סמכות בית הדין לעבודה בתביעה ייצוגית נגד קופות החולים

כל חברי המותב, רוב ומיעוט, הסכימו, כי סווגן של קופות החולים כ"רשות" אינו גורע מסמכותו של בית הדין לעבודה לידון בבקשות לאישור תובענות ייצוגיות המוגשות בעניינים בקשר עם תביעות פרטניות, שבירורן נמצא בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה: "... לדידי יש לפרש את סעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות באופן כזה שלא יוציא מגדר סמכותן העניינית של ערכאות ייחודיות עניינים הנתונים להם מלכתחילה כתביעת הפרט. כלומר, את סעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות יש לפרש בצורה כזו שכאשר הסמכות הייחודית לידון בתובענה של הפרט נגד הרשות נתונה לערכאה מסוימת, שאינה הערכאה האזרחית... הרי שאותה הערכאה היא המוסמכת לידון גם בתובענת הרבים, דהיינו – בבקשות לאישור התובענה כייצוגית וכן בתובענה הייצוגית עצמה. מכאן ובהתאמה – שעה שהסמכות הייחודית לידון בתובענות של המשיבים נגד קופות החולים נתונה, מכוח סעיף 54(ב) לחוק הבריאות, לבית הדין לעבודה... הרי שבית הדין לעבודה מוסמך לידון גם בבקשות לאישור וגם בתובענות הייצוגיות עצמן... מכאן כי כוונת המחוקק היתה לרכז את כל התובענות בין הצדדים המפורטים בסעיף, ללא קשר לסוג התובענה, בבית הדין לעבודה, אשר אמנם הפך במשך השנים לבקיא ומצוי בעניינים הנוגעים לחוק הבריאות. בנסיבות אלה איני סבור כי יש בהוראה הכללית הקבועה בסעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגית כדי לגרוע מסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה הקבועה בסעיף 54(ב) לחוק הבריאות. מכאן כי הסמכות להוסיף ולדון בעיניין שלפנינו נתונה לבית הדין האיזורי לעבודה" (סעיף 22 לפסק דינו של כבוד הנשיא (בדימוס) יגאל פליטמן.

...

גם אם ייקבע, שקופת חולים היא בגדר רשות, עדיין דין התביעה, שעילתה בפריט 1 או בפריט 9 לתוספת השניה, להתברר בבית המשפט המחוזי.

סבורני, שאין לקבל את טענות כללית בעניין זה וכי הסמכות לדון בבקשות האישור נתונה לבית הדין האזורי לעבודה, כפי שנקבע, בת"צ 53786-04-13 שמאי נ' קופת חולים כללית: "גם טענתה הנוספת של קופ"ח כללית, כי הסמכות לדון בתובענה נתונה לבית משפט לעניינים מנהליים מן הטעם שקופת חולים היא "רשות" ושסעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות גובר על סעיף 54(ב) לחוק ביטוח בריאות - אינה יכולה לעמוד: ראשית, המבקשים לא ביססו את בקשת האישור על פרט 11 לתוספת השנייה של חוק תובענות ייצוגיות אלא על פרט 1 שעניינו בתביעת לקוח נגד "עוסק". ככל שהמשיבות טוענות כי התובענה אינה כשירה להתברר כייצוגית שכן אינה באה מסיבה זו או אחרת בשעריו של פרט 1 לתוספת השנייה, הרי מקום העלאת הטענה הנו בבית המשפט המוסמך לדון בתובענה הייצוגית אם תאושר כפי שהוגשה, היינו, בבית הדין לעבודה; שנית, ככל שיש "התנגשות" בין הוראתו של סעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות לבין סעיף 54(ב) לחוק ביטוח בריאות נראה, כי ידה של ההוראה האחרונה היא על העליונה, וזאת בהיותה דין ספציפי הגובר על הדין הכללי" (פסקה 11 להחלטה).

סוף דבר הסמכות העניינית הייחודית לדון בבקשות האישור נתונה לבית הדין האזורי לעבודה.

אולם הם מוסיפים וטוענים כי ככל שקביעת בית הדין הארצי כי קופות החולים הן "רשות" תיוותר על כנה, המשמעות היא שבית הדין חסר סמכות להוסיף לברר את בקשות האישור, שכן לפי הדין והפסיקה הליכים ייצוגיים נגד רשות יש לנהל בבית משפט לעניינים מנהליים.

משקל הטעות מיתעצם ומחייב היתערבות בפסק דינו של בית הדין הארצי, לנוכח אופייה של הסוגיה שעל הפרק (עניין חטיב, בעמ' 694; דפנה ברק-ארז משפט מנהלי - כרך ד: משפט מנהלי דיוני 85 (2017)) – שלא זו בלבד שנוגעת להקף ולאופי ההליכים הייצוגיים שניתן לנהל נגד קופות החולים, אלא גם מעוררת שאלות כלליות עקרוניות באשר לפרשנות המושג "רשות" בחוק תובענות ייצוגיות, וגבולותיו של פרט 11 שבתוספת השנייה ((ראו והשוו: בג"ץ 3758/17 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' הנהלת בתי המשפט, פסקות 17-15 לחוות דעתו של השופט י' דנציגר ופסקה 2 לחוות דעתו של השופט א' שהם (20.7.2017); עניין בן ציון, פסקה 17 (29.8.2010); בג"ץ 1082/02‏ המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 8 (21.5.2003); עניין הסתדרות העובדים, בעמ' 89).

...

מכאן שדין בקשתן לסיום ההליך הייצוגי מחמת חדילה להידחות, ודין התובענות להיות מוחזרות לבית הדין האזורי לעבודה על מנת שבקשות האישור ייבחנו לגופן, תוך בחינת האפשרות לאשרן לפי פרט 1 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות.

השופט י' עמית: במחלוקת שנפלה בין חברי וחברתי, אני מצטרף לדעתו של חברי, השופט ע' גרוסקופף, מהטעמים האמורים בפסק דינו, כי אין לראות את קופת חולים כ"רשות" לצורך חוק תובענות ייצוגיות, מאחר שאינה בגדר "גופים ואנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין". לאור מסקנה זו, איני נדרש להכריע בשאלה אם יש לראות את דמי ההשתתפות שגובות קופות חולים כאגרה או כמחיר, ואותיר שאלה זו בצריך עיון.

הוחלט פה אחד כי דין העתירה להתקבל והצו על תנאי שהוצא יהפוך למוחלט, במובן זה שפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה יבוטל, והדיון יוחזר לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו לבחינת הבקשות לאישור תובענה כייצוגית לגופן.

"בכל הנוגע לביטוח הלאומי, לבית הדין מוקנית סמכות ייחודית לידון בתביעות נגד המוסד לביטוח לאומי מכוח חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח-1968. ברם, סמכותו של בית הדין בהקשר זה מעוגנת בסעיף 24(א)(5) לחוק בית הדין לעבודה, וחוק תובענות ייצוגיות אינו מאפשר הגשת תביעות ייצוגיות מכוח סעיף זה, אלא רק מכוח סעיפים 24(א)(1), (1א) או (3) לחוק בתי הדין לעבודה. לכן לבית הדין לעבודה אין סמכות לידון בתביעות ייצוגיות נגד המוסד לביטוח לאומי, ופעם אחר פעם נדחו מסיבה זו בקשות לאישור תובענות ייצוגיות שכאלה. עם זאת, מובן מאליו שהדבר אינו מונע הגשת תביעה ייצוגית נגד המוסד לביטוח לאומי מכוח סעיף 11 לתוספת השנייה, כאשר הסעד המבוקש הוא פיצויים או השבה. תביעה שכזאת צריכה להיות מוגשת לבית המשפט לעניינים מינהליים ולא לבית הדין לעבודה". (פלינט וויניצקי, עמודים 536 – 537).

בסעיף ד. להחלטה נקבע, שעל המשיבות לתת טעם, "מדוע, ככל שייקבע מעמדן של קופות החולים כ'רשות', לא תהא הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים מתוקף סעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות". שלישית, ההחלטות עוסקות בקופות החולים עליהן חל חוק בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 ולא חוק הביטוח הלאומי.

...

עיינתי בבקשה לסילוק על הסף, בתשובה לבקשה ובתגובה לתשובה וסבורני, שיש לדחותה.

סוף דבר הבקשה להעברת הדיון בתובענה לבית הדין האזורי לעבודה והבקשה לסילוק על הסף – נדחות.

המשיב ישלם למבקשים הוצאות משפט בסך כולל של 35,100 ₪, תוך 30 ימים מהיום.

במסגרת ישיבת קדם המשפט אשר היתקיימה ביום 14.12.2021, ולאור פסק הדין אשר ניתן במסגרת בג"ץ 6451/18 חיון נ' בית הדין הארצי לעבודה (פורסם בנבו 19.07.2021) (להלן: "בג"ץ חיון"), אשר קבע כי אין לראות בקופת חולים כעונה על הגדרת "רשות" לעניין חוק תובענות ייצוגיות, מאחר שאינה בגדר גופים ואנשים אחרים הממלאים תפקידים צבוריים על פי דין, ירדה מסדר היום טענת קופת חולים מאוחדת בנידון, וצומצמה גזרת המחלוקת בשאלת הסמכות העניינית לשאלה אם נתונה הסמכות לבית הדין לעבודה, בהנתן הוראת סעיף 54(ב) לחוק ביטוח בריאות, אשר לטענת קופת חולים מאוחדת, מקנה לבית הדין לעבודה סמכות שיפוט ייחודית לידון בתביעות של מבוטחים נגד קופת חולים לפי חוק ביטוח בריאות, בהנתן הטענות בדבר הפרת התחייבויות חוזיות המושמעות כנגדה או שמא עסקינן בתביעת נזיקין המוחרגת מסמכות בית הדין לעבודה.

...

לבסוף, נטען כי דין בקשת האישור להידחות אף מחמת שיהוי והתיישנות בהגשתה.

משכך, אין עסקינן בתביעה נזיקית מכוח חוק זה. הטענה כי מדובר ביחסים שבין "עוסק לבין לקוח" על פי חוק הגנת הצרכן, ואינה נטועה בחוק הגנת הפרטיות, אך מחזקת את המסקנה כי עסקינן במערך יחסים חוזיים שבין העוסק – המבטח לבין הלקוח – המבוטח.

(ראו גם ת"צ (ת"א) 3637-01-17 טל טיומקין נ' מכבי שירותי בריאות בע"מ (11.11.20)) סוף דבר לאור כל האמור, אני קובעת כי הסמכות העניינית לדון בתובענה זו נתונה לבית הדין לעבודה.

במסגרת בקשות לאישור תובענות ייצוגיות שהוגשו נגד כל קופות החולים בישראל (ע"ע 20139-09-15 מכבי שירותי בריאות נ' קוצ'ינסקי (26.6.2018), להלן: עניין קוצ'ינסקי), דן בית הדין הארצי לעבודה בשאלה אם קופות החולים הן בגדר "רשות" לעניין חוק תובענות ייצוגיות, בכל הנוגע לגביית דמי הישתתפות עבור שירותים הניתנים במסגרת סל הבריאות.

בדעת רוב מאת הנשיא (בדימוס) י' פליטמן נקבע כי בנסיבות אלה קופות החולים מהוות רשות, ואגב כך קבע בית הדין הארצי לעבודה כי בית הדין האיזורי לעבודה הוא בעל הסמכות העניינית לידון בבקשות לאישור תובענות ייצוגיות שהוגשו שם, ולא בית המשפט לעניינים מנהליים.

...

בנקודה זו יובהר כי אין חולק שתביעתם האישית של המשיבים, אילו הייתה מוגשת ככזו, הייתה מצויה בסמכות ייחודית של בית הדין לעבודה, בהתאם לסעיף 24(א)(5) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק בית הדין לעבודה), ולצורך פישוט הדיון ייאמר כי סעיף זה מקנה לבית הדין לעבודה סמכות לדון בעניינים הקשורים במל"ל. אך מכיוון שסעיף 24(א)(5) לחוק בית הדין לעבודה איננו מנוי בפרט 10 לתוספת, הגיע בית המשפט למסקנה כי לבית הדין לעבודה אין סמכות עניינית לדון בתובענות ייצוגיות נגד המל"ל. לגישת בית המשפט, תובענה ייצוגית נגד המל"ל יכולה להיות מוגשת רק לפי פרט 11 לתוספת, והיא תידון בבית המשפט לעניינים מינהליים.

כמצוין לעיל, נימוק נוסף לעמדתו מצא בית המשפט המחוזי ברשימת העילות המנויות בתוספת לחוק תובענות ייצוגיות.

סוף דבר אם תישמע דעתי, הבקשה למתן רשות ערעור תתקבל וכמוה גם הערעור, ככל שהוא נוגע לשאלת הסמכות העניינית.

אף על פי כן, כאשר נדרשת הכרעה, אף אני סבורה כי הכף אכן נוטה לעבר בית הדין לעבודה, שאל פתחו חוזרים ומגיעים גם עניינים רבים שבליבם שאלות מתחום המשפט המינהלי (באופן כללי, ראו: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ד – משפט מינהלי דיוני 191-185 (2017)).