סכסוך שכנים על קיר מפריד בין בתים משותפים

הנתבע ואישתו העידו, כי קיר דק מפריד בין ביתם לבית השכנה, כך שניתן לשמוע אפילו ברז מים שניפתח וכן את דיבורי השכנים (עמ' 61, ש'25-27; עמ' 48, ש' 26-29 לפר') הגב' ממלוק אשרה, כי יש קיר משותף, כמו כן אשרה שאם הם מדברים בקול חזק היא שומעת (עמ' 39, ש' 28-29 לפר') אך העידה "כן. אבל אנחנו לא דופקים על הקירות" (עמ' 39, ש' 19 לפר').

מר סובחי נישאל אם הינו מסוכסך עם וליד והשיב "לא. אני והוא שכנים בקשר טוב" (ש' 6, נ/2).

...

במסגרת החלטתי זו, אף התייחסתי לטענות התובע לפסילת חוות דעת המומחה ולא מצאתי, כי יש עילה להורות כן. הצדדים הגישו תצהיריהם.

לאחר ששקלתי מכלול השיקולים, נחה דעתי, כי נכון יהא בענייננו להורות על פינוי הנתבעים והענקת סעד מן הצדק בדמות פיצוי כספי.

לסיכום לאור המורם, נחה דעתי, כי דין התביעה להתקבל באופן שיש להורות על פינויים של הנתבעים מהמושכר כנגד פיצוי הולם ומוגבר.

התובע ישלם לנתבעים סך של 36,000 ₪ עד ליום 1.12.19.

מיד עם רכישת הדירה ע"י התובע, החל סיכסוך שכנים בינו (ובהמשך גם התובעת) ובין הנתבעים אשר הוביל להגשת תביעה זו. מעיון בסיכומי הצדדים עולה כי יש להכריע בטענות הצדדים באשר ל- 4 נושאים עקריים: השמוש שעושים הנתבעים בגג המוצמד לדירת התובע; שימוש הנתבעים בחצר המשותפת נשוא פסק הדין בפני המפקחת; השמוש שעושים הנתבעים ביתר השטחים המשותפים בבניין וכן בטענות התובעים באשר להיתנכלות של הנתבעים כלפיהם.

עיון בצו הבתים המשותפים שצורף כחלק מנספח 3 לתצהיר התובע, מעלה כי הצמדת הגג לדירה מס' 6, היא דירת התובע כיום, נרשמה כבר בצו שהוצא בשנת 1958.

טענות הנתבעים בהליך בפני המפקחת על רישום מקרקעין, הוסכם כי כלל הבנייה הקיימת בפועל בשטח הרכוש המשותף תיוותר במקומה, כאשר חלק מיציקת הבטון יפורק ובמקומו יוותר שביל גישה, ברוחב של 2 מ' מקיר ההפרדה בין החלקה לחלקה הסמוכה.

...

נוכח כלל האמור הנני קובעת כי על הנתבעים לפצות את התובעים בגין עוגמת הנפש והעדר ההנאה מדירתם.

סוף דבר אשר על כן, הנני מורה כי על הנתבעים לשלם לתובע את הסכומים הבאים: דמי שימוש בסך 11,810 ₪ בגין השימוש בגג הצמוד לדירת התובע.

כמו כן, הנני מורה כי על הנתבעים לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: דמי שימוש בסך של 10,365 ₪ בגין השימוש הבלעדי בגינה המשותפת.

מונחת לפנַי תביעה כספית ולמתן צו עשה בסכסוך בין שכנים על רקע עבודות בניה שביצע הנתבע בביתו.

שני הבתים נמצאים באותו מיגרש וקיר משותף מפריד ביניהם.

...

תמצית טענות הנתבע הנתבע טוען מנגד, בין השאר, כי התביעה נגדו, על כל רכיביה, היא חסרת יסוד וכי דינה להידחות.

אשר לרכיב "הפרעה של ממש", נקבע בפסק הדין בעניין ע"א 44/76 אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' זאב שוורץ, פ"ד ל(3) 785, 794 (1973), כלהלן: "סעיף 44 לפקודת הנזיקין... נוקט לשון "הפרעה של ממש" בתארו מידתה של הפרעה של פלוני לשכנו, שהיא מיסודותיה של עוולת המטרד ליחיד, "הפרעה", משמע כי קיומה, מידתה ועצמתה אינם נבחנים אלא תוך זיקה לאדם אחר, כי הרי הפרעה היא התוצאה של פעלו של פלוני כלפי אחר, מכאן, כי הדגש על תוצאות המעשה ולא על טיבו של המעשה עצמו ועל-כן יתכן כי פלוני ינקוט אמנם באמצעי זהירות סבירים בביצוע מעשהו, אך בכל זאת לא יוכל להימנע מהפרעה ועקב כך גם יתחייב בביצוע מטרד" העובדה לפיה שכן מבצע עבודות שיפוץ, שמטבע הדברים יכולות לגרום לאי-נוחות אצל השכן האחר, אינה מקימה כשלעצמה עילת תביעה וחבות בדין.

סיכום לאור האמור, התביעה מתקבלת באופן חלקי.

בנוסף, ישלם הנתבע לתובעת סך 23,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ביום 13.8.2017 ועד יום מתן פסק הדין.

כן נטען, שלא ניתן לייחס לנתבע פלישה בגין בניה בהתאם למידות ולסטיות של הקבלן, ותימוכין לכך מוצא הנתבע בקביעת מומחה ביהמ"ש ולפיה הנתבע הציב את עמודי הפרגולה על הקיר המפריד בין החלקות שהיה קיים מאז בניית הבתים.

עוד מדגישה הנתבעת כי מדובר בעבירה שהתפחתה לאורך זמן והחלה כסכסוך קינייני בין שכנים בנוגע למיקום הגבול המשותף בין שני המגרשים, שאין לועדה סמכות להכריע בו, ולצורך כך דרושה מומחיות מקצועית של מודד מוסמך.

...

לאור כל האמור לעיל, אני פוסקת לתובע פיצוי בסך של 13,000 ₪, מתוכו יישא הנתבע, כמעוול עיקרי, בסכום של 9,000 ₪, ואילו הועדה תפצה את התובע ביתרה בסך של 4,000 ₪.

סוף דבר אני מקבלת את התביעה באופן חלקי ומחייבת את הנתבע 1 לפנות את שטח הפלישה של הקיר החורג לכיוון מחסנו של התובע הממוקם בין הנקודות שסומנו 2 ו-3 במפה המצבית שצורפה לחוות דעתו של מומחה ביהמ"ש, קיר המטבחון שכולו נבנה בשטח התובע וגדר הבד שהוצבה בין הנקודות הנ"ל, וזאת יעשה הנתבע בתוך 90 ימים מהיום.

בעניין עמודי הפרגולה המונחים על החומה בין הנקודות 1 ו-2 לחוות הדעת של מומחה ביהמ"ש, התביעה נדחית.

עסקינן בסכסוך בין שכנים, על רקע מחלוקות סביב חצר המוצמדת לדירת התובעים ומחסן שבבעלותם.

בשולי הדברים, אציין כי מעיון בפרוטוקול אספת הדיירים הנ"ל, לא ברור האם עמדת הדיירים בזמנו הייתה, שהרחבת דירת התובעים מיצתה את כל שטח החצר הצמודה לה, או שמא נותרה רצועה כלשהיא ממנה (ר' מצד אחד את האמור ברישא לסעיף 5א' ומצד שני את הפסקה השנייה לסעיף 5א' לפיה ייבנה קיר הפרדה, בין השטח המשותף לשטח החצר ששייך לדירה של אבי מור; מצד שלישי, בסעיף 6 ניתן למצוא תימוכין לכאן ולכאן).

כמו כן, טוענים התובעים כי שטח המחסן שלהם, אשר רשום כ-4 מ"ר, מתפרש גם על חלק ממה שידוע כיום כחדר ההסקה ועל כן, טענו בראשית הדרך כי יש להרוס את הקיר המפריד בין המחסן ולבין חדר ההסקה, כדי לאפשר להם לעשות שימוש במלוא שטח המחסן הרשום שלהם, אולם במהלך בירור התובענה, החליטו התובעים לוותר על סעד זה (ר' עמ' 9, ש' 7-6 לפרוט' יום 29.1.11).

זאת ועוד, הטענה שלפיה הנתבעים היו רשאים לעשות כן, על רקע החלטת האספה הכללית, דינה להדחות, משמדובר בסכסוך על זכויות קנייניות ולא סיכסוך על הניהול השוטף של עינייני הבית המשותף, שהוא ורק הוא מוכרע ברב קולות.

מאידך, קבע המומחה בחוות-דעתו, כי על בסיס מדידה שערך בפועל "כמקובל לרישום זכויות בפנקס הבתים המשותפים", המחסן מתפרש בפועל, על שטח נטו בין ארבע קירותיו (שטח ריצפה ללא קירות) של 2.137 מ"ר בלבד (ר' גם את נתוני המפה המצבית, מהם עולה כי שטח המחסן נטו שווה למכפלה של 1.28 מ' על 1.67 מ' הנותנת תוצאה של 2.137 מ"ר).

...

כמו כן, בכל הנוגע לנזקים שנגרמו אם נגרמו, לאחר הגשת התביעה, קמה לתובעים ממילא עילת תביעה חדשה ופתוחה בפניהם הדרך לעתור לסעד בגין נזקים אלה בתובענה נפרדת, וזאת ללא כל צורך בהיתר לפיצול סעדים מצד ביהמ"ש. לפיכך ועל רקע הדיון לעיל – הבקשה לפיצול סעדים נדחית.

סוף דבר אשר על כן, התביעה בעניין החצר מתקבלת באופן שנקבע לעיל והתביעה בעניין המחסן נדחית.

על רקע התוצאה וכן על רקע הנסיבות הכוללות, כמו גם העובדה שהתנהלות שני הצדדים לא הייתה נקייה מכל רבב, אני מחליט שכל צד יישא בהוצאותיו וזאת מבלי לפגוע בהוצאות שכבר נפסקו לחובת מי מהצדדים לפני פסק הדין, ככל שנפסקו.