סמכות בית הדין לדון בטענות נזיקיות נגד המוסד לביטוח לאומי

הנתבעת, בתגובתה לבקשה טענה כי הנתבע הכרחי לצורך קיום דיון יעיל, שלם וענייני בשאלות רבות הכרוכות בתובענה ולפיכך מבקשת היא כי בית הדין יורה על הותרת המוסד לביטוח לאומי כנתבע בהליך, בשלב זה. לטענת התובע בתגובתו, התביעה כנגד המוסד לביטוח לאומי הנה בסמכותו העניינית של בית הדין, זאת לאור סעיף 391 לחוק הביטוח הלאומי.

אכן, סעיף 391(א)(1) לחוק הביטוח הלאומי, תשנה-1995 (להלן: החוק), קובע כי: "לבית דין איזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה תהיה סמכות ייחודית לידון ולפסוק בכל תובענה, למעט תובענה לפי פרק ח', של הזכאי לגימלה או של האדם אשר לידיו ניתנת הגימלה, הטוענים שקופחו בזכותם או שלא הוחלט תוך הזמן הקבוע בתקנות בתביעה שהגישו בהתאם לסימן א' של פרק יד'". מכאן, כי ככל שתביעתו של התובע עניינה הקף זכאותו, לרבות שיעור התשלום, בגין ימי המילואים להם הוא זכאי על פי חוק הביטוח הלאומי והתקנות מכוחו, לבית הדין לעבודה הסמכות הייחודית לידון בה. עיון בכתב התביעה מעלה כי עותר התובע לביטול חובו למוסד לביטוח לאומי, וכי כל טענותיו בכתב התביעה המתייחסות לנתבע, הן בפן הנזיקי.

...

משכך, ולאור העובדה שאין החלטה פוזיטיבית של המוסד לביטוח לאומי עליה הוא מלין, לא שוכנענו כי בית הדין האזורי קנה את הסמכות העניינית לדון בתביעה כנגדו.

לאור האמור, שוכנענו כי יש לסלק את התביעה כנגד הנתבע 2 על הסף.

עם זאת, הואיל והנתבע 2 עשוי להיפגע מההליך, שכן עותר התובע לביטול חובו על סך 120,000 ₪ למוסד לביטוח לאומי, וכן כי שוכנענו כי הנתבע הכרחי לצורך חשיפת מכלול העובדות בשאלות שבמחלוקת באופן שיסייע לחקר האמת, שוכנענו כי יש לצרף את המוסד לביטוח לאומי כצד דרוש ולאפשר לו להגיש עמדתו במסגרת הליך זה, בהתאם לסמכות בית הדין כמפורט בתקנה 18 (א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב- 1991.

הארוע כאמור הוכר כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי, ולתובע נותרה לטענתו נכות בשיעור של 100%.

לדידו של התובע, משקבע בית המשפט העליון בעיניין פלונית כי הסמכות העניינית לידון בתביעה כנגד קופות גמל בלא תלות באופייה של המחלוקת נתונה לבית הדין לעבודה, הרי שיש לידון בתביעה כמיקשה אחת במסגרת בית הדין לעבודה, גם אם היא כוללת טענות בעילה נזיקית כנגד סוכנות הביטוח.

...

סיכום לאור כל האמור לעיל, הבקשה לסילוק התביעה על הסף כנגד סוכנות הביטוח, מתקבלת.

" סעיף 24(א) (5) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 קובע: "לבית דין איזורי תהא סמכות ייחודית לידון - בכל ענין שמוענקת לבית הדין האיזורי סמכות בו על פי התיקונים לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968, ולחוקים אחרים, כמפורט בתוספת הראשונה, או בכל חוק אחר." בעיניין עב"ל (ארצי) 617-09‏ ‏המוסד לביטוח לאומי נ' מימון יהודה (29.7.2010), קבע בית הדין הארצי שאת סמכותו העניינית הייחודית של בית הדין לעבודה יש לפרש לפי תכליתו של החוק המסמיך.

בשים לב לתכלית החקיקה, גדר סמכותו של בית הדין כפי שנקבע בסעיף 391(א) לחוק הביטוח הלאומי ובסעיף 24א(5) לחוק בית הדין לעבודה עניינו בתביעות הזכאים לגימלה על פי הוראות חוק הביטוח הלאומי ובתנאי הזכאות בחוק זה. עוד נקבע כי סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה אינה טומנת בחובה אפשרות לפסוק בתביעות מבוטחים כנגד המוסד לביטוח לאומי מכוח עילות תביעה שהן עצמאיות וחיצוניות לגמרי לזכאות מכוח החוק, כגון מכוח פקודת הנזיקין.

...

במקרה דנן, באתי לכלל מסקנה כי התביעה הנדונה אינה מצויה בגדר סמכותו העניינית של בית משפט השלום, ואני מורה על העברתה לבית האזורי לעבודה בתל אביב, שלו הסמכות העניינית והמקומית לדון בתביעה.

יפים ונכונים לעניינינו הדברים אשר נקבעו בעב"ל (ארצי) 617/09 המוסד לביטוח לאומי - מימון, [פורסם בנבו] (29.7.2010) שם נפסק כי:  סמכותו העניינית של בית הדין, גם לפי הנקבע בפסק דין פשס, אינה כוללת אפשרות של הזקקות בית הדין לתביעות מבוטחים כנגד המוסד מכוח עילות תביעה שהן עצמאיות וחיצוניות לגמרי לזכאות מכוח חוק הביטוח הלאומי.

בהתאם להלכה הפסוקה, בית הדין נעדר סמכות לידון בתביעות שמקורן בעילות נזיקיות או עילות תביעה מכוח חוקים אחרים, וזאת משעה שהסמכות העניינית של בית הדין עוסקת בתביעות כנגד הנתבע אשר יסודן בעילות מכוח הביטוח הלאומי בלבד.

...

בהתאם לכך, טענת הנתבע על פיה מעולם אינו מעביר כספי גמלה בשקלים חדשים אינה אמת ודינה להידחות על הסף.

בעניין זה אנו סבורים כי משעה שבוצעה המרה בין אם על ידי הבנק המקבל או הגורם השולח , ממילא אין בכך להעיד כי מדובר בחשבון הזהה לחשבון המתנהל בתחומי המדינה ואינו כרוך בעמלת המרת מטבע.

עם זאת, משקבענו כי יש לדחות את טענת התובעת לעניין אופן העברת התשלום והמטבע בו הועברה הקצבה, לא מצאנו מקום להרחיב בנקודה זו. אשר לשאלת ההוצאות – אין חולק כי התובעת נדרשה להגשת ההליך ורק לאחר שנשמעו עדויות , בדק הנתבע את בסיס השכר ומצא כי שגה בקביעתו הראשונית על כן, ברי כי אלמלא כתב התביעה לא היה מתוקן בסיס השכר והתובעת לא הייתה זכאית להפרשי הקצבה אשר הועברו אליה.

סוף דבר לאור כל המקובץ, דין התביעה להידחות ביחס לשאלת אופן התשלום.

עוד טוען המוסד, כי לא ברור מאין נובעת הסמכות שלה טוענת התובעת לידון בטענות העולות כתב התביעה.

המוסד מבקש לסלק את התביעה על הסף שכן לעמדתו אין לבית הדין סמכות עניינית לידון בתביעה בעילה המבוקשת.

בית הדין הארצי היתייחס לסוגיה זו בפרשת מפעלי פלדה (עב"ל נה/0-165 המוסד לביטוח לאומי - מפעלי פלדה מאוחדים ואח' (6.8.96)), שם דן בית הדין הארצי בשלבי ההכרה בתביעה לקביעת דרגת נכות ומנה את השלבים השונים החל מהגשת תביעה למוסד להכרה בארוע כפגיעה בעבודה עובר להגשת תביעה לבית הדין כנגד דחיית תביעה על ידי פקיד תביעות, הגשת תביעה לקביעת דרגת נכות והגשת ערר על החלטת ועדה רפואית מדרג ראשון, וקבע כי: "ככל שמדובר בעובד המבוטח בענף נפגעי עבודה, הרי שאף על-פי שמעבידו מממן את דמי הביטוח בענף זה במלואם, העניק המחוקק לעובד הנפגע, ולו בלבד, ובשלבים מסוימים גם למוסד, מעמד בשלבי תהליך ההכרה בפגיעה כ"פגיעה בעבודה" וכן בתביעה לקבלת הגִמלה עקב הפגיעה.

לכך יש לצרף, כמובן, את ההתפתחות ההלכתית בנושא ההתאמה בין הגִמלאות לפי חוק הביטוח הלאומי לבין פצויי הנזיקין מהמעביד (הדגשות שלי – י.א.ש.) וכן בפרשת צוות ברקוביץ: "דעתנו היא כדעת הרוב בפרשת מפעלי פלדה כי סעיף 393 לחוק מעניק למעביד זכות תביעה רק במצב המתואר בו, היינו כאשר המוסד דוחה את תביעת העובד לגמלה (בשלב של ההכרה בזכות) והעובד לא מגיש בקשר לכך תובענה לבית-הדין לעבודה. דעתנו היא כי אין בסעיף 393 אחיזה לפרשנות המרחיבה את זכות המעמד של המעביד להשגה על החלטות של ועדות רפואיות בשלבים השונים של קביעת דרגת הנכות" (עב"ל 1504/02 המוסד לביטוח לאומי – צוות ברקוביץ מאגרי בניה בע"מ (2.2.03); הדגשה שלי – י.א.ש.).

...

מכאן, כי לתובעת אין מעמד או זכות תביעה כנגד המוסד בעניינו של הנתבע 2 ודין תביעתה להידחות על הסף.

לאור כל האמור, התביעה נדחית.

בנסיבות הבקשה, מצאנו כי מן הראוי הוא שכל צד יישא בהוצאותיו.