בהקשר זה קבע בית הדין האיזורי כי על פי הפסיקה, יש ליישם את הוראות סעיף 4 לחוק חסינות מדינות זרות, התשס"ט-2008 (להלן: חוק החסינות) בהתאם למשפט הבנלאומי המנהגי, לפיו קיימת הצדקה להענקת חסינות מפני סעד ההשבה לעבודה כאשר המעסיק הוא ריבון זר. בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האיזורי (בר"ע 39072-07-19) נדחתה אף היא.
(1) עילת התביעה היא בסמכותו הייחודית של בית דין איזורי לעבודה, לפי כל דין;
(2) עניינה של התביעה בעבודה שכולה או חלקה נעשתה או אמורה להעשות בישראל;
(3) בעת שקמה עילת התביעה היה העובד או המועמד לעבודה אזרח ישראלי או מי שמקום מגוריו הרגיל הוא בישראל או באיזור; לעניין זה, "איזור" - כהגדרתו בחוק להארכת תוקפן של תקנות שעת חרום (יהודה והשומרון - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשכ"ח- 1967.
נזכיר בהקשר זה כי סעיף 75 לחוק בתי המשפט, החל בבית הדין לעבודה מכוח סעיף 39 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, קובע כי "כל בית משפט הדן בענין אזרחי מוסמך לתת פסק דין הצהרתי, צו עשה, צו לא-תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר, ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו". הועדה הציבורית היתלבטה אם לכלול בחוק החסינות סעיף דומה לכך (לאו דוקא בקשר לחריג חוזי העבודה), המבהיר את סמכות בית המשפט הישראלי לתת סעדים מסוג זה גם כנגד מדינה זרה, וציינה כי בחלק מחוקי החסינות בעולם (דוגמאת אנגליה וקנדה) נקבע במפורש כי לא יינתן סעד של צו מניעה או צו של ביצוע בעין נגד מדינה זרה, בעוד שבמדינות אחרות (דוגמאת ארצות הברית ואוסטרליה) נקבעה אפשרות מפורשת להוציא צוים כאלה גם נגד מדינה זרה.
...
סעיפי הסכם ההעסקה אליהם הפנה המערער מתייחסים לדין החל על ההסכם, אולם לא מצאנו כי יש בהם משום ויתור מפורש של המשיבה על חסינותה, ואף המערער אינו טוען כך. יובהר כי עריכת בירור עובדתי בשאלת ויתור המשיבה על חסינותה ובשאלת תכלית ההסכמה בנוגע לתחולת הדין הישראלי מתייתרת לנוכח הקביעה כי הדין הישראלי כולל בתוכו את דיני החסינות במשפט הבינלאומי, כאמור לעיל.
משכך, לא מצאנו לנכון לדון בתחולת הסעיף (להרחבה בנושא ויתור על חסינות באמנת האו"ם, ראו הרפז, עמ' 245; Fox & Webb, עמ' 377-398).
סוף דבר - נוכח כל האמור לעיל, הערעור נדחה ופסק דינו החלקי של בית הדין האזורי נותר על כנו.