סמכות בורר לקבוע את סמכותו

בע"א 445/80 ג'ברה נ' המועצה האזורית בקעת בית שאן פ"ד ל"ז(1) 421 (1983), עמד בית המשפט העליון, על ההבחנה בין הכרעה בשאלת הסמכות להכרעה בשאלת העובדות הנוגעות לשאלת הסמכות, תוך הפניה בעיניין זה לספרו של י. זוסמן, דיני בוררות (חוקי מדינת ישראל), מהדורה שניה, תשכ"ב, כדלקמן: "'המימרה אין בורר מוסמך להחליט בעצמו על סמכותו, אין משמעה כי הבורר מנוע מלהחליט בעובדות הנוגעות לסמכותו. ראשית, יכולים בעלי הדין להרשות את הבורר לפסוק גם בעובדות אלה לחלוטין, ומשעשו כן, הרי נערך שטר בוררות לקביעת סמכות הבורר, ובית המשפט יתייחס אליו כשם שהוא מתייחס לכל שטר בוררין; במקרה זה הבורר הוא הפוסק הסופי גם בעובדות אלה. אולם גם באין שטר בוררין המייפה בפירוש את כוחו של הבורר להחליט על סמכותו, רשאי גם רשאי הבורר לקבוע את העובדות שמהן נובעת סמכותו, אלא שקביעה זו אינה סופית כי רשאי בעל דין לכפור בה לפני בית משפט' ... עינינו הרואות, שגם בכפירה בעצם קיומו של שטר הבוררין רואה המחבר הנכבד עובדה, מבין עובדות אפשריות ומגוונות, בהן תלויה סמכותו של בורר לידון בסכסוך המובא בפניו. אולם אם הנתבע כופר בקיומה של עובדה אשר כזאת, אין הוא מנוע מלדון בשאלה ולקבוע עמדתו לגביה. ברם, להבדיל מקביעותיו האחרות, אשר בית המשפט לא יהרהר אחריהן (או מקביעה הנובעת מהסכמה מפורשת לפסוק בשאלה שבסמכות), פתוחה קביעה כזאת לדיון לפני בית-משפט, אשר הוא ורק הוא מוסמך להחליט בה סופית. רעיון זה הוא המונח ביסוד הכלל, כי "אין בורר מוסמך להחליט בעצמו על סמכותו". הינה כי, ההלכה הפסוקה קבעה כי הבורר מוסמך לקבוע את העובדות העומדות ביסוד שאלת הסמכות (וראה גם הפ"ב (מחוזי מרכז) 19769-07-16 מייזליש נ' אונגר (10.10.2016) מפי כב' השופטת ב' טולקובסקי).

...

נראה לי שזהו הדין בנוגע לשתי ההעברות מושא סעיף 17 לכתב התביעה.

סבורני כי הבוררת מוסמכת לדון בשאלה האם תנאים אלה מתקיימים בהעברות הנטענות.

נוכח כל האמור אני נעתר לבקשה, ומצהיר כי הבוררת מוסמכת לדון בשאלה האם התנאים הנקובים בסעיף 1.

הבקשה דנן בבקשתה טוענת כהן, בין היתר, כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי הבוררת חרגה מסמכותה, שכן סמכות הבוררת אינה נלמדת מכתבי הטענות, אלא מהסכם הבוררות, שבמקרה דנן הגדיר את סמכותה בהרחבה, ולמעשה אִפשר לה להכריע במחלוקת בין הצדדים כראות עיניה.

...

בכתב הגנתה טענה כהן כי יש לדחות את תביעתו של נסאר מנימוקים שונים, ובין היתר, נטען כי תביעה זו הקדימה את זמנה, מאחר שבעת הגשתה טרם נודע אם כהן תחכור את המקרקעין או תקבל מהמסדר פיצוי כספי; כי הסכמי התיווך בטלים מכיוון שנסאר נהג בחוסר תום לב והפר את חובת האמון כלפי כהן; ולחלופין, כי יש לקזז מכל סכום אשר יקבל נסאר סכומי כסף ששולמו לו עד כה. כהן אף הגישה נגד נסאר תביעה שכנגד להשבת כל הכספים ששולמו לו על חשבון שכרו.

ממילא, יש לדחות את הערעור בכל הנוגע לביטול החלקי של פסק הבוררות לפי סעיף 24(4) לחוק.

סוף דבר בשים לב למקובץ, אציע לחבריי לקבל את הערעור בכל הנוגע לקביעת בית המשפט המחוזי כי הבוררת חרגה מסמכותה.

משכך, אני מצטרפת למסקנת חברתי כי בענין זה יש לקבל את הערעור ולבטל את קביעת בית המשפט קמא לפיה הבוררת חרגה מסמכותה בכך שהכריעה בסוגיה האמורה.

כמו כן מקובלת עלי מסקנת חברתי כי לא זו בלבד שהסוגיה עלתה בכתבי הטענות אלא שעיון בכתב-ההגנה מלמד שכהן מיקדה את הכחשותיה ואת טענות ההגנה שלה בטענות הנוגעות לבטלות הסכמי התיווך בשל חוסר תום-לב, מצגי שווא והפרת חובת אמון ונאמנות מצד נסאר, אשר לגישתה שוללים ממנו את הזכות לדמי תיווך, ואילו הטענה כי הוא אינו זכאי לדמי תיווך בעקבות מימוש זכות הסירוב הועלתה כהכחשה כללית, וכדברי חברתי אמירות מסוימות בכתב ההגנה עשויות היו "להתפרש דווקא כהכרה של כהן בזכותו של נסאר לקבל דמי תיווך בגין חכירת המקרקעין אף בדרך של מימוש זכות הסירוב" (פסקה 28 לחוות-דעתה של חברתי).

בהיעדר קיום הסמיכה מפורשת, יש להעביר את ההכרעה בשאלה זו לבימ"ש. הוסכם בין הצדדים במסגרת הבוררות כי הבורר יהיה רשאי לתת החלטה בעיניין נשוא ההליך, מבלי לגרוע בטענת חוסר הסמכות, ולצדדים שמורה הזכות לערער על ההחלטה לביהמ"ש המוסמך תוך 14 ימים ממועד ההחלטה וכך אכן נקבע בסעיף 74 להחלטה מיום 14.12.22.

...

בכותרת ההליך נכתב ליד: "סוג ההליך": "ערעור (היה צריך להיות תביעה, אולם ביום 14.12.22 ניתנה החלטה ע"י כב' הבורר לפיה: "בהתאם למוסכם בין הצדדים, ניתנת להם זכות לערעור על החלטתי בתוך 14 יום ממועד מתן ההחלטה").

מנגד, לטענת המערערת, יש לדחות את הבקשה לסילוק הערעור על הסף.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, מצאתי כי יש לסלק על הסף את הערעור וזאת ללא צורך בהכרעה בשאלת הסכמה זו או אחרת שבין בעלי הדין.

בסעיף 3 לבוררות, המצטט את סעיף 93.3 להסכם הקבוצי המיוחד נקבע: "סמכות הבורר היא אך ורק לידון האם כוונת החברה לפטר את העובד קשורה בדרך כלשהיא לפעילותו כנציג העובדים." בנוסף, לא הוצגו בפני הבוררת ראיות רלבאנטיות על מנת לקבוע מאיזו סיבה כן פוטר התובע.

ניתן להסיק מכך, כי הבוררת הגדירה באופן פוזיטיבי את מסגרת סמכותה, הבהירה כי מדובר בפניה משותפת ומוסכמת, ולמען הסר ספק, אף כאשר הרחיבה את סמכותה פירטה כי הדבר נובע מכח סעיף 93 להסכם והגדירה גם את הסמכות הנוספת לידון בסוגיית השלמת השכר באופן מפורש.

...

לעניין לשון הרע, נפסק בבית הדין הארצי בתיק בר"ע 59941-11-14 אטורה תעשיות בע"מ נ' ירום שטרית: "על התובע לפרט את מרכיב "לשון הרע", דהיינו "פירוט המילים, בכתב או בעל-פה, שבהם השתמש הנתבע"; מרכיב הפרסום – היכן, כיצד ומתי היה פרסום של לשון הרע ואת "העובדות שמהן נגזרת אחריותו של כל אחד מהנתבעים". בכתב התביעה לא ניתן כל פירוט בעניין זה, ועל כן דין התביעה לפיצוי בגין עוולת לשון הרע והוצאת דיבה להימחק על הסף בשל העדר עילה.

כך, גם טענות בדבר "עשרות או מאות מקרים חמורים בהרבה שאירעו אצל הנתבעת ואשר בגינם לא פיטרה הנתבעת את אותם עובדים, אפילו לא העלתה אותם לשימוע..." (ע' 2 ש' 14-18 לפ' 14.3.2023) - מן הראוי כי יוצגו דוגמאות כבר בשלב זה. סוף דבר: הבקשה לסילוק על הסף בשל הליך הבוררות - נדחית.

אני סבור כי אכן הליך הבוררות שהתקיים בין הצדדים עסק בעניין הקשר בין פיטורי התובע לבין היותו חבר בוועד העובדים, שעה שעניינה של התביעה דנן היא בעילות תביעה אחרות, כגון: פיטורים שלא כדין, לשון הרע, פיטורים בניגוד לחוק שיוויון הזדמנויות בעבודה בשל גילנות וכו'.

ונציין, תניית הבוררות בהסכם שבין הצדדים אינה קובעת באופן דיכוטומי את סמכות הבורר אלא כי – "הצדדים מסכימים בזאת כל חילוקי דיעות בכל הקשור להוראות הסכם זה, יובאו להכרעת בורר אשר ימונה מכוח תקנון המוסד לבוררות של ההתאחדות לכדורגל ו/או בהתאם לבית הדין לעבודה בנצרת. הבוררות תתנהל בהתאם להוראות תקנון המוסד לבוררות של ההתאחדות לכדורגל ו/או בהתאם לדיני העבודה של מדינת ישראל". מקובלת עלינו טענתו הלכאורית של המשיב כי המבקשת היא שניסחה את ההסכם ואת תניית הבוררות וכי בחרה לנסחה כך שיוכל לברור את המקום שבו תתברר מחלוקת עתידית ביניהם.

...

לסיום, לא מצאנו כי מאזן הנוחות נוטה לצד המבקשת.

משכך הבקשה למתן סעד זמני נדחית בזאת.

לא נעלם מעינינו הסבר ב"כ המבקשת כי ההליכים התלויים ועומדים בבית הדין הארצי בסוגית הבוררות מכוח חוק הספורט ועמדת היועמ"שית שהוגשה בהליך שם הביאו להגשת בקשה זו. נוכח המחלוקת לגבי סמכות הבורר החלטנו להותיר שאלת החיוב בהוצאות לסוף ההליך.