סמכות בית הדין הרבני לפרש הסכם גירושין

וראויה להיות נזכרת בעניינינו גם ההערה שם כי בנסיבות אלה שבהן "רק לאחר שבית הדין הרבני הגדול פסק בסכסוך הרכושי ופסיקה זו לא הייתה לשביעות רצונו של העותר, הוא מצא לנכון לחלוק על הסמכות של בית הדין" – "אין הוא רשאי לכפור בסמכות. כפירה כזו אינה בתום־לב". והדברים יפים גם למערערת שלפנינו שלא זו בלבד שנזכרה לטעון נגד הסמכות רק לאחר שהפסיקה לא נשאה חן בעיניה אלא שאף בערעורה עצמו נקטה בגישה נפסדת שלפיה "ככל שלא תיתקבל בקשתה [...] עותרת האשה להפסקת ההליכים בנימוק שעם גירושי הצדדים הסתיימה סמכות בית הדין [...] לפנים משורת הדין תסכים האשה, מבלי שהדבר יהווה הסכמה לסמכות, להתדיין בפני בית הדין בניסיון לסיים פרשה עגומה זו ולקבל אישור סופי [...]" וכבר הערנו לעיל על כך. ובבג"ץ 566/81 עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול (להלן: עניין עמרני) שנזכר שם (ומאז כבר פורסם), נזכיר, נאמר גם כי: הבחנתו של בא כוח העותר, לעניין שאלת הכריכה, בין המקרה של הגשת תביעת גירושין על ידי אחד מבני הזוג לבין המקרה של הגשת הסכם בדבר גירושין על ידי שני בני הזוג, אין לה עמידה, ואינה עולה בקנה אחד לא עם פרושו הנכון של לשון סעיף 3 ולא עם המגמה שביסודו של סעיף זה [.

...

אך נוכח כל האמור, גם אם הבנה זו שגויה אין לכך נפקות לענייננו.

) סוף דבר, הצדדים המתדיינים לפנינו – שניהם – כרכו ענייני רכוש שונים, ובפשטות המשמעות היא כריכת כלל ענייני הרכוש, ובכלל זה נכרך בהתנהלותם ובהתדיינותם באופן ברור גם עניינם של יישום ההסכם, הן ההסכם הראשון והן הנספח, וההכרעה במחלוקות הנוגעות אליו בשאלת קבלתה או דחיית של חוות הדעת השמאית, מינויו או אי־מינויו של שמאי אחר וקבלת או דחיית חוות דעתו שלו ואופן איזונן של דירות הצדדים בהתאם לכך אם באמצעות נטילת כל דירה בידי אחד מהצדדים ותשלומי איזון בשל הפער בין מחירי הדירות השונות ואם באמצעות מכירת הדירות או חלקן לצדדים שלישיים, והכול בהתאם לשמאות שתיקבע כשמאות המחייבת.

להתנהלות זו חברו ונלוו גם האמירות הלא ראויות ולא מכובדות כלפי בית הדין קמא וכלפי בית דין זה ואף הניסיון המניפולטיבי והמופרך להציג את אי־קבלת עמדתה של המערערת בסוגיית מעמדו של הסכם (הנספח) כשוויון נפש כלפי סרבנות גט. פסיקתנו והוראותינו נוכח כל האמור הן כדלהלן: אנו דוחים את הערעור על החלטת בית הדין האזורי לעניין הסמכות.

בבקשה נטען, כי תביעת התובעת לבטל חלק מסעיפי הסכם הגירושין או שינוי סעיפים היא בסמכות בית הדין הרבני בפניו ניהלו הצדדים הליך גירושין "ארוך ומייגע" מֶשך כ-5 שנים, וכי ההסכם גוּבש במסגרת ההליך שם. עוד נטען כי ביום 22.10.2014 אוּשר ההסכם כהסכם ממון וניתן לו תוקף של פסק דין.

עוד נטען כי ההליך בבית הדין לא הסתיים בהכרעה שיפוטית אלא בהסכם ולכן בית הדין לא "דן ופסק" ועִקרון הסמכות הנמשכת לא חל. נטען כי המבקש לא הפנה לפסיקה לפיה הסמכות לפרש הסכם נתונה לערכאה שאישרה את ההסכם, ובכל מקרה אין מדובר בפרשנות אלא בקביעת "מתוה חוקי ויישום של הסכמות הצדדים". נטען כי מאחר והצדדים ניהלו הליך יישוב סיכסוך במסגרת יחידת הסיוע שליד בית המשפט לעינייני מישפחה, והתנהל הליך מהו"ת, הרי שהיה בכך להקנות סמכות לבית משפט זה. לאחר שבחנתי את עמדות וטענות הצדדים ושבתי ועיינתי בתביעה, מצאתי כי יש לקבל את הבקשה.

...

ראו בג"צ 4111/07 פלונית נ' פלוני, מיום 27.07.2008 עמוד 5 ואילך לפסק הדין והאסמכתאות שם. עוד נפסק שם כי: "הדעת נותנת, כי אם יונח לאותה ערכאה לשוב ולהידרש להכרעה שיצאה תחת ידיה, יקטן הסיכון מפני סיכולה של זו, או מפני סיכולו של הקו השיפוטי שנקטה, והוא רלוונטי אף אם השתנו הנסיבות באופן שאינו מאפשר עוד להיזקק לאותה הכרעה. מן המבחן העקרוני נגזרים שני יסודות מעשיים, שהצטברותם יחד משיתה את הבסיס להכרה בקיומה של סמכות נמשכת. לאלה ניתן ביטוי במרביתם של פסקי-הדין שעסקו בסוגיית הסמכות, ובאמצעותם ניתן להתוות קווים ברורים לדמותה של ההלכה המחייבת. התנאי הראשון הוא, כי ההחלטה המקורית ניתנה לאחר בירור ושקילה. עליה לשקף הליך של דיון משפטי, שבמהלכו נשמעו או הוגשו טיעוני הצדדים, נקבעו ממצאים ונתקבלו הכרעות. על כן ברור, ראשית, כי סוגיה מאוחרת שכלל לא נדונה בערכאה המקורית וממילא לא הוכרעה, לא תקים סמכות נמשכת לאותה ערכאה ואפילו היא קשורה לענינים אחרים, שכן נדונו (ע"א 811/80 בלום נ' שטרן, פ"ד לה(3) 757, 761 (1981); בג"ץ 6012/96 גרייבר (סגל) נ' בית הדין הרבני האזורי אשדוד, פ"ד נ(5) 397, 401 (1996); בג"ץ 6193/98 קדור (חלבי) נ' שיח' הינו, פ"ד נג(2) 625, 630 (1999)). מסקנה שנייה היא, כי אישור פורמאלי של הסכם, שהונח בפניה של ערכאה שיפוטית אך היא לא ירדה לתוכנו ולא הכריעה דבר לגביו, לא יוכל – ככלל – לשמש בסיס להכרה בסמכותה הנמשכת (ע"א 3695/96 צייטלין נ' טשינגל, בפסקה החמישית לפסק-דינה של השופטת ט' שטרסברג-כהן ([פורסם בנבו], 9.4.97); בג"ץ 9539/00 איתן נ' בית-הדין הרבני האזורי ירושלים, פ"ד נו(1) 125, 133 (2001); בג"ץ 8578/01 חליווה נ' חליווה, פ"ד נו(5) 634, 640 (2002); בג"ץ 7341/06 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי אשקלון, בפסקה ח' לפסק-דינו של השופט א' רובינשטיין ([פורסם בנבו], 14.2.08))...ומנגד, מקום בו התקיים דיון ובירור כאמור, הרי בכל עתירה לשינוי ההכרעה שנתקבלה, לתיקונה או לביטולה, נתונה סמכות נמשכת לערכאה שתחת ידה יצאה הכרעה זו..." וגם, ממילא, הרי שחל בעניינו סעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, הקובע כי שינוי או ביטול או או תיקון של הסםכ ממון, יעשה על ידי הערכאה שאישרה את הסכם הממון.

לאור האמור, אני מורה על העברת התובענה לבית הדין הרבני אשר לו הסמכות לדון.

המשיבה תשלם למבקש הוצאות הבקשה סך 4,700 ₪.

לדבריו, הואיל ובתביעת הגירושין השנייה שתבע הבעל (בתאריך י"ז בשבט תשע"ז (13.2.17)) לא נכרך עניין הרכוש, ואף שהמשיב תבע לאכוף את הסכם שלום בית ולחלופין גירושין, שקבל תוקף של פס"ד בתאריך ט' באלול תשע"ה (24.8.15), לא פתח תיק לחלוקת רכוש, משכך בית הדין הרבני לא קנה סמכות לידון בעיניין הרכוש.

יפים לעניין זה דבריו של השופט א. רובינשטיין (בג"ץ 3213/07): "ז. אכן, בפרשת סימה אמיר נקבע כי ככלל אין בית הדין מוסמך לידון בתביעות שעניינן הפרה מאוחרת, או פרשנות, של הסכם גירושין בעינייני רכוש. ברם, במקרה שלפנינו טענה זו לא הועלתה בפני בתי הדין בשתי הערכאות. בנסיבות אלה, קשה להלום מצב בו השלימה העותרת עם פסק דינו של בית הדין האיזורי שאימץ את עמדתה - אך משהתקבל ערעור המשיב, מעוררת היא טענת חוסר סמכות.

...

] בנסיבות אלה סבורני כי המשיבה מושתקת מלהעלות טענות כלפי סמכות בית הדין" (בע"מ 7593/06 פלונית נ' פלוני (טרם פורסם); בג"צ 8806/06 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים (טרם פורסם)).

ועיין עוד במה שנכתב בבג"ץ 4487/17: "לאחר שבחנו את טענות העותרים, וכן את תגובת היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, באנו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף.

רו"ח אבי יחזקאל הציע שתי אפשרויות לאיזון: בשיטה הראשונה ישלם המשיב למערערת סכום של 237,842 ש"ח. שיטה זו מהוונת את זכויות הבעל.

בית הדין הרבני דן בהסכם הגירושין ופסק כי אין לעותרת זכויות במשק, לאחר שבהסכם הגירושין ויתרה העותרת על כלל זכויותיה במשק.

כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין הדתיים, והתערבותו מוגבלת למקרים של חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק ומקרים המצדיקים כשלעצמם מתן סעד מן הצדק (ראו, מבין רבים, בג"ץ 908/19 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול ירושלים והנהלת בית הדין (20.2.2019)).

הסוגיה של פרשנות הסכם הגירושין הועברה לפתחו של בית הדין על ידי בית המשפט לעינייני מישפחה, אשר עיכב משך מספר שנים את המשך הדיון בפניו, עד להכרעת בית הדין במחלוקת בין הצדדים.

...

לאחר שעיינו בחומר שלפנינו ושמענו טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי הטענות שלפנינו נושאות אופי ערעורי מובהק, ולא מצאנו עילה להתערבותנו בפסק הדין.

לכן, גם אם טעה בית הדין ביישום הדין לגביה – ואנו רחוקים מלהגיע למסקנה זו – הרי שאין טעות זו מהווה עילה להתערבותנו.

סוף דבר – העתירה נדחית, ולפנים משורת הדין ונוכח הנסיבות האישיות של העותרת, לא ייעשה צו להוצאות.

לטענת הנתבע, אף הוא הסכים לסמכות בית הדין הרבני והגיש כתב הגנה כך שלמעשה שני הצדדים הביעו הסכמתם שבית הדין הוא שידון בעיניין אכיפת ההסכם מכוח סעיף 9 לחוק חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, ואין התובעת רשאית לחזור בה מהסכמתה כעת.

דיון: המדובר באכיפת הסכם הגירושין ו/או בפרשנותו , שאז יכול גם בית משפט לעינייני מישפחה לידון בתביעה ובית הדין הרבני לא רכש סמכות בלעדית: "שאלת פרשנות אינה מסורה דוקא לשיפוטו של בית-הדין שנתן להסכם תוקף של פסק-דין. ראו ע"א 336/68 מ' לויץ נ' י' לויץ [19], בעמ' 951. ראו עוד דעת הרוב בע"א 164/71 צ' צפניה נ' י' צפניה [20]. אכן, כלל הסמכות הנמשכת חל על תביעה לשינוי או לתיקון הסכם גירושין שאושר כפסק-דין, אך אין הוא חל על תביעה לפרשנות ההסכם או לאכיפתו". (ראה: ע"א 3868/95 ונדה ורבר נ' מנחם ורבר, פ"ד נב(5) 817, 837 (1998).

...

סבורני שיש לראות בסגירת תיק בבית הדין הרבני הפסקת תביעה לאמור מחיקתה".

ההחלטה אם לקבל בקשתה או לדחותה מסורה לבית הדין הרבני שיכול היה אף להכריע בתביעה בנסיבות מקרה זה, לאחר שהוגש לו כתב הגנה ונקבע דיון, ולהחליט שדוחה הבקשה, ואינו מוחק את התביעה, ומכריע אף לעניין סמכותו לדון בעניינים שפורטו בתביעה שהוגשה לו. אך בהחלטת בית הדין הרבני מיום *** נעתר הוא לבקשת התובעת לסגירת התיק, וביטל את הדיון שהיה קבוע לצדדים לחודש ***, ללא שדן כלל בתביעה לאכיפת ההסכם.

לאור כל האמור, אני דוחה הבקשה לדחייה על הסף.