתאפשרו מבחני בית בפקוח הרי שהדבר לא יהיה גורף לכל התואר אלא בהתאם לשקילה אד הוק בכל מיקצוע ולאחר קבלת אישור הגורמים האקדמיים המוסמכים היינו הדקן ללימודי הסמיכה (להבדיל ממרצה ספציפי לקורס ספציפי).

בע"א 4106/11 רויזמן נ' הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל אביב (פורסם בנבו, 23/1/2013) נקבע שהחלטת הועדה היחידתית בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, שלא לאשר את הצעות המחקר שבקש המערער, נופלת בגדר שיקול הדעת המקצועי הנתון לגורמים המוסמכים לפי "תקנון תלמידי מחקר" ועל-כן מורה סעיף 33 לחוק החוזים כי ביהמ"ש אינו רשאי להתערב בה. נקבע כי אומנם, אין בהוראת הסעיף כדי למנוע את התערבותו של בית המשפט מקום בו נפל בהחלטה פגם של חוסר סמכות, או שהיא נתקבלה מטעמים בלתי עינייניים, למשל תוך שרירות או הפליה, אך לא הונחה שם כל אינדיקאציה ממשית לכך שההחלטה – שנתמכה בעמדתם של בודקים חצוניים רבים – נגועה בשיקולים לא עינייניים.

...

אין בידי לקבל את הטענה.

סוף דבר, מדובר בהחלטות שקיבלו הנתבעים במסגרת סמכותם, הם פעלו בתום לב ואיזנו את הדרישות האקדמיות והחלת השוויון בין הסטודנטים השונים לבין ההתאמות המיוחדות פרי מגבלות התובע באופן שאינו חורג מהסבירות ושיקול הדעת המיוחד לנתבעים.

אשר על כן אני דוחה את התביעה.

מאחר שמועצת רשות מקומית היא גוף קולגילי המונה מספר חברים לא מועט, הרי החלטתה התקבלה בדרך של הצבעה, כאשר ניתן להסיק על הטעמים שהובילו לתוצאת ההצבעה, מתוך הדברים שנאמרו ותועדו בתמליל הדיון (ראו: יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ב 1280 (2011)).

בדיון לפניי טען בא כוח המועצה כי גם אם בית משפט זה יקבע כי הוּכחה הפליה פסולה וכי אין מקום להותיר את המצב הקיים על כנו, הרי אין יסוד לטענת העותרים לפיה הסעד היחיד האפשרי הוא הפחתת שיעור הארנונה לעותרים ולשכניהם בבתים מס' 30-59 ברחוב השושנה, באמצעות שינוי סווגם מאיזור א' (ששעור הארנונה בו גבוה יותר) לאיזור ב' (ששעור הארנונה בו נמוך יותר).

העילה בעטיה מתבקש בית משפט זה להתערב בהחלטת 2021 ובצו הארנונה של מבשרת ציון, אינה אי סבירות התעריפים, אלא טענת העותרים להפליה בשעורי החיוב בארנונה בין קטע אחד של הרחוב בו הם מתגוררים, ובין קטע אחר של אותו רחוב ויתר הבתים באותה שכונה.

משכך, הנטל שרובץ על המבקש להתערב בצו ארנונה המהוה חקיקת משנה של רשות מקומית, אינו נטל פשוט (השוו: בג"צ 441/97 צנוירט נ' ראש עריית ירושלים, פס' 15 (10.5.1999); עע"ם 9401/06 ארגנטינה באוניברסיטה בע"מ נ' מנהל הארנונה בעריית תל אביב, פס' 22 (6.7.2009)).

זאת ועוד; הרשות המקומית כפופה לכללי המשפט הצבורי, ובהם החובה להתבסס על שיקולים עינייניים, לפעול בסבירות ובמידתיות, וכן לנהוג בשויון ולהמנע מהפליה פסולה (ראו: ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עריית חולון, פס' 13 (3.2.1999); עוד ראו: בג"צ 441/97 צנוירט הנ"ל, פס' 6).

...

לפיכך, אני קובעת כי לקראת גיבושו של צו הארנונה לשנת 2024, המועצה תקבל החלטה בשאלת הפתרון המתאים להסרת ההפליה בין שני חלקי רחוב השושנה על דרך של תיקון המצב הקיים (להבדיל מהותרתו על כנו), וכן תפנה לשרי האוצר והפנים בבקשה מתאימה.

במכלול הנסיבות, אני קובעת כי המועצה תישא בהוצאות העותרים בסך כולל של 15,000 ₪.

סכום זה יתווסף לכל סכום הוצאות בו חויבה המועצה במסגרת החלטות ביניים שניתנו בתיק (ראו למשל: החלטתי מיום 25.8.2022).