סכסוך עסקי בסיום מערכת יחסים בחברת הסעות

התובעת דרשה להיות מעורבת בכל החלטה ודרשה דרישות שאינן תואמות ליחסים שבין עובד למעסיק כגון: הסעות לשדה התעופה, הסעה להרצאה בירושלים, עזרה בתיאום שירותים לתערוכה, העברת חפציה מדירת בת הזוג ועוד, כפי שעולה מתכתובת יישומון ווטספ בין הצדדים (נספח 10 לתצהירו של אלירן פלד).

מדובר בתביעה אזרחית הנוגעת לסכסוך בין בעלי מניות ולבית הדין לא קמה סמכות עניינית.

לדבריו שולמה לתובעת תמורה של כ- 50,000 ₪ לשנה: "ת. מערכת היחסים ביני לבין התובעת היא מערכת יחסים שהיא גם עיסקית וגם חברית. אנחנו עובדים יחד. התובעת היא מאיירת ואנימטורית של יואל גבע, ובנוסף מכרה.

ההיתקשרות עם חברת סונגיק החלה ביום חתימת הסכם המייסדים, 7.4.16 (נספח 7 לתהיר התובעת), והסתיימה בחודש אוקטובר 2016, עם סיום היחסים בין הצדדים (ראו: סעיפים 27- 28 וסעיף 44 לתצהיר התובעת וראו גם סעיף 51 לתצהירו של אלירן פלד).

והצהירה בהקשר זה, בזו הלשון: "המשכתי לעבוד ולהיות חלק משמעותי בחברה ובייצור המוצר מבלי ששולם לי שכר, זאת למרות הדאגה שעניין זה עורר בי, אך ורק בשל האמון הרב שלי במוצר ובמערכת היחסים עם אלירן. היה ברור, כי לשנינו מטרה משותפת ולמען המוצר הסכמתי לספוג את העדר השכר הזמני" (סעיף 20 לתצהיר התובעת).

...

אין בביצוע העבודה מחוץ לכתלי המעסיק הנטען כדי לשלול, כשלעצמו, יחסי עובד ומעסיק, אך הדבר אינו תומך במסקנה לפיה התקיימו יחסים כאמור.

לאור כל האמור, לא הוכח כי התקיימו בין התובעת למי מן הנתבעים יחסי עובד ומעסיק.

התביעה נדחית במלואה.

לאחר שהסתיימה השמיעה ובטרם סיכמו הצדדים טענותיהם, התקבלה המלצת בית המשפט כי התביעה תיתקבל (בכפוף להבהרה באשר למועד אשר ממנו על חוב הנתבעים לשאת ריבית והצמדה).

המערכת העסקית בין הצדדים כללה גם מערכת של מכירת רכבי הסעות של התובעת לנתבעות 3-2, באופן שעלה עם צרכי שני הצדדים; התובעת הסכימה לאפשר עבודה עם הרכבים באופן מידי וזאת על אף שחלק ניכר מהתמורה שולם במספר רב של תשלומים.

מצד התביעה העידו חיים אלקובי - בעל חברת הסעות אחרת אשר בעדותו אישר כי היתקיים סיכסוך כספי בין הצדדים, במסגרתו טענה התובעת לחוב של הנתבעים ועיקר המחלוקת נגעה רק לגובה החוב; אלון ברזני - מנהל התובעת, אשר העיד בצורה סדורה וברורה באשר למערכת היחסים והאופן בו נקלעה התובעת למצב בו הנתבעים חבים לה סכום כסף כה גדול.

...

בין מכוח האמור בתצהיר ובין מכוח המסמכים החשבונאים עצמם, בתוספת העדויות שנשמעו - שוכנעתי כי הנתבעים חבים את הסכום שצוין לעיל.

בד"א 55/15: בקובלנה זו נכללו שני אישומים; האישום הראשון - נגע למערכת היחסים שבין המערער ובין מר אבי צרפתי שיוצג על ידו והיה המתלונן.

המתלונן יוצג על ידי המערער בשלהי שנת 2009 בתיקים 4588/08 ו- 2924/07, במסגרתם תבע את חברת מסיעי אריה שאשא בע"מ וזכה בסך של 8,530 ₪ וכן הוצאות משפט בסך 2,770 ₪.

בד"א 62/15: במקרה זה ייצג המערער את חברת האוטובוסים "עידן אור בע"מ". החברה נקלעה לקשיים כלכליים שיצרו משבר אמון וסכסוך בין ארבעת בעלי המניות בה. מר מאיר אמיר הוא אחד מארבעת בעלי המניות, והוא שהתלונן בקובלנה זו. עקב המשבר הוחלט לפרק את החברה והמערער קיבל לידיו סך של 446,000 ₪ כנאמן, כדי לסלק את חובות החברה.

בסופו של יום, הסתבר כי אחד הצדדים לעסקה היה נוכל שסיבך את המערער.

בהקשר זה הדגיש את אמירת בית הדין כי קיים "פער עצום בין המסכת העובדתית שנפרשה בפנינו לבין הסעיפים בהם הורשע הנקבל". עוד הפנה לאמירה, כי המערער היה - "להוט יתר על המידה לסיים את פרשיות התלונות כנגדו בלישכת עורכי הדין והיה מוכן להודות באופן גורף בתיקים השונים ובילבד שפרשייה זו תהא כבר מאחוריו" (ר' ציטוטים אלה בעמ' 6 בגזר הדין).

...

על רקע הדברים עד כה, אזי גם אם אניח לטובת המערער כי - · ייתכן ולולא הודה בכל המיוחס לו, הוא לא היה מורשע בצורה זהה בכל אחת מארבע הקובלנות בהן הורשע על יסוד הודאתו, · גם אם אניח כי היה נלהב להודות כדי להגיע להסדר "ולנקות את השולחן", - וגם אם אקבל כי המתלוננים חזרו בהם מתלונתם מאחר ובדומה לפעולתו בעבר, כך גם כעת, הגיע עמם המערער להסדר באיחור, עדיין איני מוצאת שיש מקום לקבל את הערעור; לא ניתן להקל ראש בטענת ב"כ המשיבה כי בתמונה הכוללת ייתכן וראוי היה אף להשית עונש גבוה יותר (יוזכר, כי המשיבה עתרה לעונש של תשע שנות השעיה).

ואכן אדם אשר מודה וסבור שבכך יקלו עמו בגזר הדין, יתקשה להפנים תוצאה זו. בנסיבות אלה - שקלתי בתחילה האם אין מקום להקלה מסוימת בענישה עצמה, גם אם לא באמירות התוכניות שנלוו לה. עם זאת, חרף טיעוניו המרשימים של ב"כ המערער, הגעתי בסופו של יום למסקנה כי אין מקום לאותה התערבות.

המקרה דנן בא אף הוא בכלל זה. בהמשך לכל האמור, הערעור, אפוא, נדחה.

בין המשיב 1 לבין לירז ברנד (להלן: "לירז") קיימת הכרות מוקדמת, ובין לירז לבין ר.ש קיימת מערכת יחסי חברות ויחסים עיסקיים.

טען כי המשיב 1 חברו, וכי הוא מכיר את אחיו ניב ואריק, וכי הוא מסיע את הנשים שלהם בהיותו נהג מונית ומסייע להם "אני עושה לו וועידות. מעביר לו מספרים אם צריך. לא הכרתי אותו לפני שהוא ניכנס לכלא. את אריק הכרתי". וכן ביקש להבהיר כי הוא עוזר להם רק בדברים חוקיים "אני לא אמרתי שאני מעביר מספרים, רק אם מישהו פלוני אלמוני היתקשר אז אני אומר לו שפלוני חיפש אותו, הכוונה למסרים ולא 'מספרים'". לשאלת החוקר על מה איטל יושב בכלא, השיב: "הוא שפוט לארבע מאסרי עולם אני חושב שכולם יודעים". לא מסר הסבר מדוע הוא מקיים שיחות וועידה עבורו "אולי כי זה יותר מסובך בשבילו להיתקשר? יש בזה עבירה?". טען כי לפעמיים הוא נשאר על הקו בשיחות הועידה ולעיתים לא, לא תמיד הוא שומע על מה מדובר.

טען כי "רן שקד גם עקץ אותי. עכשיו נזכרתי". לשאלת החוקר האם אתה מנסה להחזיר את הכסף שאתה טוען שחייבים לך מרן שקד, השיב: "יש לי 5 אחוזים במלבה.. אני רוצה ללכת לאקטואר על מנת להוציא מסמכים שהאחוזים שלי שוים כסף". טען כי לפני כחצי שנה פגש את ר.ש במחטף במרוקו, ומאז אותו מקרה לא עשה מעשה לקדם את קבלת המסמכים הנוגעים לחברה ביחס לאחוזים "אני חיכתי 7 שנים אחכה עוד קצת. אני עדיין רשום ברשם החברות ואני עדיין בעל המניות של הבר". כאשר הטיח בפניו החוקר כי הוא חשוד בבצוע עבירת סחיטה , השיב: "אני אדם של דיבורים ויחסי אנוש. אני לא אדם שמתקשר וצועק בטלפון..." וטען כי אכן ביחס לעסק 'אגאדיר' הדין ודברים ביניהם הסתיים בפשרה בבית המשפט, ואף טען כי אכן ר.ש פנה למישטרה וטען כי הוא גנב מהם כספים, אך כיום, טען כי המחלוקת נוגעת לזכאותו למניות בנוגע לבית העסק "מילבה". אישר כי הוא והמשיב 1 חברים וכי הוא יודע שהוא "בבית הסוהר כבר הרבה שנים... מאשימים אותו ברצח". לשאלת החוקר האם דיברת עם המשיב 1 על ר.ש, השיב: "אולי ר.ש דיבר עם אדם איטל עלי", טען כי אין לו חוב לאדם איטל.

בין המשיב 2 לר.ש ור.ח עולה כי קיים סיכסוך אשר הסתיים בפשרה בחסות בית המשפט לעינייני עבודה עוד בשנת 2018, עת נטען על ידי ר.ש כי המשיב 2 מעל באמון החברה בה היו שותפים וגנב כספים, ועל רקע האמור, השותפות נסתיימה.

...

במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה נתגלע סכסוך בין ר.ש ו-ר.ח למשיב 2 ועל רקע האמור השותפות הסתיימה בהסדר פשרה בתאריך 12.6.18.

בעניין זה, אפנה לבש"פ 4141/17 לירון יחזקאל נ' מדינת ישראל (11.6.2017) שם נקבע כי עבירה הסחיטה בכוח/סחיטה באיומים, טומנת בחובה גם את עילה המסוכנות וגם עילת השיבוש: "לא בכדי שבנו ופסקנו כי עבירות אלו מתאפיינות במסוכנות אינהרנטית ובחשש מפני שיבוש הליכי משפט ולכן קיים קושי לאיין את הסיכון הגלום בהן אלא מאחורי סורג ובריח. כך, בין היתר, גם בשל כך שהנאשם יכול להוסיף ולבצע עבירות אלו מכל מקום על ידי שימוש באמצעי תקשורת שונים (בש"פ 1409/17 מדינת ישראל נ' קדיוליץ, [פורסם בנבו] פסקה 18 (3.4.2017); בש"פ 8869/16 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 34 (29.11.2016))." בבש"פ 6240/13 מדינת ישראל נ' מוראד האדיה (להלן: "עניין האידה"), הפך בית המשפט העליון את החלטתו של בית משפט קמא, אשר הורה על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר באזוק אלקטרוני בהתאם לתסקיר שירות המבחן, בקובעו כי לנוכח נסיבות ביצוע העבירה, והרקע לביצוען (רצון המשיב לנקום באדם אשר דקר את בן משפחתו), והעובדה כי ההגנה לא הפריכה את חזקת המסוכנות הסטטוטורית בעבירת אלימות חמורה, באמצעות שימוש בנשק קר, מביא למסקנה כי יש להעדיף את שיקול ההגנה על הציבור במקרה הנ"ל ובית המשפט העליון הורה על מעצרו של המשיב על תום ההליכים.

בשונה מבית המשפט המחוזי, לנוכח קביעותיי לעיל, אני סבורה שבחינה זו חייבת להיות מבוססת על תסקיר מעצר בעניינם.

בנסיבות המקרה דנא, סבורני כי מקום בו המשיב 2 הוא זה אשר ייזם הפניה למשיב 1, ובהחלט עולה מחומר הראיות כי היה מודע, ברמה הנדרשת לשלב בו אנו נמצאים, להשלכות מעשיו – ו/או לכל הפחות היה עליו לצפות תוצאות מעשיו, הרי שנשקפת ממנו מסוכנת במידה שאינה מבוטלת ואף קמה עילת מעצר מסוג שיבוש המובלעת בעבירה של סחיטה באיומים.

הנתבעת, חברת הסעות, העבירה לתובעת בתחילת כל שנה את מצבת הרכבים שברשותה.

הדבר הוביל לסכסוך בין מר אפללו למר מנצ'ל ולהגשת התביעה.

הצדדים אינם חלוקים על כך שמערכת יחסים עסקית זו היתנהלה על מי מנוחות עד לסוף שנת 2015 והנתבעת שילמה את חובותיה במלואם (ראה עדות דוד בעמ' 38, שורות 34 - 39 ועמ' 39, שורות 1 - 4, עדות אברהם בעמ' 7, שורות 1 - 12 ועדות תמיר בעמ' 23, שורות 17 - 26 לפרוטוקול).

כך, על גבי מכתב התובעת מיום 28.5.2018 רשם דוד בכתב יד - "אין לי שום סיכום עם חברת בטוח סקורטיס יש לי סיכום עים אברהם מנצ'ל - והסיכום הוא בדיוק כמו שהועבר ע"י, נא להגיש לנו ע"ש מי לרשום את הצ'קים בכדי שנוכל לסיום את החן' בינינו" (השגיאות במקור - א.ר.).

...

לא מצאתי מקום להתעכב עליה והיא נדחית.

סיכום לאור האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ברובה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 88,947 ₪ בגין חוב פרמיות ששילמה התובעת במקום הנתבעת בשנת 2016, סך של 125,109 ₪ בגין חוב פרמיות ששילמה התובעת במקום הנתבעת בשנת 2017 וסך של 25,686 ₪ בגין חוב פרמיות ששילמה התובעת במקום הנתבעת בשנת 2018, ובסה"כ - 239,742 ₪.

בנוסף, תשלם הנתבעת לתובעת את אגרות התביעה (בשערוך) וכן, שכר טרחת עו"ד בסך של 30,000 ₪.