סכסוכי קרקעות ביהודה ושומרון: היבטים משפטיים

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3103/06 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט ס' ג'ובראן העותרים: 1. שלמה ולירו 2. ויויאן כהן ולירו 3. משה ולירו 4. ליאורה שמגר (ולירו) 5. שרה רחל אשכנזי (ולירו) נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. היועץ המשפטי לממשלה 3. מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה ושומרון 4. הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי ביהודה ושומרון עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד רנאטו יאראק, עו"ד אוהד יאראק בשם המשיבים: עו"ד גלעד שירמן, ז"ל ][]פסק-דין

לנושא העתירה השלכות מורכבות ורגישות, בין היתר עקב חשש לגל תביעות ביחס לקרקעות יהודים באיזור יהודה ושומרון.

הסוגיה שלפנינו מעלה את ההיבטים הבאים: ראשית, מה טיב זכויות הבעלים הישראלי המקורי של נכס המוגדר "רכוש אויב" כלפי האפוטרופוס הירדני? שנית, בנגזר מכך, מה טיב זכויות אותו בעלים ביחסו אל הממונה הישראלי על הרכוש הממשלתי באיזור, הפועל מכוח דיני התפיסה הלוחמתית? שלישית, האם במנותק משאלת זכויות הקנין של הבעלים המקורי, מתקיימת עילת היתערבות בשקול דעת הממונה הישראלי שלא להחזיר את הקרקע או את שווה ערכה אלא בעת הסדרים מדיניים באיזור.

בין שיקולים אלה, יש לתת משקל לחשש כי שיחרור נכסים שבחזקתו לידי בעליהם הישראלים המקוריים עלול להביא להתגברות תביעות של פלסטינאים המתגוררים באיזור לקבלת נכסיהם ההסטוריים המצויים בתחומי מדינת ישראל; דחייתן של תביעות אלה עלולה להוביל להגברת המתיחות באיזור, ולהתגברות סיכסוכי קרקעות בו. מכאן, כך נפסק, החלטה שלא להחזיר רכוש לידי הבעלים המקוריים מטעמים אלה עומדת בכללי המשפט המנהלי, ומתיישבת עם חובת המימשל הצבאי לשמור על הסדר הצבורי בשטח הכבוש, במסגרת כללי המשפט הבנלאומי (ענין שכטר, פסקות 15-18; השוו: זמיר ובנבנשתי, בעמ' 100-107).

...

לסיכום הדברים, דרך כלל, לכוח התופס אזור בתפיסה לוחמתית נתונה סמכות להחזיק ולנהל את נכסי הדלא-ניידי השייכים למדינת האויב.

דינן להידחות.

על יסוד האמור, דין העתירה להידחות.

לחלופי חלופין, אף אם נניח כי העותרים אינם בעלי הקרקעות, בכל מקרה מדובר באדמות בלתי מוסדרות שנבנתה עליהן בנייה בלתי חוקית ויש לפעול לחקירת העניין ולמיצוי הדין עם העבריינים.

במסגרת ישיבות אלה נמצא כי ליבון טענות העותרים בהיבט העקרוני הנטען על ידם, דורש בירור מקדים של התשתית העובדתית, כפי שזו גובשה בתיקי החקירה, בכל תיק בפני עצמו.

מידת ההתערבות בשקול דעת זה היא מצומצמת ביותר, ומוגבלת רק למקרים בהם החלטת רשויות התביעה לוקה בחוסר סבירות קצוני או בעיוות של מימשל (ראו למשל: בג"ץ 5204/19 עו"ד אבי אברהם הלוי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 8 (30.10.2019); בג"ץ 2768/17 שדה נ' פרקליטות המדינה, פסקה 10 (23.4.2017)).

כמו כן, נפסק זה מכבר כי ההתמודדות עם מאחזים בלתי חוקיים מחייבת נקיטת אמצעי אכיפה יעילים (בג"ץ 548/04 אמנה – תנועת ההתיישבות של גוש אמונים נ' מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה ושומרון, פ"ד נח(3) 373, 383-384 (2004)).

זאת, בין היתר לאור סכסוכים בין גורמים שונים ומכירת שטחים מאדם אחד למישנהו בהיעדר תעוד מספיק או רישום כלשהוא.

...

בתגובתם המקדמית טענו המשיבים כי דין העתירה להידחות על הסף משום שהעתירה מצרפת עותרים שונים שעניינם שונה לעתירה אחת.

דין העתירה להידחות.

מסיבה זו טענת המשיבים שלא היה מקום לצרף את עניינם של כל העותרים לעתירה אחת – וגם משום כך דין העתירה להידחות על הסף – מקבלת משנה תוקף (וראו לדוגמה: בג"ץ 3759/13 [אדעיס נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבניה], פסקה 11 (30.4.2014); בג"ץ 10299/09 רשאידה נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבניה, פסקה 3 (13.9.2012); בג"ץ 9019/17 מוסא נ' שר הבטחון (21.11.2017)).

כאמור, דין העתירה להידחות על הסף.

יש לבאר כבר בפתח הדברים, כי ברקע הבקשה לקבלת מידע בנוגע לחפירות הארכיאולוגיות ביהודה ושומרון, עומד עניינם של המערערים בשאלת הבעלות בממצאים הארכיאולוגיים המתגלים בחפירות אלה – בפרט בנסיבות שבהן איזור יהודה ושומרון נתון בתפיסה צבאית של ישראל, ובהקשר הרחב של הסיכסוך הישראלי-פלסטינאי.

סוגיה זו של הבעלות בממצאים ארכיאולוגיים שמקורם ביהודה ושומרון היא סוגיה נכבדה, שנויה במחלוקת, שנודעות לה משמעויות תרבותיות, לאומיות ופוליטיות החורגות מן ההיבט הצר של הבעלות המשפטית בממצאים.

...

כפי שפתחתי ואמרתי, דעתי היא כי יש לקבל את הערעור ולהורות למשיבים למסור למערערים את המידע שנתבקש על ידם.

כמותו, גם אני סבור כי אין הצדקה להתערב בפסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים, זולת באשר למסירת פרטיהם של בעלי רישיונות החפירה שלא הביעו את התנגדותם לכך (ולמעט בעל הרישיון שתגובתו לא התקבלה בשל מצבו הבריאותי).

סוף דבר: אני מצטרף לעמדתו של חברי השופט י' אלרון, במובן זה שדין הערעור להידחות, זולת באשר למסירת המידע בעניינם של החופרים שלא הגיבו לפניות המשיבים (ולמעט החופר שתגובתו לא התקבלה בשל מצבו הבריאותי).

נוכח הטענות הסותרות, משיבי הממשלה פתחו באופן בלתי רישמי בהליך בירור בהתאם ל"נוהל לטפול בסכסוכי קרקעות במקרקעין פרטיים" (אשר עודכן בשנת 2016; להלן: הנוהל, או נוהל סיכסוכי קרקעות) של המינהל האזרחי ביהודה ושומרון (להלן: המינהל האזרחי).

ב) פרכות נטענות בתשתית העובדתית: העותרים טוענים כי נפלו פגמים שונים בתשתית העובדתית ששמשה את משיבי הממשלה להחלטה הסופית ולהחלטה בדבר 40 הדונם, בשלושה היבטים עקריים שיוצגו להלן: (1) לעמדת העותרים, משיבי הממשלה נתנו משקל מכריע לשני סרטונים קצרים שהגישה שדה בר (להלן: הסרטונים), אשר לדידם לא ניתן לראות בהם ראיה לשימוש רב שנים בכל השטח הנדון, ושאחד מהם אף לא צולם באדמות.

עוד מסתמכים העותרים על עמדתם של גורמים מקצועיים במינהל האזרחי, שהוצגה במכתב מטעם היועץ המשפטי לאיזור יהודה ושומרון אל באת כוחה של שדה בר בדצמבר 2018, לפיה: "לעותרים קיימת זיקה לכאורית למקרקעין, וזאת על בסיס רשומי מס רכוש". העותרים הוסיפו וטענו כי הקביעה שפלסטינים נטעו את עצי הזית מעידה כי שדה בר נכנסה לאדמות בבירור כפולשת ואיננה מחזיקה בהן כדין – בעוד שהדין המהותי באיזור יהודה ושומרון (לעיל ולהלן: האיזור) קובע כי זכויות מכוח החזקה ועיבוד יכולות להתקיים, לצד זכות שביושר בלבד.

...

בנסיבות שבפנינו, נוכח הקביעה בדבר הימשכות ההחזקה, המסקנה כי קיום מצוות השמיטה איננו משנה באופן מהותי את טיב השימוש באדמות מצויה במתחם הסבירות, וממילא נקבע שטיב ההחזקה של שדה בר במקרקעין איננו מבוסס בהכרח על עיבוד חקלאי מיטבי.

סוף דבר מן המקובץ עד הנה עולה כי אין עילה להתערבות שיפוטית בשיקול דעתם של משיבי הממשלה ולהורות להם להפעיל את סמכויותיהם המינהליות, נוכח החזקה ארוכת השנים של שדה בר באדמות, שעליה הצביעו הראיות המינהליות שבפניהם.

נוכח כל האמור לעיל – דין העתירה להידחות, בכפוף, כאמור, לסייגים המנויים בפיסקה 25 שלעיל.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7645/17 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט ג' קרא כבוד השופט י' אלרון העותרים: 1. איטח מיכאל 2. בני בן חמו 3. כהן טל (חמוטל) 4. טליה דוד נ ג ד המשיבים: 1. המועצה האזורית הר חברון 2. מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה ושומרון 3. שר הפנים, מר אריה מכלוף דרעי היתנגדות לצוו על תנאי תאריך הישיבה: ה' באב התשפ"א (14.07.2021) בשם העותרים: עו"ד יצחק גידעונין בשם המשיבה 1: עו"ד עמיר פישר בשם המשיבים 3-2: עו"ד שרון הואש איגר ][]פסק-דין

האם רשאית המועצה האזורית הר חברון לגבות דמי ארנונה גם מהעותרים – תושבי חלקו של היישוב שאינו מצוי בתחומי המועצה האזורית? זוהי השאלה המשפטית שיש להכריע בה. ברם, וכמו במעשה התלמודי – וכפי שיובהר – גם בהליך זה השאלה המשפטית הטהורה אינה חזות הכל, ולעיתים על הצדדים הדנים בה לתת דעתם להיבטים אחרים שרלוונטיים לדיון בבעיה המשפטית.

באופן דומה, נראה שגם הפיתרון הראוי לסכסוך בין הצדדים שלפנינו לא יימצא דוקא ב"בית המדרש", אלא מחוצה לו. לשון אחר, מענה משפטי לשאלת סמכות גביית דמי הארנונה לא יוביל לסיום המחלוקת בין הצדדים.

...

סעד זה נדחה בפסק דין חלקי שניתן בעתירה, בו נקבע: "בכל הנוגע לסעד ההשבה המבוקש בעתירה, העתירה נדחית בשל קיומו של סעד חלופי בהליך בפני בית משפט אזרחי" (פסק דינם החלקי של השופטים מ' מזוז, ג' קרא וד' מינץ מיום 22.10.2018).

כך היה בעבר, ואין בסיס למסקנה שבעתיד צרכי התושבים ישתנו.

סוף דבר, אציע לחבריי לקבל את העתירה במובן זה שהצו על תנאי שניתן בהליך יהפוך למוחלט, ולפיו תחדל המועצה האזורית הר חברון מלהטיל תשלומי ארנונה על העותרים ולנקוט נגדם הליכי גביה מינהלית בגין חיובי ארנונה.