סמכות בית הדין לעבודה לבטל סעיפים לא סבירים בחוזה עבודה

שהרי, גם אם העיצומים הם חוקיים (מה שלא בהכרח הוכח על ידי המבקשים); וגם אם המשיבה לא פנתה לבית הדין (מה שגם לא הוכח, ובהיתחשב בכך שלא נעשתה על ידי המבקשים סקירה מקיפה וכוללת של כלל ההליכים המשפטיים הרבים שנערכו בין הצדדים), הרי שעדיין אין בכך כדי להוכיח כי גורמי המשיבה אינם יכולים להפעיל את סמכויותיהם הפיקודיות, וכל עוד הפעלה זאת נעשתה בתום-לב ולפי שיקול דעת סביר[footnoteRef:61].

אולם, נשוב ונציין כי משה לא הסביר ולא פירט כלל מתי בדיוק הארוע הפך לשיטתו ל'ארוע אמת', מהו קו הגבול בין ארוע שטרם הפך ל'אמיתי' לארוע שכן הפך לכזה, ובעיקר – הכיצד הוא נטל לעצמו את החרות להחליט בין השניים.

ראו גם עמדת כב' השופט איטח (כתוארו אז): "האם מהוה 'סגירת' שערי בנין הערייה במקרה דנן הפרת משמעת? למעשה אין כל צורך להכריע בכך שכן העומד לדיון הוא כשרות ההשעיה – ולא השאלה האם בוצעה אם לאו עבירת משמעת ודאי משהתובענות המשמעתיות בוטלו. ואת 'כשרות' ההשעיה בוחנים על יסוד הנתונים שעמדו בפני ראש הערייה בעת שהחליט על ההשעיה. די בכך שאציין כי עמדת הערייה וראש הערייה לפיה צעד שכזה, הגם שלא לווה בנעילת השערים במפתח או בשרשראות, הוא בבחינת 'הפרת משמעת' היא עמדה שיש לה אחיזה ממשית בדין. גדר הספקות אם קיים יכול ונעוץ בעדותו של מר פרי (ס' 4 לתצהירו) לפיה מדובר בצעד שנעשה בשביתות קודמות הן בערייה זו והן בעיריות אחרות על מנת להפחית חיכוך בין השובתים לבין הציבור שאינו מקבל שירות. משהעיריה וראש הערייה סברו – ואין חולק כי הדבר מצוי במיתחם הסבירות, כי הצעדים שננקטו על ידי התובעים היו בבחינת 'הפרת משמעת' קם התנאי המקדמי אך לא הבלעדי להפעלת סמכות ההשעיה" (עב' (ת"א) 10650/08 קסלר – ראש עריית חולון מר משה ששון (ניתן ביום 10.10.2011), סעיף 51).

הסעד לו זכאי משה – סעיף 33יא לחוק הסכמים קבוציים קובע כך: "33יא.(א) לבית דין איזורי לעבודה תהא סמכות ייחודית לידון בהליך אזרחי בשל הפרת הוראות סעיפים 33ט ו-33י והוא רשאי –

...

עוד קבענו בעניין שלומוב, כי מקובלת עלינו טענת המבקשים, כי אי-קיומה של זכות ערעור על החלטה משמעתית של מפקד, אין משמעה כי החלטה בהליך המשמעתי חסינה מכל ביקורת משפטית.

ראו בהקשר דומה פסיקתו של מותב בראשות כב' סגנית הנשיא רוית צדיק, שם שוכנע בית הדין האזורי בקיומו של אירוע בודד שבו נפגעה זכות ההתארגנות של הכבאים מצידו של מפקד תחנת כיבוי אש, ונפסק כך[footnoteRef:190]: "... לא שוכנענו כי המשיבה מתנגדת ככלל להתארגנות של עובדי המשיבה, ופעלה באופן גורף לסיכול העיצומים. בניגוד לטענת המבקשים, לא מצאנו כי המשיבה נקטה באסטרטגיה שמטרתה לפגוע בעיצומים בהם נקטו עובדי המשיבה באופן כללי למעט 'אירוע אינטל'. עוד נדגיש כי הבאנו בחשבון את משך ההפרה , אשר הייתה הפרה נקודתית בת יום אחד". [190: ס"ק (ת"א) 17998-11-19 הסתדרות העובדים הכללית החדשה-הסתדרות המעו"ף – מדינת ישראל-המשרד לביטחון פנים-הרשות הארצית לכבאות והצלה (ניתן ביום 19.1.2023).

] בסיכומו של דבר ובהתחשב בכל השיקולים דלעיל, אנו סבורים כי יש לקבל את בקשת הצד ובכל הקשור להערכת עובד 2020, ולפסוק פיצוי בסך של 60,000 ₪ בגין הפרת חוק הסכמים קיבוציים.

סוף דבר לסיכום – לאור כל האמור לעיל, בקשת הצד נדחית ברובה הגדול, על כל הסעדים והטענות המועלות בה, ובכל הקשור להליכים המשמעתיים שנוהלו כנגד הכבאים המוזכרים בבקשת הצד, ובכללם חברי ועד העובדים מר איסק שלומוב ומר משה קמחי.

ונרחיב: סמכות בית הדין לעבודה נקבעה בחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969 (להלן – החוק) ובחוקים פארטיקולאריים נוספים המעניקים לבית הדין לעבודה סמכות עניינית ייחודית (ראו למשל סעיף 391 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה – 1995; סעיף 10 לחוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח – 1998; סעיף 22 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט – 1999 ועוד).

בחינת כלל טענותיה של משגב הן בבקשתה לביטול פסק הדין והן בעירעור על החלטת הרשמת, מעלה כי טענותיה אינן מצויות בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה.

ובמה דברים אמורים? עילת "תביעתה" של משגב איננה עילה מתחום דיני העבודה כי אם עילה מנהלית המיתמקדת בחובתה של המדינה לשתף אותה בהחלטה על שיבוצה של העובדת בבית הספר גליל; בפגמים שנפלו, לשיטתה, בשקול הדעת של המדינה והפעלתו במסגרת קבלת ההחלטה להגיע להסכם פשרה עם העובדת, וזאת בנגוד לעמדת המדינה עצמה בהליך שנוהל בפני בית הדין האיזורי; ובמתחם הסבירות של ההחלטה האמורה, גם בשל כך שלא שהובאה בחשבון עמדתה של משגב ואף לא נערך הליך הוועצות עימה עובר לקבלתה.

...

מעבר לכך, לטעמנו עיון בבקשתה של משגב מעלה כי עיקר טענותיה הן במישור היחסים שבינה לבין המדינה, ועל כן תביעה זו אינה בסמכות בית הדין לעבודה.

יצוין, כי בית המשפט המחוזי העלה אפשרות זאת "מבלי שיהיה באמור כדי נקיטת עמדה", וכן קבע כי "תרופתה של המועצה העותרת, אם בכלל, היא על דרך פנייה לבית הדין לביטול פס"ד שניתן וככל שהיא סבורה שיש לה מעמד לעתור בעניין מטעמים ראויים". כמוסבר לעיל, אנו סבורים כי בית דין זה איננו מוסמך להכריע בטענותיה של משגב כנגד החלטת המדינה, שהיא מעסיקתה של העובדת, משהן טענות מנהליות מובהקות המופנות נגד החלטת המדינה להגיע לפשרה עם העובדת.

סוף דבר על יסוד האמור לעיל - הערעור נדחה.

סמכותו של בית הדין האיזורי לעבודה קמה מכוח סעיף 24(א)(1א) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט 1969, הקובע סמכות ייחודית לידון בתובענה שעילתה במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה ליצירת יחסי עבודה, בתובענה שעילתה בחוזה כאמור לפני שנוצרו יחסי עבודה או לאחר שנסתיימו יחסי עבודה, או בתובענה שעילתה בקבלת אדם לעבודה או באי קבלתו.

סוגיה זו סוכמה ברע"א 88/17 רימונה בדרה גולן נגד ראש עירית תל אביב יפו – רון חולדאי (9.5.18) (להלן – ענין גולן) באופן הבא[footnoteRef:1]: [1: כל ההדגשות הוספו ] "מוכרת ההבחנה בין תקיפה ישירה של החלטה מינהלית לתקיפה עקיפה שלה. בתקיפה ישירה נתקפת באופן חזיתי החלטת הגורם המנהלי, כאשר הסעד המבוקש מכוון במישרין נגד ההחלטה המינהלית, כגון ביטול ההחלטה. תקיפה עקיפה, לעומת זאת, מכוונת להשגת סעד אחר, כגון תשלום כספי או פטור ממנו. תקיפת ההחלטה המינהלית נעשית רק בדרך אגב, לשם הכרעה בדבר הזכאות לסעד המבוקש, כאשר תוקף ההחלטה המינהלית עצמה אינו עומד למבחן (ראו דנ"א 7398/09 עריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית, [פורסם בנבו] פסקות 28-27 לפסק דינו של הנשיא גרוניס (14.04.2015); יצחק זמיר השפיטה בעניינים מנהליים 57-19 (1987)).

לשיטתה של התובעת יש לבצע היקש בין הנימוקים שעומדים ביסוד החלטת היחב"מ שלא לאשר הסמכתה כפקח מסייע לבין הנוהל האמור והעקרונות המנחים הקבועים בו. התובעת טוענת כי החלטת היחב"מ אינה מידתית ובלתי סבירה, בין היתר, מאחר ואף אחד מהנושאים העקריים שנבחנים בבחינת התאמה תעסוקתית לשוטרים אינו תקף ביחס אליה [סעיפים 62-66 לכתב התביעה המתוקן].

אף אם שאלת סבירות החלטת היחב"מ הייתה מתעוררת בעניינינו באופן אגבי, כך שהייתה עשויה לקום עקרונית סמכות שבגררא לידון בה – ולא כך הם פני הדברים (שהרי קבענו כי מדובר בתקיפה ישירה של ההחלטה) – מאחר והשאלה מתעוררת ביחס לעילות של קבלה לעבודה מכוח ראציונל העומד ביסוד פקודת המישטרה, הרי שאין לבית הדין סמכות לידון בדברים.

...

לאחר ששקלנו את הדברים נבהיר כי אין מקום לדחות את הבקשה בשל מועד הגשתה.

חרף האמור ובהיותנו מודרכים על ידי ההלכה האמורה שוכנענו כי דין התביעה נגד המשטרה להיות מסולקת על הסף בהעדר סמכות עניינית.

ממכלול הטעמים המפורטים לעיל הגענו לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה ולהורות על סילוק התביעה כנגד המדינה (משטרת ישראל) על הסף.

סעיף זה אינו מאיין ולא יכול לאיין את סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה.

לטעמנו, לא יתכן שתניות אשר מוסכמות במסגרת חוזים, אשר נערכו בין צדדים שקבלו על עצמם את ההוראות וההסכמים אשר נהוגים ו/או נחתמו באירגון בהם הם מועסקים ובפרט כאשר מדובר בעובד בכיר, המודע היטב לזכויותיו וחובותיו ואף מייצג את הנהלת האירגון כבעניינינו – יוכלו לפנות לבית הדין לעבודה ולבטל באחת את המוסכם.

משכך, בהתאם להלכה, לסבירות ולהיגיון הבריא, כמו גם על מנת לנסות לתת מענה לסכסוך ברוח טובה, בהסכמה ותוך שמירה על כבודם של כל הצדדים, עליהם לנסות ליפתור את המחלוקת שבניהם בבוררות וככל שלא יצלח הדבר, פתוחה בפניהם הדלת לניהול ההליך בערכאות המתאימות.

בית הדין הארצי לעבודה דן בשאלת תוקפה המחייב של ההפנייה בהסכם הענפי למיצוי הליכים בפני הועדה הפריטטית ואישר את ההסדר הקיים (ראו: בר"ע 11960-01-21 יעקב גרי נ' יוסף צליח בע"מ, ניתן ביום 15.1.21, מסעיף 7 להחלטה).

...

כב' השופטת (בתוארה דאז) ורדה וירט ליבנה ונציגי העובדים הצטרפו לדעתו: "חשיבות רבה נודעת לאוטונומיה של השותפים ליחסי עבודה. על פי השיטה במשפט העבודה הישראלי, הותיר המחוקק לצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים, במסגרת האוטונומיה שלהם, את הכוח והסמכות לקבוע את תוכנו של הסכם קיבוצי. מקום בו במסגרת הסכם קיבוצי מוקם מנגנון מיוחד להכרעה בסכסוכים בין המעסיק לבין עובדיו, תחת בירור הסכסוך בבית הדין, יש להתחשב, ככל האפשר, ברצון הצדדים. עקרון זה תקף גם לגבי הסכמות של השותפים ליחסי עבודה בעניין ועדות פריטטיות והעברת סכסוכים להליך בוררות או לגישור. כך, במקום עבודה מאורגן, כאשר ארגון העובדים מהווה כוח מאזן לכוחו של המעסיק, יש לכבד את רצונם של הצדדים, שהנו פרי של משא ומתן ביניהם, ליישב סכסוכים בדרכים אלטרנטיביות. משהוקם במקום עבודה מאורגן מנגנון ליישוב סכסוכים, לרבות הליך בוררות, חזקה כי שני הצדדים דאגו לתקינות ולהגינות של המנגנון, שכן הדעת נותנת ששני הצדדים חפצים במנגנון ניטרלי אשר יכריע בסכסוכים באופן ענייני, נכון, יעיל והוגן". אנו סבורים, כי יפים דבריו של כב' הנשיא (בדימוס) אדלר גם לענייננו.

לטעמנו, לא יתכן שתניות אשר מוסכמות במסגרת חוזים, אשר נערכו בין צדדים שקיבלו על עצמם את ההוראות וההסכמים אשר נהוגים ו/או נחתמו בארגון בהם הם מועסקים ובפרט כאשר מדובר בעובד בכיר, המודע היטב לזכויותיו וחובותיו ואף מייצג את הנהלת הארגון כבענייננו – יוכלו לפנות לבית הדין לעבודה ולבטל באחת את המוסכם.

סוף דבר: הבקשה לעיכוב הליכים לפי ס' 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח – 168 – מתקבלת.

טענות הצדדים במסגרת העתירה ביקשו העותרים כי יבוטל פסק הדין של בית הדין האיזורי; כי ייקבע שהתביעה כנגד העותרים מצויה בגד סמכותו של בית הדין לעבודה; וכי נורה על פיצול הדיון כך שהתביעה כנגדם תדון בבית הדין האיזורי, בעוד שהתביעה כנגד המשיבים 6-3 תדון בבית המשפט המחוזי.

אין זה סביר לברר בבית הדין האיזורי לעבודה רק את הסעד החלופי; וכן אין זה סביר ששתי ערכאות שונות יבררו את אותן הסוגיות – שאלת תוקפו של מיסמך הגישור, סוגיה אשר לקבוצת דלק-נובל כלל אין ידיעה ביחס אליה; ושאלת הסעדים הכספיים שיש לפסוק.

פסק הדין מעורר מספר שאלות בעלות חשיבות ציבורית ובהן: היחס בין שקולי יעילות הדיון לבין חלוקת הסמכויות שקבע המחוקק; השאלה האם הסמכות העניינית לידון בהסכם פשרה שנחתם בין עובד לבין מעביד נקבעת לפי תוכנו של ההסכם או יסודו של ההסכם; וככל שלפי תוכנו – האם היא נקבעת בהתאם לסעיף הספציפי שבמחלוקת או ההסכם בכללותו; האם די באיזכור עילה נזיקית כדי לשלול את סמכותו של בית הדין לעבודה; והאם פרק הזמן שחלף בין תום יחסי העבודה למועד חתימת הסכם הפשרה הוא רלוואנטי.

...

לכן, כאשר כתב התביעה כולל עניינים שחלקם בסמכות בית הדין לעבודה וחלקם לא, אין מנוס מלפצל את הדיון בתובענה בין שתי ערכאות (עניין רוחם, פסקה 37; ע"א 2618/03 פי.או.אס (רסטורנט סוליושנס בע"מ נ' ליפקונסקי, פ"ד נט(3) 497, 527-516 (2004)).

כאמור, בית הדין הארצי הורה על העברת התובענה כולה לבית המשפט המחוזי לאחר שהגיע למסקנה כי ביחס למימן לא מתקיים מבחן הצד; וביחס למימן ומרחב לא מתקיים מבחן העילה.

לאור כל האמור, העתירה נדחית.