סמכויות בית משפט מנהליות בנושא חיוב ארנונה

המשיבה הגישה כתב הגנה בגדריו ביקשה לדחות את תביעת המבקש על הסף, וזאת מחמת העידר סמכות עניינית, היות שענייני תשלום ארנונה מצויים בסמכותו הייחודית של בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, וכן מחמת אי מצוי הליכים לאחר שהמבקש הגיש תביעתו בטרם התבררה ההשגה שהגיש במקביל לתביעה.

לטענתו, בית משפט קמא שגה עת שלא ניהל כלל דיון בנושא התביעה "אי מתן ההנחה בארנונה לזכאים על פי חוק", והתמקד רק בטענת הסמכות.

המבקש צירף לבקשת רשות העירעור נספח שכולל פירוט של פעולות לא חוקיות שבוצעו לטענתו על ידי המשיבה, לרבות: זיוף שביצעה פקידה של המשיבה בחוזה השכירות, על דרך הוספת שם הבן כשוכר; ביצוע רישום של המחזיקים בנכס על שמות אישתו של המבקש, הגב' חיה מושאילוב ז"ל ומר ישיעיהו מושאילוב (הבן) ברשומי הערייה; גביה שלא כדין של ארונה בשיעור של 50% מההנחה המגיעה לאזרח ותיק, בנגוד לרשום בצו הארנונה של עריית חדרה; סרוב המשיבה לחקור את הפעולה הפלילית של זיוף עותק חוזה השכירות; סרוב המשיבה לטפל בהשגות שהגיש המבקש ביחס לשנים 2011-2018 בנושא חיוב הארנונה ואי העברת עניינו לועדת ההנחות.

...

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה ובתיק בית משפט קמא, ומתוקף סמכותי מכוח תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הגעתי למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, ללא צורך בתשובת המשיבה.

סיכומו של דבר ולאור האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

טענות המשיבים אין בעתירה סעיף המקנה לבית משפט זה סמכות לידון בעתירה ו/או הסבר להגשתה לבית משפט זה. יש לדחות את העתירה בשל חוסר סמכות עניינית מאחר ונושא העתירה לא נימנה על העניינים המנויים בתוספת השנייה, לא מדובר בתובענה המנויה בתוספת השלישית ולא מדובר בעיניין שנקבע בחוק אחר, כי יידון בבית משפט לעניינים מינהליים.

במסגרת עת"מ (מנהליים ת"א) 2445-09 מרכז נופש"ספורטן" פ"ת נ' עריית פתח תקוה היתייחס בית המשפט לעובדה שבמקביל להגשת העתירה הוגש ערר לועדת הערר וציין, כי "השאלה הנדונה במסגרת עתירה זו הנה שאלה משפטית טהורה המתייחסת לתחולתו של סעיף 4 לחוק, בעוד שבפני ועדת הערר יכולות להידון הטענות העובדתיות הרלוואנטיות לגובה השומה ומרכיביה, כפועל יוצא של הוראת סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית)". יש באמור כדי ללמד על הסמכויות השונות המוקנות לועדת הערר מחד גיסא ולבית המשפט לעניינים מינהליים מאידך גיסא, בשים לב למהות הטענות והסוגיות הדרושות הכרעה.

בשולי הדברים אציין, כי טענת המשיבים, במסגרת תגובתם לתשובת העותרת, לפיה כוחה של שומת החיוב בארנונה היא לשנת הכספים בה הוצאה בלבד וכי אין בקבלת ההשגה של העותרת בשנת 2019 כדי לחייב את מנהל הארנונה לגבי שומת הארנונה לשנת 2020 והלאה מתייחסת לאחד הסעדים שהתבקשו במסגרת העתירה ולפיו העותרת ביקשה, כי בית המשפט יורה למשיבים ליתן טעם מדוע ההשגה שהגישה העותרת לא תשמש בסיס לחישוב סכומי מס ארנונה שחובה עליה לשלם מידי שנה, בשים לב לכך שהחלטת מנהל הארנונה ניתנה באיחור.

...

טענות המשיבים אין בעתירה סעיף המקנה לבית משפט זה סמכות לדון בעתירה ו/או הסבר להגשתה לבית משפט זה. יש לדחות את העתירה בשל חוסר סמכות עניינית מאחר ונושא העתירה לא נמנה על העניינים המנויים בתוספת השנייה, לא מדובר בתובענה המנויה בתוספת השלישית ולא מדובר בעניין שנקבע בחוק אחר, כי יידון בבית משפט לעניינים מנהליים.

משכך, עתירה עשויה להידחות אף בהעדר אשם מצד העותר במידה שחלוף הזמן גרם לנזק בשיעור ניכר לאינטרס הציבורי או לצד שלישי ומנגד כאשר הנזק שנגרם מחלוף הזמן אינו רב והתנהגות העותר אינה לוקה באשם הדבר יפעל לזכותו (ראה לעניין זה עע"מ 867/11 עיריית תל אביב-יפו נ' אי.בי.סי ניהול ואחזקה בע"מ).

סבורני, כי הסנקציה החריפה שנקבעה בחוק יש בה כדי ללמד על החשיבות שהעניק המחוקק לעמידה בלוח הזמנים למתן החלטת מנהל הארנונה.

לאור כל המפורט לעיל, הבקשה לסילוק העתירה על הסף נדחית.

בעע"מ 1981/02 קיסר- הנדסה ופתוח בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון (24.03.2002), עמד בית המשפט העליון על חשיבותה של הוראת תקנה 3(ב) לתקנות: "לנושא המועדים נודעת חשיבות ממעלה ראשונה לעניין הגשתן של עתירות מינהליות. ימינו אלה אינם עוד כימים שבעבר. בעבר היו נושאי משפט מנהלי באים לדיון ולהכרעה לפני הבג"ץ, ובכפיפות להוראות חוק ספציפיות לא שלטה במועדי עתירות לבג"ץ אלא מַלְכַּת השהוי בלבד. הגשת עתירה לאחר עבור חודשים מיום היווצר העילה - לעיתים חודשים לא-מעטים - לא עצרה בעד עותרים אלא אם שינו משיבים את מצבם לרעה; וגם כך לא תמיד צלחה טענת שהוי. עידן זה חלף-עבר ככל שהמדובר הוא בנושאי מישפט מנהלי המצויים בסמכותו של בית-המשפט המחוזי בשיבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים. משהותקנו תקנות סידרי הדין; ומשנקבע מועד ספציפי ומיוחד להגשתה של עתירה לבית-משפט; זו הדרך בה שומה עלינו ללכת ואלה מועדים הוטל עלינו לכבדם." בנסיבות העניין יודעים העותרים אודות החובות או רובם לכל המאוחר כבר בשנת 2014 והעלו אף טענות נרחבות לעניין עצם קיום החוב, מחדלי גבייה, היתיישנות וכו' כבר בעתירת 2014.

כב' הש' רונן ציינה במסגרת עתירת 2012 לעניין חוק הערר כך: "11. ...חוק הערר קבע מסלול להעלאת טענות ביחס לחיוב בארנונה. לגבי מספר נושאים (טענות בדבר שטח, סיווג וכיו"ב), ישנה סמכות בלעדית למנהל הארנונה וכל השגה על החיוב – חייבת להיות מוגשת ולהידון בפניו. ביחס לאחת הטענות שלגביה ניתן להגיש השגה – טענת 'איני מחזיק', נקבע כי חרף האמור בס' 3(א) לחוק הערר – ניתן להעלות טענה כזו בפני בית המשפט. יחד עם זאת, בית המשפט צריך להרשות את העלאת הטענה.

...

דעת הרוב שנמסרה ע"י כב' הש' דפנה ברק ארז סברה אחרת וכלשונה: "יש אמנם להצר על אי-הסדרים שהתגלו בגביית הארנונה בעיריית רמת גן. אולם, מהיבטו של המשיב התוצאה היא שהוא יצא נשכר מכך וקיבל הטבה בעלת משמעות כלכלית נכבדה. ככל שנגרם למשיב נזק ראייתי כלשהו מכך שההתדיינות בגין חיוב הארנונה הגיעה לערכאות לאחר שהנכס כבר פונה, הרי שניתן לכך מענה שלם בדרישה שהופנתה כלפיו – לשלם ארנונה רק ביחס לשנתיים שקדמו למועד הדרישה. למעשה, אני סבורה כי אף כאן הלכה העיריה כברת דרך ארוכה מאוד, ואולי ארוכה מדי, לקראת המשיב, וזאת בהתחשב בכך שלא שילם ארנונה במשך קרוב לשלושים שנה אם כן, אני סבורה כי אף שאכן ככלל הגישה כלפי חיוב למפרע אינה אוהדת, הרי שבמקרה דנן ישנה הצדקה מלאה לחיוב כזה. למעשה, ייתכן בהחלט שהיה מקום לחייב את המשיב אף בגין תקופה ארוכה משנתיים, אך עניין זה אינו בפנינו." לדעתה זו הצטרף כב' הש' מזוז שסבר אף הוא כי לא יוכל החוטא לצאת נשכר.

הש' מזוז קובע כי הגם שקיימת חובת הגינות לרשות קיימת גם חובת הגינות של הפרט כלפי הרשות וכלשונו: "עצם התפיסה בדבר חובת הגינות של הפרט ביחסיו עם הרשות זכתה להכרה רחבה, ואף נעשה בה שימוש הלכה למעשה" ובהמשך "כשם שקיימת חובת הגינות כללית של הרשות כלפי הפרט, כך קיימת גם חובת הגינות כללית - שונה בהיקפה ובמקורותיה - של הפרט ביחסיו מול הרשות. אני סבור כי קיימת חשיבות במסר הערכי-חינוכי שבקביעה בדבר קיומה של חובת הגינות כללית של האזרח ביחסיו עם הרשות, גם אם בפועל היקפה ועוצמתה של חובת הגינות זו תהא שונה בהתאם לסוגי מצבים ונסיבות" נסכם אם כן עד כאן ונאמר כי חובת ההגינות השלטונית, מחייבת את העירייה לגבות מס אמת מהחייבים ומהאזרח לשלם לרשות מס אמת.

סוף דבר העתירה מתקבלת ברובה.

החל משנת 1993 הוגבלה סמכות הרשויות לשנות את שיטת החישוב של גודל הנכס לצורך חיוב בארנונה; ומשנת 1993, ככלל, רשויות אינן מוסמכות לשנות את שיטת החישוב, אף לא בדרך של קבלת אישור של השרים".

עם זאת, משאושרה בקשת העותר, הגיש הוא בקשה נוספת שכותרתה "בקשה לעיכוב הליכים", במסגרתה טען כי מאחר שהוא מנהל מזה כשנתיים הליך של בקשה לאישור תביעה ייצוגית בנושא חיוב הארנונה בגין שטחי מרתפים בפני מותב אחר בבית משפט זה, ראוי לעכב את ההליך דנן עד אשר תנתן הכרעה בהליך הייצוגי.

יתר על כן, כידוע אין דרכו של בית משפט לעניינים מינהליים לשמוע עדים, בודאי שלא בשלב זה לאחר שהדיון הסתיים (ראו תקנה 15 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) תשס"א – 2000), באשר תפקידו הוא לבחון את חוקיות החלטת הרשות על פי כללי המשפט המנהלי (ראו: עע"מ 10811/04 מוחמד עבדללה סורחי נ' משרד הפנים (17.3.2005)).

...

נוכח מסקנה זו, נראה שכבר בשנת 1986 יכולה הייתה העירייה לחייב בגין שטחים משותפים בבנייני מגורים, מחסנים ומרפסות בארנונה – כל עוד שטחים אלה מקורים" [ההדגשה הוספה – ש.ב.] הנה כי כן - ההבהרה נשוא העתירה דנן אינה משנה מבחינה מהותית את כללי החיוב בארנונה החלים על דירות מגורים.

אף בעניין זה סבורני כי הצדק עם המשיבות.

סוף דבר העתירה נדחית.

בית משפט לעניינים מינהליים בתל אביב -יפו עמ"נ 21860-11-22 אופטיבל בע"מ נ' מנהל הארנונה בעריית תל אביב -יפו לפני כבוד השופט - ס. הנשיא ארז יקואל המערערת אופטיבל בע"מ ע"י ב"כ עו"ד ד' יצחקי המשיב מנהל הארנונה בעריית תל אביב -יפו ע"י ב"כ עו"ד ל' אדלר פסק דין

המערערת מחזיקה בנכס בתחומי העיר תל אביב בשטח 285 מ"ר, אשר חויב בתשלום ארנונה לפי סיווג 3.2 לצוו הארנונה, שעניינו בתעריף שיורי של "בניינים שאינם משמשים למגורים, לרבות משרדים, שירותים ומסחר". השגה שהגישה המערערת למשיב בעיניין סיווג הנכס, נדחתה ביום 19.4.2021, מן הטעם כי טרם התקבלו מסמכים שנדרשו מן המערערת, וכן מאחר שבביקורת שבוצעה בנכס נמצא כי הפעילות שמתקיימת בנכס אינה עונה להגדרת "בתי תוכנה", כטענת המערערת.

לועדת הערר מוקנה שיקול דעת רחב בתחומי סמכותה, ובית המשפט לעניינים מנהליים, בשבתו כערכאת ערעור על החלטותיה, אינו מחליף את שיקול דעתה בשקול דעתו שלו.

כך, לקוחות החברה יכולים לבחור מילה או נושאים שונים והמערכת יודעת לנטר ברשת האנטרנט אזכורים של נושאים אלו, כך שהלקוח יכול לקבל מושג רחב לגבי יחסם של הגולשים אל הנושא המדובר.

...

עוד נסמכה ועדת הערר על פסק הדין שניתן ב-עמ"נ (ת"א) 19893-02-12 פורמלי מערכות טפסים חכמים בע"מ נ' עיריית תל-אביב-יפו (7.12.13), שאף שם המסקנה הייתה דומה, בזו הלשון: "המערערת אינה מייצרת תוכנות למכירה כסחורה. המערערת פיתחה מערכת מבוססת תוכנה, המספקת ללקוחותיה פתרונות לניהול "טפסים חכמים" ולשיפור תהליכי עבודה.

עם זאת, כל מקרה לפי נסיבותיו ולא שוכנעתי שזה הנדון דווקא, הוא המצדיק העדפת התפתחות כזו או אחרת על פני הגישה הנוהגת בפסיקה.

סוף דבר ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי ממש שיהא בו לשנות ממסקנתי ולאור המקובץ – הערעור נדחה.