סמכות בית המשפט לדון בטענות הנוגעות לתשלום ארנונה כללית

לטענת המשיבות טענות העותרות הן למעשה במישור פרשנות צו הארנונה ואופן יישומו ולא במישור עצם סמכות הערייה להתקין את צו הארנונה ומשכך יש לפעול לפי הוראות חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר") הקובעות במפורש כי הסמכות לידון בטענות שהועלו על ידי העותרות נתונה לועדת הערר ולא לבית משפט זה. דא עקא, שהעותרות לא מיצו את הליכי הערר הקבועים בחוק ואין לאפשר להן 'לעקוף' את מסלול ההשגה והערר שהותוו בחוק, בדרך של הגשת עתירה לבית משפט זה. בנוסף נטען כי נפל שהוי כבד בהגשת העתירה שכן שומות הארנונה נשלחו לעותרות ביום 7.11.2019 ואילו העותרות פנו לעירייה רק ביום 17.2.2020 לצורך גיבוש הסדר דיוני ביחס לדיון בהליך ההשגה על שומת הארנונה.

סעיף 3(א) לחוק הערר קובע כי "מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה" מהטענות המפורטות במסגרת סעיף 3(א) לחוק הערר; ובסעיף 3(א)(1) נאמר כי טענות ביחס ל"טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השמוש בו" הן טענות שהדרך הרגילה להשגה עליהן היא השגה בפני מנהל הארנונה.

לציין להשלמת התמונה, כי אמנם הפסיקה הכירה באפשרות לידון במסגרת עתירה מנהלית בטענות שמסגרת בירורן הרגילה היא הליכי ערר "במקרים בעלי חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת" (עע"ם 6993/15 עריית תל אביב-יפו נ' אספיאדה בע"מ, פסקה 23 (16.8.2016); רע"א 2425/99 עריית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(1) 481, 492 (2000)), אך לא רק שלא נטען כך אלא שאף לא התרשמתי כי העתירה דנא נכנסת בגדר המקרים החריגים והנדירים בהם ייעתר בית המשפט המחוזי ביושבו כבית משפט לעניינים מינהליים לידון בעניינים שבדנא בלי שמוצו הליכי הערר הקבועים בחוק.

...

לטענת המשיבות טענות העותרות הן למעשה במישור פרשנות צו הארנונה ואופן יישומו ולא במישור עצם סמכות העירייה להתקין את צו הארנונה ומשכך יש לפעול לפי הוראות חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר") הקובעות במפורש כי הסמכות לדון בטענות שהועלו על ידי העותרות נתונה לוועדת הערר ולא לבית משפט זה. דא עקא, שהעותרות לא מיצו את הליכי הערר הקבועים בחוק ואין לאפשר להן 'לעקוף' את מסלול ההשגה והערר שהותוו בחוק, בדרך של הגשת עתירה לבית משפט זה. בנוסף נטען כי נפל שיהוי כבד בהגשת העתירה שכן שומות הארנונה נשלחו לעותרות ביום 7.11.2019 ואילו העותרות פנו לעירייה רק ביום 17.2.2020 לצורך גיבוש הסדר דיוני ביחס לדיון בהליך ההשגה על שומת הארנונה.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בעתירה, בתגובה לעתירה, בטענת הסף בפרוטוקול הדיון ובסיכומי הצדדים בטענה המקדמית, ולאחר ששבתי ועיינתי בחומר שצורף לעתירה מסקנתי היא כי יש לקבל את הבקשה ולסלק את העתירה כבר עתה מחמת שהעותרות לא מיצו את הליכי ההשגה על קביעת הארנונה כמפורט בסעיף 6 לחוק הערר ולא התרשמתי כי נסיבות העניין מאפשרות לילך בדרך העתירה ולסטות ממסלול ההשגה הקבוע בחוק.

לסיכום בהתאם לאמור אני מקבלת את בקשת המשיבות ומסלקת את העתירה על הסף.

ומן הכלל אל הפרט הסמכות העניינית לידון בטענות המבקשת לא מסורה לבית המשפט סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000 מסמיך את בית המשפט לעניינים מנהליים לידון ב"עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה".

בסעיף 1 לתוספת הראשונה נקבע "ארנונות – עניני ארנונה לפי כל דין". מכאן, הרי שהסמכות העניינית לידון בכל טענות המבקשת בעינייני ארנונות ולרבות השאלה והאם חניה 42 בוטלה אם לאו, מסורה לבית המשפט לעניינים מנהליים, ולא לבית משפט זה. סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן – "חוק הערר") קובע כך: (א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: (1) .

...

משכך, איני סבורה שהמבקשת הראתה טעם כלשהו להארכת המועד, ולכן כבר מסיבה זו ושל האיחור המשמעותי בהגשה, דין ההתנגדות להידחות.

עם זאת, היות שהגעתי למסקנה כי הסמכות העניינית לא מסורה לבית משפט זה, ממילא לא ניתן לדון בטענות לגופן כאן.

סיכום לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את ההתנגדות, הן מפאת האיחור בהגשתה והן לגופה.

המשמעות של אי הגשת השגה אבחן להלן את סמכות בית המשפט לידון בטענות הגנה של נישומים, על אף אי הגשת השגה וזאת לנוכח הוראות סעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשנ"ו-1976 (להלן: "חוק הערר").

לכאורה משתמע מן התיקון, כי אך ורק טענת הגנה לפי סעיף 3(א)(3) לחוק הערר (טענה מסוג "איני מחזיק בנכס") ניתן להעלות בפני בית משפט גם אם לא הועלתה במסגרת השגה, אולם הפסיקה נתנה פירוש מרחיב בעיניין זה וקבעה כי ניתן להחיל את ס"ק ג' גם על יתר הטענות המנויות בסעיף 3(א) לחוק הערר במקרים מתאימים וראו בעיניין זה רע"א 1809-07 עריית הרצליה נ' גיא לוי בע"מ. לגבי שיקול הדעת של בית המשפט והמקרים בהם ידון בית המשפט בטענות שניתן היה להעלות בהשגה, ראו בע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מיתקדמת בע"מ נ. עריית טירת הכרמל פד נו(2)773 (להלן: "עניין ט.ט טכנולוגיה") בע' 780 שם נקבע: "... נראה כי בנושאים עובדתיים וטכניים תהיה הנטייה להגביל את האזרח להליכי ההשגה המנהלית. בירור עניינים אלה בקשר לחיובי ארנונה הוא פשוט ונוח יותר במסגרת הגופים המינהליים-מקצועיים. גופים אלה ערוכים לבירור שאלות מסוג זה המצריכות לעתים עריכת מדידות ובדיקת המצב בשטח. לעומת זאת בנושאים עקרוניים ובנושאים בעלי חשיבות כללית וחשיבות ציבורית, הרשות להעלות טענות מסוג זה בערכאות השיפוטיות הרגילות תנתן ביתר קלות. ..." כן נקבע כי בית המשפט לא יפעיל סמכות חריגה זו כדבר שבשיגרה אלא במקרים בעלי חשיבות עקרונית, החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין.

ראה בעיניין זה עת"מ 59073-02-20 שלגם נ' עריית תל אביב יפו שם דן בית המשפט המחוזי בנסיבות דומות וקבע כי: " 15. משקבעתי כי בנסיבות כאן יש לעירייה הסמיכה, עובר הדיון לבחינת שיקול הדעת המינהלי וסבירות הגבייה הרטרואקטיבית. ... לאחר שבחנתי אלה – הרי שדעתי, כי הדין הוא עם הרשות וכי ההחלטה לחייב את העותר לשלם רטרואקטיבית ארנונה כמס אמת היא ראויה, צודקת ומצויה בלב מיתחם הסבירות לאור הפגם בהתנהלות העותר.

...

מאחר ואין בפי הנתבעת טענת הגנה בעניין נכס זה מלבד הטענה לפיה בנה הוא שמחזיק בו, על פני הדברים כל האמור לעיל בעניין נכס מס' 41704901 חל גם בעניינו, אלא שבכל הנוגע לנכס זה, סיווגו אצל התובעת היה חקלאי (סעיף 4 ד לתצהירה של הגב' טל) ולא בית מגורים ובמצב זה, ובהתחשב אף בגובה החיוב, אינני מקבלת את הטענה כי הוא חלק מבית המגורים של בנה של הנתבעת.

בעניין זה טוענת הנתבעת כי קוים הליך של שמיעת ראיות בעניינם וכי ככל שהתובעת סברה שאינה נדרשת להוכיח את התביעה בעניינם, היא לא הייתה מתייחסת אליהם במסגרת תצהירי העדות הראשית מטעמה וחוקרת לגביהם, כך שאין להיעתר לבקשה לתת פסק דין בעניינם בהיעדר הגנה.

סוף דבר התביעה מתקבלת במלואה בכל הנוגע לנכס מס' 23047300.

המשיבה הגישה בקשה לסילוק על הסף של בקשת הרשות להיתגונן ושפעול הליכי ההוצאה לפועל בנימוק שטענת היתיישנות החיובים ביחס לכרטיס ע"ש המבקשים הועלו על ידי גב' אורטל לראשונה במסגרת תצהירה וכן נטען לחוסר סמכות עניינית נוכח טענות בדבר שימוש בנכס, החזקה וגודל שאינן בסמכות בית המשפט עת מדובר בשומות חלוטות אשר דרך ההשגה לגביהן קבועה בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976.

סעיף 3א (2) לחוק הערר קובע כי העניינים המנויים שם מקנים את הסמכות לידון למנהל הארנונה, כאשר ס"ק (ג) מתיר למי שחויב בתשלום ארנונה ולא השיג במועד הקבוע דלעיל, להעלות בכל הליך משפטי, לרבות הליך אזרחי, וזאת ברשות בית המשפט, טענה רק בנוגע לכך שאינו מחזיק בנכס.

עם זאת, וכאמור, גם בעניינים בהם המחוקק לא העניק סמכות מקבילה לבית המשפט כאמור באותו סעיף 3 א), כך גם אשר להעלאת טענה של סיווג הנכס אשר מקומה בד"כ להתברר בהליכי השגה וערר, נקבע כי , "לא יעלה על הדעת כי בית המשפט לא ידון בטענה אך בשל האמור בחוק הערר. לפיכך, גם אין ספק כי בנסיבות הקיימות, קיימת חשיבות ציבורית ועקרונית לאפשר את העלאת הטענה" (תאק 45685/07 עריית רמת גן נ' מרכז אלקטריק (ד.נ) בע"מ (2.11.2009)).

...

העולה מהמקובץ כי יש ליתן רשות להתגונן לנתבעים.

עם זאת, בכל הנוגע לשנים שבין 2013-2016 עת התביעה הוגשה בשנת 2018 אני סבורה כי יש להורות על הפקדה ולשם כך תציג המשיבה את החוב על הקרן שבו (משלא בוצעה כאמור המצאה כדין של התביעה) על מנת שבית המשפט יוכל לקבוע את ההפקדה ויכול כי יהיה בדבר גם נקודת פתיחה לסיום ההליך בדרך של פשרה לרבות לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט נוכח שנת פתיחת התיק.

המזכירות תואיל להמציא החלטתי זו לב"כ הצדדים.

בהתאם לסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976, (להלן: "חוק הערר") רשאי מי שחויב בתשלום ארנונה כללית, בתוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום, להשיג עליה לפני מנהל הארנונה, בשל אחת מארבע טענות- אחת מהן היא הטענה לגבי סיווג הנכס והשמוש בו. בפסיקת בתי המשפט צוין לא אחת כי הנושאים המפורטים בסעיף 3 לחוק הערר נוגעים לעניינים עובדתיים וטכניים, המצריכים לעיתים את בדיקת המצב בנכס בפועל (ראו למשל עע"מ 2611/08 בנימין נ' עריית תל אביב, [פורסם בנבו] (5.5.2010)).

במקרים חריגים הכירה הפסיקה בסמכותו הכללית של בית המשפט לידון בעניינים שבאו לפתחו, שלא במסגרת ערעור על החלטת ועדת ערר.

...

מאחר שאין בפירוט החשבון שצורף לכתב התביעה הפרדה ברורה ביחס לחודשים בהם חוייבה הנתבעת בחיובי ארנונה, ומאחר שלצורך מתן הוראות ספציפיות, לגבי איזה חלק של החוב ניתנת רשות להתגונן ולגבי איזה חלק של החוב לא ניתנת רשות להתגונן, אני מורה לתובעת להגיש לתיק בתוך 15 ימים פירוט של החיובים: ביחס לנכס בהר שניר 2/2 : פירוט חשבון החל מתקופת החיוב ועד ליום 10.12.2020- תקופה בה מודה הנתבעת שהחזיקה בנכס ועל כן לא תינתן לה רשות להתגונן, ובהתאמה יושב החוב לגבייה באמצעות תיק ההוצאה לפועל.