סמכות בית המשפט הצבאי לשפוט שבויי מלחמה

ספציפית נטען, כי המישטרה לא הציגה את הראיה המרכזית הקושרת את העורר למיוחס לו. עוד נטען, כי העורר מצוי במעמד של שבוי מילחמה, ועל כן לא ניתן לחקרו כלל.

נקבע, כי לאחר עיון בחומר שהוצג בבית משפט השלום ובחומר נוסף, יש יסוד סביר לחשד שהעורר לא ניתק את קשריו עם ארגון החזית הדמוקרטית; כי הוא פעיל בה; וכי פעילות החזית הדמוקרטית אינה מגבילה את פעולותיה לאלה המאפשרות לחבריה להחשב כשבויי מילחמה.

רואה אני לחזור על דברים שכתבתי בבג"צ 5555/05 פדרמן נ' אלוף פיקוד המרכז, פ"ד נט(2) 865, 869, שעסק בין השאר בחומר חסוי בהליכי מעצר מנהלי: "אשר לחומר החסוי ולאי הצגתו לעותר, הנושא רגיש, ידוע ומוכר, ובעייתיותו תקפה בכל מערכות המעצר המנהלי וכן בהפעלת אמצעים בטחוניים אחרים, וכדברי השופט גרוניס (בעמ"מ 8788/03 פדרמן נ' שר הבטחון [2] בעמ' 186): 'נראה שלא יהא זה מוגזם לומר כי על העצור לנהל את מאבקו כנגד צו המעצר [המנהלי – א' ר'] כשעיניו מכוסות ואחת מידיו קשורה'. ואולם, התשובה לכך ידועה אף היא (וראו סקירתה בפסק הדין הנזכר): בתנאים של מאבק בטרור, ושעה שמערכת הבטחון פועלת במיגבלות החוק כשידיה שלה קשורות בהקשרים שונים מטעמים טובים וראויים של זכויות אדם (ראו דברי הנשיא ברק בבג"ץ 5100/94 הועד הצבורי נגד ענויים בישראל נ' ממשלת ישראל [3], בעמ' 845 על דמוקרטיה ובטחון). חומר חסוי שאינו מוצג לנוגע בדבר הוא כלי שיש בו הכרח בל יגונה. אין לנו ספק שהעותר יודע היטב כי בתנאים המורכבים שבהם פועל שירות הביטחון הכללי אין מנוס מהידרשות לחומר כזה. הדבר מטיל כמובן חובה מיוחדת ומוגברת על גורמי השפיטה במערכת הצבאית, ועל בית משפט זה, כשהדברים עולים בפניו (והם עניין שכמעט בכל יום), לבדוק היטב את אשר לפניהם בשמשם גם כמעין פה למי שהחומר הוחסה בפניו. בנדון דידן, לאחר שעיינו בחומר כאמור, איננו רואים דופי בצו ובהחלטתה של ועדת הערעורים". כן ראו בג"צ 1546/06 גזאוי נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית (טרם פורסם).

סעיף 15(א)(1) לחוק קובע את תוכנה של בקשה להארכת מעצר: (א) בקשת מעצר תוגש בכתב על ידי שוטר ותיתמך בהצהרתו שלאחר אזהרה או בתצהיר; (1) בבקשה יצויינו - (א) העובדות המקנות סמכות לבית המשפט; (ב) תמצית העובדות והמידע שעליהם מבסס המצהיר את בקשת המעצר; (ג) עילת המעצר; (ד) פרטים על מעצרים קודמים ועל בקשות מעצר קודמות הנוגעים לאותו ענין והמתייחסים לחשוד, והחלטות בית משפט בהן.

...

רואה אני לחזור על דברים שכתבתי בבג"צ 5555/05 פדרמן נ' אלוף פיקוד המרכז, פ"ד נט(2) 865, 869, שעסק בין השאר בחומר חסוי בהליכי מעצר מינהלי: "אשר לחומר החסוי ולאי הצגתו לעותר, הנושא רגיש, ידוע ומוכר, ובעייתיותו תקפה בכל מערכות המעצר המינהלי וכן בהפעלת אמצעים ביטחוניים אחרים, וכדברי השופט גרוניס (בעמ"מ 8788/03 פדרמן נ' שר הביטחון [2] בעמ' 186): 'נראה שלא יהא זה מוגזם לומר כי על העצור לנהל את מאבקו כנגד צו המעצר [המינהלי – א' ר'] כשעיניו מכוסות ואחת מידיו קשורה'. ואולם, התשובה לכך ידועה אף היא (וראו סקירתה בפסק הדין הנזכר): בתנאים של מאבק בטרור, ושעה שמערכת הביטחון פועלת במגבלות החוק כשידיה שלה קשורות בהקשרים שונים מטעמים טובים וראויים של זכויות אדם (ראו דברי הנשיא ברק בבג"ץ 5100/94 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ממשלת ישראל [3], בעמ' 845 על דמוקרטיה וביטחון). חומר חסוי שאינו מוצג לנוגע בדבר הוא כלי שיש בו הכרח בל יגונה. אין לנו ספק שהעותר יודע היטב כי בתנאים המורכבים שבהם פועל שירות הבטחון הכללי אין מנוס מהידרשות לחומר כזה. הדבר מטיל כמובן חובה מיוחדת ומוגברת על גורמי השפיטה במערכת הצבאית, ועל בית משפט זה, כשהדברים עולים בפניו (והם עניין שכמעט בכל יום), לבדוק היטב את אשר לפניהם בשמשם גם כמעין פה למי שהחומר הוחסה בפניו. בנידון דידן, לאחר שעיינו בחומר כאמור, איננו רואים דופי בצו ובהחלטתה של ועדת הערעורים". כן ראו בג"צ 1546/06 גזאוי נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית (טרם פורסם).

סבורני כי בדיון שבפני, ובעקבות שיג ושיח, גם האמור ביסודו היה מקובל על רשויות הביטחון, וכמובן שיקול הדעת יופעל בכל מקרה לגופו.

(10) באשר למקרה הספציפי, כאמור עיינתי בחומר החסוי, וסבורני כי לא נפגעו זכויות העורר בדרך שננקטה, ולכן הודעתי ביום הדיון שלא אוכל להיעתר לערר, ואלה כאמור הנימוקים.

הרקע דיראני הוא אזרח לבנוני שהוחזק במשמורת בישראל בין השנים 1994 ל-2004, מעת שהובא אליה בידי כוחות הבטחון הישראליים, ועד ששוחרר במסגרת עסקת חילופי שבויים שהמדינה היתה צד לה. דיראני היה ועודנו פעיל בארגוני טירור: בין השנים 1984 ל-1988 הוא שימש כקצין הבטחון של תנועת אמ"ל, ארגון טירור שנלחם בישראל; באמצע שנות השמונים הוא הקים את ארגון "ההיתנגדות המאמינה" כזרוע הצבאית של התנועה, וכראש האירגון היה אחראי, בין היתר, לכליאתו ולהחזקתו בשבי של הנווט הישראלי רון ארד; בשנת 1988 פרשו דיראני ואנשיו מתנועת אמ"ל, וארגון "ההיתנגדות המאמינה" הפך לאירגון טירור עצמאי ששיתף-פעולה עם החיזבללה.

לאחר שבמשך מספר שנים לא הוכרו זכויותיהם החוקתיות של עצירים אלה, ובכלל זה לא הוכרה זכותם לפנות לערכאות שיפוט אמריקאיות בעתירות בדבר פגיעות בזכויות אדם הכרוכות במעצרם, בשנת 2008 פסק בית המשפט העליון של ארצות-הברית כי לעציר במשמורת אמריקאית בגואנטנמו נתונה זכות חוקתית לפנות לערכאת שיפוט אמריקאית בעתירה לצוו הביאס-קורפוס (Rasul v. Bush, 542 U.S. 466 (2004); Boumediene v. Bush, 553 U.S. 723 (2008); וראו גם: אורגד, בעמ' 151-152; בג"צ 9441/07 פלוני נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש, פסקה י' (לא פורסם, 20.12.2007); בג"צ 5303/08 פלוני נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש, פסקה ו(4) (לא פורסם, 23.6.2008); ראו מקרה דומה גם באנגליה:Al-Skeini v. Secretary of State for Defence, [2008] AC 153, para.

ואולם: "הפסלות הפרוצסואלית באה רק בעקבותיה של ההלכה המטריאלית, הדוחה את ביצוע הזכות עד לסיום פעולות האיבה". באותו מקרה, לעומת זאת, נקבע כי "אין אנו עוסקים ביחסים המשפטיים אשר בין האזרח לבין חברו, הנובעים מהמשפט האזרחי, אלא הסיכסוך הוא בין הפרט ובין הכלל, והוא סובב כולו על שטח המשפט הפומבי. כיון שכך, לא יסרב בית-משפט להושיט לתובע סעד ועזר, אלא אם יוברר לו כי המשפט הפומבי, המטריאלי, לפיו נחתך דינו של התובע, אינו מכיר משך זמן המילחמה, בקיום זכותו, בדומה למשפט האזרחי" (שם, בעמ' 642-643).

נוכח הצטרפותו של דיראני לאירגון טירור שמטרתו לפגוע במדינת ישראל, החליטה המדינה על הגשת בקשה לדחיית תביעתו על הסף, בהתאם לתקנה 101(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 (להלן: תקסד"א), הקובעת כי לבית משפט סמכות לדחות על הסף תביעה מ"כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע".

...

אשר לשאלה הראשונה, הנסבה על טענת המדינה לפיה אין לאפשר לדיראני להמשיך בניהול התובענה משעה ששב להיות תושב מדינת אויב ומהווה אויב בעצמו, קבע בית המשפט כי בענין זה מתעוררת שאלה האם יש תחולה בישראל לכלל האנגלו-אמריקאי השולל היזקקות לתביעת אויב בערכאות המדינה, כדי למנוע ממנו קבלת פיצוי כספי שעלול לסייע לאויב במלחמתו.

בנסיבות אלה יש להורות, למצער, על דחיית הדיון בתובענה – דחייה ללא מועד, ואם יחדל המשיב מלהיות אויב – הוא יוכל לעתור להחזרת התובענה לרשימת המשפטים התלויים ועומדים, הכל בהתאם להוראת תקנה 153 לתקסד"א. סוף דבר דיראני הוא אויבה המר של מדינת ישראל.

בנוסף, מקובלת עלי מסקנתה של השופטת פרוקצ'יה, שלפיה במידה ויזכה המשיב בתביעתו, יועברו כספי הזכייה לאפוטרופוס על נכסי האויב, בהתאם להוראות פקודת המסחר עם האויב משנת 1939 (כאמור בפסקאות 67-58 לחוות דעתה).

מסקנה זו הולמת את התפיסה לפיה יש להגן על זכויות היסוד של האדם ועל העקרונות עליהם מושתתת המדינה בתקופת מלחמה, כמו בתקופת שלום.

העותרים מפנים למשפט הבנלאומי הפומבי-כלבושו באמנת ג'נבה בדבר הגנת אזרחים בימי מלחמה, 1949 (להלן-אמנת ג'נבה)-האוסרת העברת אוכלוסיית המדינה אל השטחים המוחזקים.

על-כן, יכול היה בית המשפט לדון בשאלה אם יש להעניק זכות ערעור למי שנשפט בבית משפט צבאי ביהודה והשומרון, כאשר באה לפניו עתירה של מי שנדון בערכאה הראשונה בלי שעמדה לו זכות ערעור לפני ערכאת ערעור שיפוטית; אולם לפי שיטתנו לא היה בית המשפט דן בעיניין על סמך עתירה מופשטת, שאין לה זיקה לעניינו הקונקרטי של אדם מסוים.

מאידך גיסא, הנכון והראוי הוא שבית המשפט יתייחס במקרה הצורך לשאלה הטרומית, והיא, מהי הזרוע השלטונית אשר לה יועדה סמכות ההחלטה לפי המשפט החוקתי.

...

סבורני כי עלינו להשיב על השאלה שהצגנו לעיל בחיוב.

אין המדובר בעתירה קונקרטית המתייחסת להתנחלות מסוימת, על כל הפרטים והתנאים העובדתיים המיוחדים המתייחסים להתנחלות כזו, או לפגיעה בזכויות קנייניות כלשהן של מי מתושבי האזורים הנ"ל. לעתירה בנוסח זה אין להעתר.

לפיכך מצטרף אני למסקנתו חברי הנכבד, הנשיא, כי דין העתירה להידחות.

לפי גירסת העותרים, העברתם לקציעות נוגדת את הוראותיה של אמנת ג'נבה בדבר הגנת אזרחים בימי מלחמה, 1949 (להלן-אמנת ג'נבה הרביעית), ולעניין זה הופנה בית המשפט, במיוחד, לסעיפים 49 ו-80 שבה.

מתבקשות כאן שתי הערות: ראשית, ההתייחסות לסעיף 129, המובאת בפסק הדין בפרשת [HANDEL ]11, עניינה אמנת ג'נבה בדבר הטיפול בשבויי מילחמה, 1949 (אמנת ג'נב השלישית).

הפרק ה-1 החדש, שהוסף לצוו בדבר הוראות ביטחון (יהודה והשומרון) (מס' 378) הנהיג הסדרים דומים מאוד לאלו הנוהגים לפי החוק הישראלי מתשל"ט, בשינויים קלים הנובעים מן העניין: במקום ההוראה בדבר הבאת העציר לפני נשיא בית משפט מחוזי נקבעה, למשל, הוראה, המחייבת הבאתו לפני שופט צבאי משפטאי תוך 96 שעות.

הבעתי שם את דעתי, והנני מחזיק בה גם היום, כי יש לייחס משמעות להצהרה זו מטעם המדינה, ואם אכן זוהי מדיניותה המוצהרת, הרי נוכל גם, במקרים מתאימים, לאלצה לכבד מדיניות זו. אך הוספתי בהקשר זה, בעמ' 78: "אולם כל מקרה ייבחן כאן על-פי נסיבותיו, ולהבדיל מפרשנות חוקים ואמנות, המחייבת לעתים דבקות נוקשה במשמעותם של מלים ומונחים, הרי מסור בידי בית המשפט שיקול-דעת גמיש ורחב, כאשר בא הוא לבחון הצהרה בדבר מדיניות הממשלה על-פי תוכנה ורוחה". מאחר שלא ראיתי את הגורם ההומניטרי כהיבט הדומיננטי בהוראה המונעת גירושם של אנשים, אשר באופן שיטתי מסיתים למעשי אלימות והמהווים סיכון חמור לשלום הציבור, הרי סברתי, כי אין מקום שנשתמש בסמכותנו במישור המשפט המנהלי כדי להורות למשיבים (שם) להימנע מביצוע גירושם של אנשים כאלה, אך ורק בשל אותה הצהרת מדיניות.

...

(ד) לאור כל האמור לעיל יש להסיק, לפי טענת המשיב, כי הכליאה בישראל תואמת את תחיקת הביטחון, החלה בתוך יהודה ושומרון.

נושא זה לא עלה בעתירה ובטיעונים שלפנינו, וההצעה שתובא בהמשך הדברים מועלית כאן כמסקנה נגזרת מן הדיון שנתקיים לפנינו: הצעתנו היא, כי המשיב ישקול את מינויה של ועדה מייעצת קבועה, אשר תקיים מעקב מתמיד ואשר תדווח ותייעץ למשיב בעניין תנאי הכליאה במיתקן הכליאה בקציעות.

לדעתי, אין להסיק מסקנה לענייננו מן העובדה, שבסעיף 79 לאמנה, בו מוזכרות זכויות ספציפיות של עציר מינהלי, אין איזכור בדבר האיסור להעביר אדם כזה, בעל כורחו, אל מעבר לשטח האזור הכבוש.

דעה זו מקובלת עלי במיוחד לאור הפירוש הרחב שיש, לשיטתי, לתת לסעיפים 49 ו-78 לאמנה, שבהם עסקינן.