סמכות בית הדין הרבני במזונות קטינים

ביום 2.10.2014, במעמד הצדדים, הוצאנו צו על תנאי המורה לבית הדין הגדול, כמבוקש, "לבוא וליתן טעם מדוע לא יבוטל פסק דינו מיום 10.11.13 (תיק שמספרו 936295/1), במסגרתו קבע כי הסמכות לידון במזונות הקטינים, העותרים 2-4, נתונה לכב' בית הדין הרבני". יצוין כי ביום 1.5.2014 החליט בית משפט זה שלא לקבל את בקשת העותרים למתן צו ביניים המונע מן המשיבים 2 ו-3 לידון במזונות הילדים עד להכרעה בעתירה הנוכחית.

...

בנסיבות אלה, ובייחוד על רקע ההתנגדות הנחרצת שהעלתה העותרת כבר בהזדמנות הראשונה לסמכות בית הדין האזורי, היה מקום להיעתר לבקשתה ולהימנע מלדון בסוגיית המזונות.

לאור האמור לעיל, ניתן לומר כי יש "כריכה" בין שתי הכריכות, וחוסר תום הלב הבולט של משיב 1 הוא המכנה המשותף שמוביל למסקנה כי רכיב מזונות הילדים לא נכרך כדין.

סוף דבר מן האמור לעיל עולה כי כריכת משיב 1 פסולה מכל וכל, הן בשל חוסר כנות תביעת הגירושין והן בשל חוסר כנות הכריכה.

אחר ששאר העניינים הנובעים מהליך הגירושין – כענייני הרכוש, המשמורת והסדרי הראיה של הקטינים – יכולים כיום להיכרך בבית הדין הרבני, ואלה כבר הוכרו והוסדרו בכללים שנקבעו בפסיקה (כגון כללי 'המבחן המשולש', ראה: ע"א 423/79 רחל צברי נ' חגי צברי, פ"ד לה(4) 242 (1981) (להלן: "פסק דין צברי"); פסק דין גבעולי; ע"א 700/81 פז נ' פז, פ"ד לח(2) 736 (1984); בג"ץ 552/83 רוני שליו נ' בית הדין הרבני האיזורי בירושלים, לח(2) 067 (1984) (להלן: "פסק דין שליו"); פסק דין רון, ועוד רבים) הרי שבמצב שבו ממילא שאר העניינים נכרכים בבית הדין הרבני, אין הורדת כריכת מזונות הילדים בלבד כדי להשפיע באופן משמעותי על 'מירוץ הסמכויות'.

...

על אחת כמה וכמה שיש להימנע מכך כאשר שינוי ההלכה נעשה בדרך של רוב מצומצם של שניים מול אחד (כדברי השופט אור בעניין חוסאם דלעיל), וכפי שכתב השופט בדימוס א' ברק: "עצם העובדה שבידי הכוח לסטות – שהרי הרוב בהרכב החדש גורס כמוני – אינה מובילה למסקנה שיש לנצל כוח זה" (שופט בחברה דמוקרטית (2004), עמ' 301).

כפי שביארנו, מסקנתנו היא כי בית הדין הרבני מוסמך לדון במזונות ילדים שנכרכו, על אף פרשנותו המצמצמת של כבוד השופט מזוז, המונעת דיון מלא וכולל במזונות הילדים בכריכה בבית הדין הרבני – וזאת, הן משום שפרשנות מחודשת זו נאמרה כדעת יחיד שאליה לא הצטרפו לא כבוד השופט הנדל ואף לא כבוד השופט קרא; והן משום שמדובר בהליך בע"מ המופנה כלפי בית המשפט ועל פי סעיף 20(א) לחוק-יסוד: השפיטה, מחייב "על בית משפט" ולא בית דין דתי.

מסקנה ומתן הוראות לאור כל האמור בהרחבה לעיל וכפי שכתבנו בפתח דברינו, בית הדין דוחה את הערעור וקובע כי בסמכות בית הדין הרבני לדון בתביעת מזונות הילדים אשר כרכה האישה לתביעת הגירושין שהגישה, ומחזירה להמשך טיפולו של בית הדין האזורי.

קניית סמכות על ידי בית הדין הרבני בעיניין מזונות ילדים יכולה שתעשה מכוח שני סעיפים שונים: מכוח סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים הקובע: "בעינייני המעמד האישי של יהודים כמפורט בסעיף 51 ל'דבר המלך במועצתו על ארץ־ישראל 1922–1947' או בפקודת הירושה, אשר בהם אין לבית דין רבני שיפוט ייחודי לפי חוק זה, יהא לבית דין רבני שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך" – כאשר בין עינייני המעמד האישי נמצאים מזונות הקטינים ולפיכך החוק חל לגביהם.

...

סבורני כי אין לבית משפט זה עדיפות נורמטיבית על הכרעות בתי הדין הרבניים באופן שמאפשר לבית המשפט להתעלם מהחלטותיהם.

] יפים הם דבריו של ד"ר א' מעוז במאמרו: 'כרוך זה הכרוך על עקבינו, על הכריכה בתביעת הגירושין' (עיוני משפט כרך יד עמוד 113) לענייננו: "כריכת מזונותיהם של הילדים בתביעת הגירושין בין ההורים לא רק שהיא מוכתבת על ידי לשונו של סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, אלא אף רצויה, ברוב המקרים, לגופה." ושם (עמוד 114): "מכל הטעמים האמורים, לא מצאנו לא הצדקה פורמאלית, אף לא עניינית לצמצום סמכותם של בתי הדין הרבניים בעניין מזונות הילדים." בעניין זה יש גם להדגיש כי גם אם בית הדין הרבני טרם הוציא פסק דין או החלטה בעניין מזונות הילדים שתביעה בעניינם הוגשה אליו, אלא רק קבע לשם כך דיון, וכל שכן, אם כבר החל לדון בעניינם, על פי עקרון 'הכיבוד ההדדי בין הערכאות', כפי שמתווה בג"ץ 8497/00 (פייג-פלמן נ' פלמן), ועיקרון ההימנעות מקיום "הליכים זהים באותו עניין בבית משפט ובבית דין רבני בעת ובעונה אחת", כפי שנקבע בע"א 2626/90 (אברהם ראש חודש נ' מירה ראש חודש, פ"מ מו(3) 205 ) – הרי שאין לבית המשפט לעסוק בעניין מזונות הילדים כל עוד אלה נידונים בסמכות בבית הדין הרבני.

מסקנה לאור האמור, בית הדין קובע כי הסמכות בעניין מזונות הילדים נתונה לבית דין זה כדין.

יצוין כי בעניינינו אף בית הדין הרבני האיזורי לא קבע אחרת – בית הדין הרבני האיזורי במודע בחר שלא לקבוע שתביעת מזונות הקטינים שנכרכה לתביעת הגירושין מצויה בסמכותו ובחר שלא לידון ולהדרש לתביעה, ואף לא לידון בה בעתיד הנראה לעין ( ובטרם יכריע ביהמ"ש העליון בבג"ץ 7880/21 התלוי ועומד לפניו, אותו אזכר כאמור ביה"ד הרבני בהחלטתו מיום 14.2.2022).

...

איני מקבל את טענת המשיבה לפיה בחירת בית המשפט קמא להימנע מלדון בתביעה למזונות הקטינים תואמת את הוראת סעיף 25(ב) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, או עולה בקנה אחד עם ההלכה שנקבעה בבג"ץ פלמן.

איני מקבל את טענת המשיבה לפיה תביעת מזונות הקטינים שהגיש המבקש לביהמ"ש קמא היא "תביעה רכושית בתחפושת" ומכאן שהיא בגדר ענייני הרכוש שנכרכו לתביעת הגירושין אותה הגישה לבית הדין הרבני האזורי.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הערעור מתקבל.

אין הוא יכול כיום, הרבה למעלה משנה מאוחר יותר, לפנות לבית משפט זה ולבקש לראשונה שיקבע שהסמכות אינה בידי בית הדין הרבני וכל החלטותיו כלא היו כפי שעשה במסגרת בקשה זו: "בקשה להצהיר על בטלות צו למזונות זמניים של בית הדין הרבני". זאת אף אם נתעלם משאלת תום הלב העולה מכך שהתובע לאורך תקופה ארוכה מאוד לא קיים את ההחלטות שכעת הוא מבקש לבטל וכזכור במזונות קטינים עסקינן.

...

לאחר שניתנה החלטה זו לא העלה התובע טענה כלשהי בעניין הסמכות במשך יותר משנה - כשנה לאחר מתן ההחלטה התובע טען במסגרת ההוצאה לפועל שהחלטות בית הדין בטלות מעיקרן והוא הופנה להגיש פניה מתאימה לערכאה המוסמכת פנייה שהוגשה לראשונה במסגרת התביעה הנוכחית מחודש דצמבר 2022 - וגם לא שילם את המזונות בהם חויב (בהתאם לבקשתו שלו להפחתת הסכום שנקבע ביום 26.4.21) בנסיבות אלה סבורני, כי הסמכות לדון במזונות הקטינים מסורה לבית הדין הרבני אשר כבר דן בהן בפועל.

מעבר לצורך ייאמר, כי לדידי בית הדין הרבני הוא המוסמך לדון בסוגיית מזונות הקטינים, ואולם אפילו לא הייתי מגיע למסקנה זו, בנסיבות המתוארות מעלה - שאינן "מקרה פשוט" בו דן בית הדין הרבני בתביעת מזונות קטינים מכוח כריכה למרות התנגדות התובע שמיד מגיש תביעה מטעמו לבית המשפט - הרי שסבורני שאת הטענה בעניין הסמכות צריך היה התובע להעלות במסגרת ערעור לבית הדין הרבני הגדול.

מכל הטעמים האמורים אין בידי לקבל את בקשת התובע להצהיר על בטלות החלטות בית הדין הרבני (האחרונה שבהן מיום 12.7.21 ניתנה לפי בקשתו) תוך "איון" הליכים המתקיימים בפני בית הדין הרבני כמעט שנתיים, ובהמשך לאמור בהחלטות הקודמות מורה בית המשפט על מחיקת התביעה.