בית המשפט קבע, כי המקרה שלפנינו נופל בגדר הקבוצה הראשונה, ועל כן, פסק הבוררות – ניתן בחוסר סמכות: "במקרה שלפנינו, הסיכסוך שהובא להכרעת הבורר נוגע לטענתו של כל אחד מהצדדים כי הוא הבעלים במקרקעין מכוחו של הבעלים הרשום, כאשר אין חולק כי מי שרשום כבעלים כלל לא נטל חלק בהתדיינות ביניהם. לא היתה מחלוקת כי אין כל קשר חוזי בין הצדדים, ועל פניו המחלוקת שהועברה להכרעת הבורר נושאת אופי קינייני, והבורר אף הצהיר לכאורה בפסקו כי [פאיז] הוא הבעלים של המקרקעין". בית המשפט המחוזי ציין, כי פאיז טען שמדובר בפסק דין 'מעין חפצי' בלבד, אך דחה את הטענה, משום ש"'פסק הבוררות', כעולה ממנו, מתיימר להכריע בשאלת הבעלות בקרקע ונקבעו בו קביעות בעלות אופי קינייני כלפי כולי עלמא"; פאיז עצמו הודה, שלצורך ההכרעה נידרש היה להחליט בשאלת זהות הבעלים הרשום – אף שאין ספק שזה לא היה צד להליך.
...
לשיטתו, "פסק הדין של בית המשפט קמא מבוסס ומושתת כדין הן על הוראות חוק הבוררות (כגון סעיף 3 לו) ואף מעוגן כדבעי בהלכות מובילות של בתי המשפט השונים, וממילא אין כאן כל מקום או הצדקה להתערב בהליך זה בפסק דין של בית משפט קמא הנכבד". עוד מציין מוחמד, כי "מדובר למעשה בנגזרת של סכסוך אחר הקיים בין שני צדדים בעלי שם משפחה דומה ('משעל') כשבליבת המחלוקת שאלת זכויות הבעלות במקרקעין [...] הסכסוך העיקרי בין הצדדים (לרבות הגורם ש[פאיז] טוען שהוא רכש ממנו) למעשה לא רק שטרם הסתיים, אלא שהוא עדיין לא החל, ונדון בימים אלו במסגרת הליך תלוי ועומד הנדון בתיק 26388-04-22 בבית משפט השלום בירושלים".
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, ובחנתי את טענות הצדדים מזה ומזה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות.
בקשת הרשות לערער נדחית אפוא בזאת.