סמכות ביהמ"ש למשפחה ביחס לדיני המעמד האישי

אולם בתיקון מס' 5 לחוק בתי המשפט למשפחה, תשנ"ה-1995 (להלן: חוק ביהמ"ש למשפחה) שנחקק בשנת 2001 (להלן: התיקון) הוענקה לבתי המשפט לעינייני מישפחה סמכות מקבילה לידון בכל אותם עינייני המעמד האישי של מוסלמים.

כאמור, השאלה לאיזו ערכאה מוקנית הסמכות לידון בתביעות שמוגשות על ידי מי מהצדדים, תוכרע על פי עיקרון חופש הבחירה בין הערכאות (בג"ץ לוי, שם ; אריאל רוזן-צבי דיני המשפחה בישראל בין קודש לחול 33 (1990) (להלן: רוזן-צבי)).

יפים לענייננו דבריו של פרופ' רוזן-צבי (רוזן-צבי, בעמודים 130-129): "עקב אכילס של השיטה הישראלית הוא החלקיות של ההתבוננות בשבר המשפחתי בעיני כל אחת מערכאות השיפוט, המוסמכות לעסוק בעיניין כלשהוא מענייני המעמד האישי. דיון מפוצל בערכאות שונות בהיבטים שונים של יחסי בני הזוג – ממקד את הדיון בהיבט חלקי וצר של התיסמונת ביחסי המשפחה של הצדדים. (...) במקרים רבים מטפחים הצדדים את הגישה המבודדת ונמנעים בכוונה תחילה מפרישת היריעה בשלמותה לפני בית-המשפט. לצדדים ולפרקליטיהם נדמה, כי הם יכולים לנצל את הפירצות בשיטה לטובתם. הם מדמים בנפשם להפיק תועלת אישית מן הפיצול ולצאת נשכרים מחלקיות התמונה. הצדדים ובתי-המשפט, כל אחד ממניעיו הוא, משתפים איפוא פעולה בהצגה חלקית של תמונת המשבר במשפחה, שלא בטובת המשפחה ובנגוד לאינטרסים החברתיים". ובכל זאת, איני מוצא לנכון לקבוע כלל גורף בנושא לעת הזו.

...

סוף דבר ביה"ד לערעורים חרג מסמכותו בקובעו כי הסמכות לדון בענייני המשמורת והחזקת הילדים נתונה לביה"ד בנצרת.

כחברי, סבורני כי הכרעה זו פרטיקולארית לנסיבות מקרה זה. באשר להערותיו בסעיף 22 לפסק דינו ביחס לסוגיה האם נכון לפצל את הדיון בין ענייני המשמורת לבין הסדרי הראייה, אעיר כי לשיטתי ייתכן ויש להבחין בין הדין המצוי לבין הדין הרצוי (וראו והשוו: בג"ץ 1318/11 פלונית נ' בית הדין השרעי לערעורים (23.11.2011)).

לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן כי יש לקבל את העתירה כאמור בפסקה 27, ולהפוך את הצו על תנאי למוחלט במובן זה שפסקי הדין של בית הדין לערעורים, הן בעניין הסמכות לדון בענייני המשמורת והחזקת הילדים והן בעניין צו בית הדין בחיפה יבוטלו, וכן תבוטל החלטת בית הדין בחיפה האוסרת על יציאת הקטינות מן היישוב בו גר המשיב.

משכך, לא ברורה טענת הנתבעת בהקשר זה. מכל מקום, נבחן את הטענה לאור הוראות החוק והפסיקה שלעניין: חוק בית המשפט לעניני מישפחה, התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק בימ"ש למשפחה") מגדיר בסעיף 1 את המונח "עניני מישפחה" – אחד מאלה: "(1) תובענה בעניני המעמד האישי...

כך בדרך כלל, וכך במיוחד במלאכת פרשנות ההוראות התוחמות את גדרי סמכותם של בתי המשפט, אשר ביחס אליהן מצופה כי המחוקק ינקוט בלשון ברורה.

באשר לחלופה השלישית, נקבע בע"א (ת"א) 624/89, עוזי רחמים נ' נג'טולה שלמה קוהן, בפסק דינו של כב' השופט חג' יחיא (דעת רוב, בנגוד לעמדתו של כב' השופט זמיר, פיסקה 5 לפסק הדין, דינים מחוזי, כו (5), 731 וב"נבו") כדלקמן: "המסקנה המתחייבת מהאמור לעיל צריכה להיות כי אם די בנוסח הרישום כדי להרים את נטל ההוכחה מצד התובע במקרה כגון דא ולהעביר את נטל הבאת הראיות מהתובע לנתבע בתביעה רגילה כי אז צריך להיות די בנוסח הרישום גם כדי להוות ראשית הראיה בכתב הדרושה כדי להכניס את התביעה תחת הכותרת של סדר דין מקוצר, ואם יטען הנתבע בתצהירו טענות הגנה ולו בדוחק בדבר זכות חזקתו במקום, הוא בודאי יקבל רשות להיתגונן. כל מסקנה אחרת תוביל למצב הבלתי רצוי בו אותה ראיה, קרי נוסח הרישום, שאיננה מספקת כביכול לסילוק ידו של הפולש בסדר דין מקוצר, די בה להוכיח את התביעה עצמה כסדר דין רגיל אם הנתבע לא יביא ראיות סותרות.." עינינו הרואות, כי בנגוד לעמדתה של ב"כ הנתבעת המלומדת, די בנסח טאבו כדי להוות ראשית ראייה בכתב.

...

באשר לחלופה השלישית, נקבע בע"א (ת"א) 624/89, עוזי רחמים נ' נג'טולה שלמה קוהן, בפסק דינו של כב' השופט חג' יחיא (דעת רוב, בניגוד לעמדתו של כב' השופט זמיר, פיסקה 5 לפסק הדין, דינים מחוזי, כו (5), 731 וב"נבו") כדלקמן: "המסקנה המתחייבת מהאמור לעיל צריכה להיות כי אם די בנוסח הרישום כדי להרים את נטל ההוכחה מצד התובע במקרה כגון דא ולהעביר את נטל הבאת הראיות מהתובע לנתבע בתביעה רגילה כי אז צריך להיות די בנוסח הרישום גם כדי להוות ראשית הראיה בכתב הדרושה כדי להכניס את התביעה תחת הכותרת של סדר דין מקוצר, ואם יטען הנתבע בתצהירו טענות הגנה ולו בדוחק בדבר זכות חזקתו במקום, הוא בוודאי יקבל רשות להתגונן. כל מסקנה אחרת תוביל למצב הבלתי רצוי בו אותה ראיה, קרי נוסח הרישום, שאיננה מספקת כביכול לסילוק ידו של הפולש בסדר דין מקוצר, די בה להוכיח את התביעה עצמה כסדר דין רגיל אם הנתבע לא יביא ראיות סותרות.." עינינו הרואות, כי בניגוד לעמדתה של ב"כ הנתבעת המלומדת, די בנסח טאבו כדי להוות ראשית ראייה בכתב.

סוף דבר: בנסיבות העניין, אין מנוס מדחיית בקשות הנתבעת להורות על העדר סמכותו של מותב זה לדון בהליך או למחוק את כותרתו של ההליך.

באשר לסוגיית הבקשה לרשות להתגונן, וחרף האמור לעיל, ונוכח טענות הנתבעת, שיש לשמען, הגם אם הן מעוררות על פניו טענות הגנה דחוקות, ועל מנת ליתן לנתבעת את יומה בבית המשפט, אני מורה על קביעת דיון בהליך ביום 22.3.20 בשעה 13:30.

סעיף 3 ב ( 1) לחוק בתי המשפט למשפחה, תיקון מס' 5, העניק לבתי המשפט לעינייני מישפחה סמכות מקבילה לידון בכל אותם עינייני המעמד האישי של מוסלמים.

האם הבהירה כי הגם שסעיף 7 לחוק הפרוצידורה של בתי הדין המוסלמיים הדתיים מגדיר את עינייני "האפוטרופסות והכשרות" כחלק מענייני המעמד האישי שבסמכות בתי הדין הדתיים, והגם שסעיף שמירת הדינים שבחוק הכשרות מחייב את בתי הדין השרעיים לידון על פי הדין האזרחי מקום שעניין מענייני האפוטרופוסות נדון בפניהם, הרי שבפועל הם אינם עושים כן, תוך שהם נוקטים בגישה דתית טהורה.

הדברים לעיל של כבוד השופט ג'ובראן נאמרו ביחס לפיצול סוגיית הסדרי הראיה מהסדר המשמורת, אך יפים הם גם לפיצול הפסול שמבקשת האם לעשות, במקרה דנן, בין סוגיית ההגירה לבין סוגיית המשמורת.

...

הנני מחייב את האם בהוצאות האב ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪ אשר ישולם תוך ימים מהיום שאם לא כן יישא הסכום הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תמציא החלטתי זו לבאי כוח הצדדים.

מתיר פרסום החלטתי לעיל ללא שמות ופרטים מזהים.

כך למשל בעמ"ש 5361-12-17 מיום 10.3.19 בנסיבות דומות למקרה דנן, בהן נשואי הבעל שהשתייך לעדה האוונגלית והאשה שהשתייכה לעדה המארונית נרשמו במירשם האוכלוסין, אולם האשה לא השלימה המרת עדתה הדתית עפ"י הפקודה ונטען כי עם נישואיה קיבלה "באופן אוטומאטי" ומכוח הנישואין בכנסייה האוונגלית את עדתו של בעלה ולולא ההמרה לא היו יכולים להנשא, והכנסייה לא העבירה את המידע לרשויות, חרף שכבר נקבע בפס"ד חלוט של ערכאת העירעור כי משלא מילאה האשה אחר התנאים הקבועים בסעיף 2 לפקודת ההמרה היא עודנה משתייכת לעדה המארונית ועל כן בסמכות ביהמ"ש לעינייני מישפחה לידון בהתרת נישואיהם, חזר וקבע כב' השופט ג'יוסי כהאי לישנא – "בהעדר רישום כדין, המרת הדת תהא חסרת תוקף משפטי – אזרחי והדין האישי שיחול על המשיבה יהא הדין האישי שחל עליה לפני נישואיה בהתאם לעדתה הקודמת – קרי העדה המארונית... יוצא איפוא, כי בכל הנוגע לנישואיהם של הצדדים, אין בית דין דתי המוסמך לידון בתוקפם ובהתרתם.

עוד אפנה למאמרו של שאווה "השפעת המרת דת על סמכויות השיפוט בעינייני המעמד האישי", עיוני משפט י (תשמ"ד-תשמ"ה) 177 כי ביחס לרישום הנידרש בסעיף 2 לפקודת ההמרה "אקט הרישום אצל הממונה על המחוז הוא האקט המכריע לשם מתן נפקות משפטית לאותה המרת דת. בלעדיו אין כל תוקף משפטי-אזרחי (בהבדל מתוקף דתי) להמרת הדת. האישור על אותו רישום שמקבל המומר מן הממונה על המחוז משמש ראיה חותכת לכך, מבחינת משפט המדינה, שהוא המיר עדתו הדתית ונחשב בן העדה החדשה החל מיום הרישום". בבה"נ 1575/96 קידר נ' קידר, פ"ד נא (1) 224 קבע כב' הנשיא דאז ברק כי – "המועד הקובע לעניין בקשה להתרת נישואין או גירושין הוא מועד הנישואין... אותה העת היתה המבקשת מוסלמיה. גם המשיב היה מוסלמי.. עפ"י הוראת סעיף 4(2).. סמכות השיפוט נתונה לבית הדין השרעי.." אין חולק כי המשיבה לא השלימה המרת עדתה לעדה הקתולית בהתאם לפקודת ההמרה טרם נישואיה, ועל כן, מועד נישואיה, המועד הקובע ביחס לבקשת התרת הנישואין, השתייכה לעדה האורתודוכסית בעוד המערער השתייך לעדה הקתולית.

ס. ג'יוסי, שופט [אב"ד] השופטת עפרה אטיאס באשר לטענת המניעות שהועלתה ע"י שני הצדדים כלפי הצד שכנגד, ראוי להפנות  למאמרו של פרו' שיפמן: "התנגשויות דינים בקביעת ההשתייכות הדתית", משפטים ו' 91 (תשל"ה- תשל"ו)אשר ציין בעמ' 105 כי :   "כאשר חלה הפקודה, נראה שבמובלע הבחינו בתי המשפט בין מקרה בו טענת חוסר הרישום נטענה כנגד הממיר לבין מקרה בו היא נטענת על ידיו. במספר מקרים בהם ביקש אדם להבנות מן המחדל שלו גופו, בענין זה השתמשו בתי המשפט, בעקרון המניעות, בקובעם כי אדם שהתחזה כבן עדה מסויימת לא יורשה להיתכחש להמרתו ולא תשמע מפיו הטענה כי לפי החוק לא היתה להמרה תוקף...

...

גישת בית המשפט העליון המנדטורי, לגבי מקרה מעין זה  היתה שאין מנוס מן המסקנה שההמרה חסרת תוקף".

ואולם, מקום בו המערער הוא זה שכופר בהמרת הדת, הרי שלא ניתן על יסוד טענת מניעות להקנות סמכות לבית הדין שלא נתונה לו בחוק.

מקום בו שני הצדדים מסכימים כי הדין הקתולי אינו מאפשר גירושין, הרי שלא מצאנו צורך, כמוצע ע"י ב"כ היועהמ"ש לשוב ולפנות לראש בית הדין הקתולי בכדי שיקבע האם הדין הקתולי מאפשר גירושין לפי סעיף 3 (ג) לחוק.

סעיף 9 לחוק עוסק באפשרות לתת הסכמה של הנוגעים בדבר, בעיניין של מעמד אישי, לסמכות בית הדין הרבני.

כך נאמר בבג"ץ 6866/03 וקנין נ' ביה"ד הרבני האיזורי נתניה: "מעבר לנדרש, נעיר כי לגופם של דברים, טענתו המרכזית של העותר בפנינו הייתה כי בית-הדין הרבני האיזורי לא היה מוסמך לידון בתביעת המשיבה למזונותיה. זאת, בהיתחשב בהסכם ממון בין בני-הזוג שאושר על-ידי נוטריון טרם נישואיהם בהתאם לסעיף 2(ג1) לחוק יחסי ממון בין בני-זוג, התשל"ג- 1973. לטענת העותר, בסעיף 20 להסכם האמור הסכימו בני-הזוג כי סמכות-הדיון בעינייני המזונות תהא נתונה לבית-המשפט האזרחי בלבד ולא לבית-הדין הרבני. מנגד, טענה המשיבה כי מאחר והסכם הממון לא הוגש לאישורה של ערכאה שיפוטית, אין בתנית השיפוט לעניין מזונותיה כדי לחייבה. טענה זו של המשיבה דינה להדחות; סעיפים הסכמיים שעניינם במזונות האשה - להבדיל מענייני רכוש בין בני-הזוג - עשויים להיות בעלי תוקף מחייב אף בלא שאושרו כלל, קל וחומר כאשר ההסכם אושר על-ידי נוטריון שוידא כי בני-הזוג ערכו אותו בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו (ראו והשוו: סעיף 12(ב) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט- 1959, הקובע כי הסכם בדבר מזונות בגיר ניתן לאישור בית-המשפט, אך אינו חייב בכך). לפיכך, צודק בא-כוח העותר בטענתו העקרונית לפיה כאשר הסכם בין בני-זוג קובע באופן ברור ומפורש כי הסמכות בעינייני מזונות האשה תהא נתונה בידי ערכאה מסוימת - בית-המשפט לעינייני מישפחה או בית-הדין הרבני - משמעות הדבר היא כי האשה עשתה שימוש מראש בזכות הברירה הנתונה בידה לפי סעיף 4 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג- 1953." אך דומה כי דיעה זו שנאמרה בלי לידון ואף בלי לאזכר את פסק הדין בפרשת אהרון, ראויה לעיון מחדש.

...

אמנם מצאנו כי בהערת אגב של בית המשפט העליון, שאינה בבחינת תקדים מחייב, הובעה הדעה שכאשר הוסכם במפורש כי עניין המזונות יידון בבית המשפט האזרחי, יש ללכת אחר ההסכם.

כך נאמר בבג"ץ 6866/03 וקנין נ' ביה"ד הרבני האזורי נתניה: "מעבר לנדרש, נעיר כי לגופם של דברים, טענתו המרכזית של העותר בפנינו הייתה כי בית-הדין הרבני האזורי לא היה מוסמך לדון בתביעת המשיבה למזונותיה. זאת, בהתחשב בהסכם ממון בין בני-הזוג שאושר על-ידי נוטריון טרם נישואיהם בהתאם לסעיף 2(ג1) לחוק יחסי ממון בין בני-זוג, התשל"ג- 1973. לטענת העותר, בסעיף 20 להסכם האמור הסכימו בני-הזוג כי סמכות-הדיון בענייני המזונות תהא נתונה לבית-המשפט האזרחי בלבד ולא לבית-הדין הרבני. מנגד, טענה המשיבה כי מאחר והסכם הממון לא הוגש לאישורה של ערכאה שיפוטית, אין בתנית השיפוט לעניין מזונותיה כדי לחייבה. טענה זו של המשיבה דינה להידחות; סעיפים הסכמיים שעניינם במזונות האישה - להבדיל מענייני רכוש בין בני-הזוג - עשויים להיות בעלי תוקף מחייב אף בלא שאושרו כלל, קל וחומר כאשר ההסכם אושר על-ידי נוטריון שוידא כי בני-הזוג ערכו אותו בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו (ראו והשוו: סעיף 12(ב) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט- 1959, הקובע כי הסכם בדבר מזונות בגיר ניתן לאישור בית-המשפט, אך אינו חייב בכך). לפיכך, צודק בא-כוח העותר בטענתו העקרונית לפיה כאשר הסכם בין בני-זוג קובע באופן ברור ומפורש כי הסמכות בענייני מזונות האישה תהא נתונה בידי ערכאה מסוימת - בית-המשפט לענייני משפחה או בית-הדין הרבני - משמעות הדבר היא כי האישה עשתה שימוש מראש בזכות הברירה הנתונה בידה לפי סעיף 4 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג- 1953." אך דומה כי דעה זו שנאמרה בלי לדון ואף בלי לאזכר את פסק הדין בפרשת אהרון, ראויה לעיון מחדש.