סכסוך בעניין תשלומים לוועד הבית וניהול ענייני וועד הבית

כבר עתה יצוין למען הבהרת הרקע לסכסוך, כי בבניין מושא התביעה פועל משנת 2012 בית עסק ששמו "קפה הרא"ה", שבבעלותו של מר עמוס כחלון (להלן, בהתאמה: בית הקפה ו-כחלון).

בעניינינו, לא יכול להיות ספק כי הפירסום הראשון, הפירסום השני והפרסום הרביעי עולים בחלקם כדי לשון הרע בהתאם לסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, שעה שמיוחסת בהם לתובעת היתנהלות מושחתת, באופן ניהול ועד הבית, מעילה בתפקיד והעדפת האינטרסים שלה-עצמה על פני אלה של יתר הדיירים, ובפרט הדברים אמורים ביחס לטענתה של הנתבעת, במסגרת פרסומים אלה, כי התובעת נימנעה מלגבות את דמי ועד הבית מבית הקפה אשר פועל בבניין, בשל ההטבות שניתנו לה באופן אישי מבעליו (כשהכוונה היא לטענת הנתבעת כאילו התובעת מקבלת בבית הקפה כוסות קפה ללא תשלום).

...

הסכסוך בין התובעת לנתבעת הגיע בסופו של דבר עד כדי האשמות שהטיחה הנתבעת בתובעת כאילו זו האחרונה משליכה אשפה בפתח דירתה.

בפרסום הרביעי נזכרו בנוסף גם טענותיה של הנתבעת בקשר עם אי גביית דמי ועד הבית מבית הקפה, וכך כתבה בהקשר זה: "[...] הינך בקשרים עם עבריין מורשע בדין מר עמוס כחלון מקפה הראה שהשתלט על החצר, ויש פסיקה של המפקחת המורה על כך שהנ"ל פלש לחצר הבית והקים קפה מול חלון ביתי. את כועד לאחר הפסיקה אמורה למנוע ממנו [כחלון – ר' ג'] להשתמש בחצר, לא רק שלא עשית כך נהפוך הוא קבלת ממנו קפה בחינם (לדברייך) ולכן אינך יכולה לפנותו מהשטח המשותף, וכן אינך גובה ממנו תשלום ועד במשך 6 שנים בטענה שהוא משלם ביובית.

משנמצא אפוא כי ייחוס עובדה זו לתובעת נחשב לשון הרע, ולא מתקיימות לגביו ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, הרי שיש לקבל את התביעה בגינו.

בנסיבות אלה ומשבחנתי את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, מצאתי להעמיד את הפיצוי על סכום כולל של 10,000 ש"ח. אשר להוצאות ושכר טרחת עורך דין: משהתובעת זכתה בעשרה אחוזים בלבד מסכומה של התביעה (שהועמדה על 100,000 ש"ח במסלול של פיצוי ללא הוכחת נזק), אין מנוס מן המסקנה כי הנתבעת נאלצה להעמיד הגנה יקרה מן הדרוש.

הנתבעת תשלם אפוא לתובעת סך כולל של 13,000 ש"ח. הסכום ישולם בתוך שלושים ימים מעת קבלתו של פסק-דין זה כאשר איחור יוסיף הפרשי הצמדה ורבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, מיום החיוב האמור ועד למועד התשלום בפועל.

רקע כללי: תביעות אלו עניינן, סיכסוך בין שכנים שעיקרו נוגע לניהול וועד הבית בבניין בו מתגוררים הצדדים.

לא כל מי שאומר על חברו "גנב" או "גנבת" יחויב בתשלום פיצוי בגין הוצאת דיבה, אך כאשר לפירסום זה מתווסף תאור הגנבה, כמו במקרה הנידון כאשר מוריס פירסם שריטה גונבת את כספי ועד הבית, הרי מאחר ומוריס לא הצליח להוכיח את אמתות הפירסום, הרי שיש בזה לשון הרע וריטה זכאית לפיצויים ( ראה בעיניין זה תא (ת"א) 28235-02-20).

...

סכום זה משקף את החומרה שבהאשמה ספציפית כלפי ניהול כספי ועד הבית על ידי ריטה, והפניית הפרסום כלפי קבוצה אנשים הנוגעת בדבר מחד, אך מאידך הוא משקף גם את מבחן הדברים על רקע ההתבטאות הבוטה של הצדדים האחד כלפי משנו ועל כך שבסופו של דבר מדובר בקבוצת אנשים קטנה שנחשפה לפרסומים אלו , ואשר ידעה לבחון אותם מתוך היכרות עם שני המעורבים.

לאור האמור לעיל התביעה בתיק השני (66510-10-18 נדחית.

סוף דבר: לאור האמור לעיל אני מקבלת את התביעה בתיק 34362-05-18 באופן חלקי וקובעת כי על מוריס לפצות את ריטה בסך של 5,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ₪ וזאת תוך 30 יום.

הנתבע בחקירתו הנגדית נישאל שאלות שבחלקן אינן נוגעות במישרין לסכסוך בין הצדדים וחלקן שאלות שחורגות מהמחלוקת בתיק דנן אשר על כן אדרש רק לעניינים הרלוואנטיים בעדותו למחלוקת שבין הצדדים.

לאחר שמיעת העדויות מכאן ומכאן ובחינת הראיות מטעם שני הצדדים שהוגשו לבית המשפט, מסקנותיי בנוגע לטענות התובעים הן כי כל ההסכמות שהתקבלו על ידי נציגות הבית המשותף מחייבות את התובעים, למעט הסכמות הועד בנוגע לתשלום שכר הטירחה על פי ההסכם משנת 2007, שלגביו שוכנעתי כי לא נימסרה הודעה לתובעים שכן קולנשר העיד שלא נשלחו הודעות ולא נעשה שתוף של בעלי הדירות בעיניין זה , כך שלמעשה הוא נודע לתובעים רק בדיעבד.

דחיית טענות התובע שכנגד לחיוב התובעים בתשלום שכר טירחה כמפורט בתביעה שכנגד אינה מחייבת את המסקנה מן הצד השני כי התובעים זכאים להחזר מתוך הכספים שהתקבלו לחשבון הנאמנות כתוצאה מניהול ההליך של תביעה נזיקית והחזר אגרה לאחר שהצדדים הגיעו להסכם פשרה .זאת מהסיבה שיש להבחין בין התחייבות התובעים לשלם שכר טירחה מכוח הסכם עם הנתבע, לבין מחויבות הנתבעים שכנגד להחלטות שהתקבלו על ידי הועד באשר לאופן השמוש והייעוד שנקבע לכספים שהתקבלו אל חשבון הנאמנות.

...

משכך, אין מקום לדון בפיצוי בגין רכיב זה ויתרה מכך ,חלק מהטענות ייתכן והיו מבססות נזק ממשי שנגרם לנתבע, לו היו נתמכות בראיות, אולם לא שוכנעתי כי פיצוי בגין עגמת נפש הוא הראוי בנסיבות העניין.

סיכום לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה העיקרית והתביעה שכנגד במלואן.

לאור תוצאה זו, אני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו ובשכר טרחת באי כוחו.

בתאריך 30.5.19 המשכירים שלחו לחברה ולערבים, ביניהם המערער, מכתב התראה ובו פירטו את חוב דמי השכירות, דרשו את תשלומו ואת פינוי המושכר.

לאחר הפינוי כאמור, המשכירים הגישו את התביעה בבית המשפט קמא, בגין חוב דמי השכירות, דמי ניהול וועד בית והוצאות הפינוי נגד החברה ושלושת הערבים.

העובדה שהמערער היתעלם ממכתב ההתראה, ולא עשה דבר כדי לקדם את הפינוי או הסדר, מנתקת את הקשר הסיבתי בין נזקיו הנטענים לבין אי משלוח ההתראה מוקדם לפני כן. לסיכום, מאחר שעל פי התשתית הראייתית שהונחה, המערער ידע אודות הסיכסוך לפני התקופה שבה נצבר רוב החוב, מאחר שהמערער לא היתמקד בסיכומיו בטענה זו, לא טען ולא הוכיח כיצד היה בהודעה קודם לכן כדי לסייע לו, ואף במבחן המציאות נלמד בדיעבד שהמערער לא פעל באופן כלשהוא שהיה בו כדי להקטין את הנזקים לאחר שקבל את מכתב ההתראה, אין ממש בעירעור המכוון לנקודה זו. סיכום אני מורה על דחיית העירעור.

...

דיון והכרעה: מכוח סמכותי לפי תקנה 138 (5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018, מצאתי כי דין הערעור להידחות.

העובדה שהמערער התעלם ממכתב ההתראה, ולא עשה דבר כדי לקדם את הפינוי או הסדר, מנתקת את הקשר הסיבתי בין נזקיו הנטענים לבין אי משלוח ההתראה מוקדם לפני כן. לסיכום, מאחר שעל פי התשתית הראייתית שהונחה, המערער ידע אודות הסכסוך לפני התקופה שבה נצבר רוב החוב, מאחר שהמערער לא התמקד בסיכומיו בטענה זו, לא טען ולא הוכיח כיצד היה בהודעה קודם לכן כדי לסייע לו, ואף במבחן המציאות נלמד בדיעבד שהמערער לא פעל באופן כלשהו שהיה בו כדי להקטין את הנזקים לאחר שקיבל את מכתב ההתראה, אין ממש בערעור המכוון לנקודה זו. סיכום אני מורה על דחיית הערעור.

עוד יצוין, כי ישנו טעם של ממש בעמדת הנתבעת שלפיה שעה שעל פי הסכם ההיתקשרות הוקנו לתובע הסמכויות המסורות לנציגות, כגון הסמכות לגבות את דמי וועד הבית או לידרוש גבייה מיוחדת מקום שבו מצוי החשבון בחריגה (סעיף 7) וכן הסמכות להגיש תביעות משפטיות ובקשות בפני כל גוף שפוטי, לרבות המפקח ואף לפעול ולהתקשר עם נותני שירותים, הרי שהתובע הנו מתחזק, במהותם של הדברים.

סמכות המפקח לידון בתביעה גם כאשר ההיתקשרות עם המתחזק היא מכוח הסכם ניהול (וללא קביעה בתקנון) נקבעה ברע"א 6394/15 נציגות הבית המשותף קניון לב כרמיאל נ' חנית ניהול קניון כרמיאל בע"מ (17.3.16)(פורסם במאגרים)): "אם כן, בכל מקרה ומקרה שבו נטען שהסכסוך הוא עם מתחזק, על המפקח לבחון האם מדובר במתחזק ובהמשך לכך האם הסיכסוך הוא לפי התקנון או לפי סעיפי החוק הספציפיים שהוזכרו בסעיף 72 לחוק המקרקעין/ אחד מסעיפים אלה הוא סעיף 58 לחוק, שמעגן את חובתו של בעל דירה להישתתף בהוצאות הדרושות להחזקתו התקינה ולניהולו של הרכוש המשותף. לשיטתי, נובע מכאן כי המפקח מוסמך לידון בסכסוכים שעניינם חובת הישתתפות בהוצאות הנובעות מהתקשרות עם מתחזק גם כאשר הכלל בדבר היתקשרות עם מתחזק נקבע מכוח הסכמי ניהול. מאחר שהתקשרות עם מתחזק כרוכה מניה וביה בתשלום עבור החזקתו וניהולו של הרכוש המשותף, מוסמך המפקח לידון גם בסכסוכים בדבר היתקשרות עם מתחזק ככל שהם נובעים מסעיף 58 לחוק. אם כן, בית המשפט המחוזי לא צדק בקביעתו כי המפקח לא היה מוסמך לידון בסכסוך שעניינו היתקשרות עם מתחזק רק בשל היעדרה של הוראה בתקנון שעוסקת בכך." אף בהיבט המהותי, הסמכות נתונה למפקח ולא לבית המשפט.

...

המסקנה תתקבל בהתאם למכלול נסיבות העניין, וכך למשל, יש לבחון את תפקידיו המוסכמים של המתחזק: האם גביית כספי הוצאות החזקת הבית נעשית על ידו, האם הוא הגורם המבצע תשלומים לגורמים חיצוניים, דוגמת תשלומי ארנונה, מים, חשמל, האם הוא הגורם השוכר שירותים מקצועיים חיצוניים ומסדיר את התשלום ואופיו, האם הוא המהווה גורם מרכזי המשמש כתובת לפתרון סוגיות יומיומיות הקשורות בניהול הבית המשותף.

בחינה מהותית של הסכסוך, תביא למסקנה זהה, לפיה סכסוכים כגון זה שלפניי יש להביא לפתחו של המפקח על המקרקעין, ולא לפתחו של בית המשפט האזרחי.

לאור האמור לעיל, מצאתי כי בית משפט זה נעדר סמכות לדון בתובענה הכספית שבין הגוף המתחזק לבין בעלי הדירות והסמכות לדון בה נתונה באופן ייחודי למפקח על המקרקעין ולא היה מקום להגיש התביעה במתכונתה לבית משפט זה. סוף דבר התביעה תועבר לבירור בפני המפקח על המקרקעין המוסמך לדון בה. הדיון שנקבע לפניי מבוטל.