סמכות בית הדין לעבודה לדון בתוקף פסק בורר

הנתבע 2 היה בעל שליטה הן באופן אישי והן באמצעות חברות שבשליטתו, כשהיקף אחזקותיו בחברה היה 27.54% והכל בהתאם לפסק בורר שקבל תוקף של בית המשפט המחוזי.

בבר"ע (ארצי) 49125-06-18 פנחס אוסלרנה - רן מלכה (4.10.18) נקבע כי "הבסיס להטלת אחריות על מנהל בחברה הוא הדין הכללי, קרי אחריותו האישית של המנהל, ועל מנת שבית הדין לעבודה ירכוש סמכות עניינית לידון בתובענה נידרש כי העילה מכוחו של הדין הכללי באה בגדרי סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה". בעניינינו, בטענות שפורטו בסעיפי כתב התביעה המתוקן לעיל, אין כדי להצביע ולפרט מהי בכלל האחריות האישית שמיוחסת לנתבע 2, ובפרט האם היא נכנסת לגדרי סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה.

...

לפיכך, גם דין הבקשה לסילוק התביעה על הסף בנימוק זה, להידחות.

סוף דבר: התביעה כנגד החברה, שתלוי ועומד כנגדה צו פירוק, מעוכבת בזאת.

הבקשה לסילוק התביעה על הסף כנגד הנתבע 2, נדחית.

לבית הדין לעבודה מוקנית סמכות לידון בתובענה : בבקשה טען ארגון העובדים כי חוק הבוררות מקנה לבית הדין לעבודה סמכות לבטל או לאשר פסקי בוררות במועדים שנקבעו במפורש בחוק (תוך 45 ימים מיום מתן פסק הבוררות), אך - לבית הדין לא הוקנתה סמכות בחוק הבוררות לתקן, לבטל או לשנות פסק בוררות במועדים מאוחרים המופיעים במפורש בחוק, ובודאי שלא הוקנתה לו סמכות לתקן פסק בוררות שאושר על ידי בית הדין וקיבל תוקף של פסק דין.

...

לפיכך, בין אם עסקינן בתובענה כספית אם לאו, ממילא ועל יסוד טענות התובעים, ארגון העובדים הוא נתבע דרוש ואין לסלק את התביעה כנגדו ללא בירור שלה לגופם של דברים.

היאחזותו של ארגון העובדים באמור בסעיף 28 לכתב התביעה בתמיכה לטענתו לסילוק על הסף מחמת חוסר סמכות, אינה מקובלת עלינו.

סוף דבר: לאור האמור, דין הבקשה לסילוק התביעה על הסף כנגד ארגון העובדים, להידחות.

הבוררות לא היתקיימה יש מאין; ההסתדרות והנציגות קבעו בהסכם הקבוצי תניית בוררות, שמכוחה הסמיכו את הבורר לידון בשאלות כגון דא. משאלו הם פני הדברים, מקובלת עלי מסקנת בית הדין הארצי לעבודה, שלפיה שאלת פרשנות ההסכם הקבוצי, ובכלל זה גם מתכונת העסקת העותרים, נתונות היו לסמכותו של הבורר.

בכל הנוגע לתוקפו של פסק הבוררות, ומידת תחולתו על העותרים – סוגיה זו נדונה בהרחבה על-ידי בית הדין הארצי לעבודה בדב"ע (ארצי) תשן/3-112 שקולניק – אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ (14.5.1990), (להלן: עניין שקולניק).

...

יחד עם זאת, סבורני, כי בנסיבות העניין דנן, אין בכך כדי לגרוע מתוקפו המחייב של פסק הבוררות כלפי העותרים.

חיזוק למסקנה האמורה ניתן למצוא גם בסעיף 31(ג) לחוק יישוב סכסוכי עבודה, שם נקבע כי "דינו של פסק-בוררים כדין חוזה בין הצדדים לבוררות או כדין הסכם קיבוצי ביניהם, הכל לפי הענין; פסק-בוררים בקשר להסכם קיבוצי בר-תוקף דינו כדין אותו הסכם קיבוצי". לכך נוסיף את עמדת ההסתדרות, שהבהירה לפנינו, כי היא מחויבת לפסק הבוררות שניתן, על הכרעותיו ותוצאותיו, ואף רואה בו חלק בלתי נפרד מהסכמות הצדדים, ללא צורך בכל פעולת אישרור נוספת.

סיכומו של דבר, על רקע מכלול הטעמים שפורטו לעיל, לדעתי דין העתירה להידחות, וכך אמליץ לחברַי כי נעשה.

עוד נקבע כי "אם הצדדים יבקשו לתת תוקף של פסק דין להסכם הבוררות יגישו תובענה חדשה". במהלך ניהול הליך הבוררת לפני הבוררת ועל רקע טענות שהעלה הנתבע ביחס לבוררת, הודיעה כב' הבוררת ביום 10.1.2022 כי היא מתפטרת מתפקידה.

כך, בסעיף 3 לשטר הבוררות נקבע: "הבוררת רשאית לפעול/ ליתן פסק דין הצהרתי, צוי עשה, מניעה ו/או ביצוע בעין וכל סעד אחר שבית הדין, מוסמך לתת וכן רשאית היה לתת החלטות ביניים במהלך קיום הבוררות". "ומכלל ההן לומדים כמובן על הלאו- במסגרת הבוררות ניתן לקבל רק החלטות שכב' בית הדין לעבודה מוסמך לידון בהן ולא החלטות שאינן בסמכותו" (ראו סעיף 12 להודעת העידכון מטעם המשיבים מיום 17.7.2023).

...

עם זאת, משסוגייה זו אינה נדרשת לצורך הכרעה במחלוקת מושא הבקשה דנן, לא מצאנו להרחיב בעניינה במסגרת החלטה זו. טרם סיום נציין, כי החלטה זו מתייחסת אך ורק לסוגיית סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה לדון בבקשה לביטול פסק הבורר; ואין בה כדי לקבוע קביעות כלשהן ביחס לטענות הצדדים לגוף העניין בבקשת ביטול פסק הבוררות.

סוף דבר מאחר והעניין שהוסכם להעבירו לבוררות הינו עניין עסקי גרידא, הגם והוא כולל גם סוגיות שבדיני עבודה, הרי שבית הדין לעבודה נעדר סמכות עניינית לדון בבקשה לביטול פסק הבורר.

בנסיבות העניין, הננו מורים על העברת הבקשה לביטול פסק הבורר לבית המשפט המחוזי בתל אביב (בית המשפט אליו גם הוגשה הבקשה לאישור פסק הבוררות על ידי התובעות).

שלוש ההחלטות שבעניינן הוגשה בקשת רשות העירעור הן אלו: הראשונה, החלטה מיום 6.12.2023 הדוחה את בקשת המבקש להעברת בקשת האישור אל בית הדין לעבודה בירושלים, לשם איחוד הדיון בה עם בקשה לביטול פסק הבוררות, שהוא הגיש אל בית הדין לעבודה (ת"ב 40640-11-23) (להלן – בקשת הביטול); השנייה, פסק הדין שניתן ביום 6.12.2023, מיד לאחר מתן ההחלטה הראשונה, המאשר פסק בוררות; השלישית, החלטה מיום 18.12.2023, הדוחה את בקשת המבקש לעיון מחדש בפסק הדין (ההחלטה השנייה), מהנימוק שהדרך להשיג על פסק-דין אינה באמצעות בקשה לעיון מחדש ומאחר שלא היתקיימו נסיבות המצדיקות עיון מחדש.

המבקש העלה שורה של טענות, כלהלן: ראשית, החלטת הבורר שאושרה בפסק הדין, שונה מזו שאישורה התבקש בבקשת האישור; שנית, בית המשפט קמא נעדר סמכות עניינית, מאחר שהעניין נתון לסמכותו של בית הדין לעבודה; שלישית, אפילו הסמכות אינה נתונה לבית הדין לעבודה, בכל מקרה העניין אינו בסמכותו של בית משפט השלום, אלא של בית המשפט המחוזי מאחר שהסעד שניתן בצו הבורר אינו ניתן לכימות או להערכה; רביעית, הבורר לא היה מוסמך לתת צו ביניים, וזאת לנוכח הוראת סעיף 16(א)(5) בחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן – חוק הבוררות), המחייבת פניה אל בית המשפט לשם מתן צו ביניים ובמיוחד שכך אם צו הביניים לא ניתן במהלך הליך בוררות מיתנהל, אלא בראשיתו; חמישית, הסכם הבוררות כלל לא הסמיך את הבורר לתת סעד זמני; שישית, אפילו היה הבורר מוסמך לתת סעד זמני, הוא לא היה מוסמך לתת צו זמני המשנה מצב קיים, בשונה מצו זמני המשמר את המצב הקיים; שביעית, לא התמלאו התנאים הנדרשים לשם מתן צו זמני ובהם הפקדת ערובה, מתן התחייבות, שמיעת טענות המבקש שנגדו ניתן הצוו ואיזון בין ניזקו ממתן הצוו לבין נזק נטען העשוי להגרם למשיבה, אם הצוו לא יינתן; שמינית, הסעד הזמני אושר בפסק-דין, חרף זאת שדובר בצו ביניים; תשיעית, בקשת המשיבה לא הוגשה על-פי סעיף 16 בחוק הבוררות ולכן לא היה מקום לקבלתה; עשירית, על-פי סעיף 37(1) בחוק הבוררות וסעיף 85א(א) בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן – חוק בתי המשפט), הרשם הבכיר (בשונה משופט), לא היה מוסמך לאשר בפסק-דין סעד זמני שהוא צו עשה; אחד-עשר, מעת שהוגשה בקשת ביטול ובהתאם לסעיף 37(4) בחוק הבוררות, הרשם הבכיר (בשונה משופט) לא היה מוסמך לאשר את פסק הבוררות; שניים-עשר, במכתבו כתב הבורר במפורש כי אינו יונק את סמכותו מכוח החוק וכי הוראות החוק אינן רלוואנטיות מבחינתו, כך שאף מטעם זה, לא ניתן היה לאשר את החלטתו בפסק-דין; שלושה-עשר, למבקש נגרם עוות דין חמור, מאחר שמשמעות פסק הדין המאשר את הצוו הזמני שניתן, היא פגיעה אנושה בפרנסתו, כך בייחוד בשל ניגוד העניינים החריף שבו, לטענת המבקש, נתון הבורר, בשל קירבתו למי מטעם המשיבה; ארבעה-עשר ולבסוף, המבקש העלה שורה של טענות אשר לפיהן לטענתו, ישנה הצדקה לביטול פסק הדין המאשר את פסק הבוררות ובהן, העדר הסכם בוררות תקף, התקיימות עילה שאף הייתה מצדיקה ביטול פסק-דין של בית משפט, קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים ולפיכך הסמכות נתונה לבית הדין לעבודה, וכן כי החלטת הבורר נוגדת את תקנת הציבור וכי הבורר פעל בנגוד עניינים.

...

על רקע האמור, נבחן את שלוש החלטותיו של בית המשפט קמא.

עם זאת, אף אם הדבר בבחינת למעלה מהדרוש, ראינו לנכון להעיר בקצרה ובלי שיהיה בכך כדי לחייב את הערכאה אשר בסופו של דבר תידרש לגופם של דברים, כי נראה לכאורה כי הסעד הזמני שנתן הבורר מעלה קשיים רבים.

ראו בין השאר, את הנחיית היועץ המשפטי לממשלה שמספרה 4.1111, בעניין "דרכי הטיפול של רשויות המדינה בכתבי סירוב המוצאים על-ידי בתי דין דתיים". - סיכום ותוצאה מכל הטעמים שפורטו וכאמור, הערעור מתקבל.