סכיזופרניה כתוצאה משירות צבאי

בהמשך עדותו עמד ד"ר רוזיצקי על מהותה של הפרעת אישיות נרציסטית וכך העיד: "הפרעת אישיות נרציסטית כמו כל הפרעת אישיות מבוססת על דפוסים אישיותיים. יש תקופות טובות של הצלחה...זה לא כמו PTSD, זה לא כמו סכיזופרניה שיש שבר ואז רואים החמרה והתדרדרות...הפרעת אישיות ...שונה ממחלות נפש אחרות שבה יש יכולת לבן אדם לחזור לעצמו ...כל זה הוביל למהלך מתדרדר לאורך שנים שלא קשור לאף שבר, זה קשור לפתולוגיה שלאורך זה יש UP AND DOWN והוא הגיע לאיזה מצב שבו הייתה החמרה דיכאונית, היה גם שבר בבידוד חברתי, בלי מערכות יחסים, בלי תמיכה, הוא היה בסיכון גבוה מאד לאובדנות..." [ראו פרוט' עמ' 34 החל מש' 23 ואילך].

המערערים במקרה דנן לא עמדו בנטל ההוכחה ולא הוכיחו שמתקבל מאד על הדעת שמצבו הנפשי של המנוח הוא תוצאה של השרות הצבאי.

...

בפנינו ערעור על החלטת המשיב מיום 2.7.14 במסגרתו הודיע המשיב למערער (שהוא אביו של המנוח שלמען הקיצור ייקרא א.א. ז"ל - להלן המנוח) כדלהלן: "פנייתך שבנדון נדחית מאחר ועפ"י חוות הדעת ...אין קשר בין נסיבות פטירתו לאחר שירותו של בנך היקר ... לבין שירותו הצבאי". התביעה והערעור הם לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950 [להלן- חוק משפחות].

ב-23.1.11 שכר חדר במלון בירושלים בכוונה לקפוץ אך בסופו של דבר לא מימש זאת; חוות הדעת הרפואיות מונחות בפנינו חוות דעת רפואיות כדלהלן: מטעם המערער- חוו"ד של ד"ר אהרון פליישמן מיום 11.4.2018; מטעם המשיב-הוגשו מספר חוות דעת: ביום 8.4.14 כתב ד"ר **** בקר,ז"ל, חוות דעת ראשונה ובעקבות קבלת חומר רפואי באשר למנוח מכפר "איזון", שם אושפז המנוח, הוא כתב חוו"ד משלימה ביום 8.11.14.

אחיו הבכור סבל מ-OCD מאז גיל 10 והוא תוקפן ואלים והאח השלישי סבל מדיכאון; כשהיה בן 9 הוריו התגרשו ולדברי המנוח אביו התאהב במזכירה שלו ועזב את הבית באופן פתאומי; לאחר כ-3 שנים מהגירושים הוחלט שהמנוח ואחיו יגורו חצי שבוע צל כל אחד מההורים; המנוח תיאר את אביו כאדם דומיננטי ושתלטן; לפי תיעוד מיום 20.2.08 המנוח התבטא "....איבדתי את עולמי בגירושים..."; ובתיעוד אחר נרשם לפי תיאור שנתן המנוח "...מאז שהילד מנישואיו הנוספים בא לעולם, התחילה ההזנחה של הילדים האחרים, חש דחוי ואומלל, האב לא נותן לו חום, לא מביע רגשות". כשנה לאחר האירוע ביום 30.4.04התווספה גם הפרידה מחברתו שחפצה להתחתן איתו; המנוח שוחרר ב-24.1.05 [זה היה השחרור הראשון מבין שני שחרורים שעבר המנוח] וטופל באזרחות במשך חודשים אך אח"כ חזר לעצמו וחזר לשרת בצבא; אך גם אחרי השתלבות זו הוא התקשה להשתלב במסגרת הצבאית ולהסתגל וכתוצאה מכך היכולת התפקודית שלו נפגעה ובסופו של דבר שוחרר וסיים את שירותו הצבאי ביום 9.3.05.

במקרה שלפנינו, וכפי שהסברנו לעיל, אנו סבורים שמחלתו של המנוח לא נגרמה או הוחמרה במהלך שירותו הצבאי.

לפיכך, ועם כל הצער באשר לנסיבות מותו של המנוח, הננו מחליטים לדחות את הערעור ללא צו להוצאות.

הוועדה עיינה במסמכים נוספים המתייחסים לאשפוזיו בגלל מחלת הריאות שלו וכך רשמה הוועדה: "הוועדה רוצה לציין שהנכה החל לעשן כשנה לפני פרוץ הסכיזופרניה...אי לכך קשה לומר באם העישון הכבד מאד של הנפגע במשך השנים הוא מהלך שקיים אצל מעשנים כבדים רבים שהחלו את דרכם כמעשנים עם עישון של מספר סיגריות בודדות ביום והגיעו לעישון של מספר חפיסות, או עקב מחלת הנפש שלו. אי לכך הוועדה מכירה ב- COPD שלו כנכות מוסבת על פי תקנה 9 ומעניקה לו נכות של 80% מתוכם 40% (מחצית) על חשבון השרות – הנכות המוכרת. הוועדה מחלקת בצורה כזו את נכותו מכיון שהמערער החל בעישון טרם פרוץ המחלה ולכן לא ניתן לתת את הנכות המוסבת במלואה על נכותו הנפשית המוכרת". טענות הצדדים 3.1 המערער טוען כי מחלת הריאות נגרמה למשיב עקב העישון ועל כן לא מדובר ב"פגיעה בלתי אמצעית" כנדרש לפי תקנה 9 לתקנות הנכים.

ניתן ללמוד אנאלוגיה מקביעתו של כב' הנשיא שמגר בפסק הדין חריטן (459/89) המצוין לעיל, (שם דובר בנכות ראשונית ולא מוסבת אך הראציונאל זהה) לפיה מגמת הפסיקה, לגלות יחס של רוחב לב לתביעות לפי חוק הנכים (תגמולים ושקום) תשי"ט 1959 – "אינו יכול לעמוד כנגד המגמה הברורה של המחוקק , לזכות בתגמול בגין נכות או חלק מנכות שהם כתוצאה מהשרות הצבאי דוקא. פירוש אשר יהיה בו כדי להיטיב עם נכים , אשר פגיעתם אינה נובעת מהשרות, יפגע בסופו של דבר , באלה שפגיעתם אכן נובעת מנשיאת הסיכון למען המדינה". גם לענייננו – ככל שנרחיב את הזכאות של נכים בגין נכות מוסבת גם למקרים של גורמים זרים מתערבים, נִמַצֵא מצרים את הזכות של נפגעים אחרים אשר סיכנו עצמם למען המדינה, להנות מכספי הקופה המוגבלים.

...

אחרת נמצאנו מרחיבים באופן קיצוני את מעגל הזכאים ליהנות מכספי קופת הנכים המיועדת למי שנכותו היא פועל יוצא של השתתפותו במאמץ הלחימה והביטחון.

ניתן ללמוד אנלוגיה מקביעתו של כב' הנשיא שמגר בפסק הדין חריטן (459/89) המצוין לעיל, (שם דובר בנכות ראשונית ולא מוסבת אך הרציונל זהה) לפיה מגמת הפסיקה, לגלות יחס של רוחב לב לתביעות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט 1959 – "אינו יכול לעמוד כנגד המגמה הברורה של המחוקק , לזכות בתגמול בגין נכות או חלק מנכות שהם כתוצאה מהשירות הצבאי דווקא. פירוש אשר יהיה בו כדי להיטיב עם נכים , אשר פגיעתם אינה נובעת מהשירות, יפגע בסופו של דבר , באלה שפגיעתם אכן נובעת מנשיאת הסיכון למען המדינה". גם לענייננו – ככל שנרחיב את הזכאות של נכים בגין נכות מוסבת גם למקרים של גורמים זרים מתערבים, נִמַצֵא מצרים את הזכות של נפגעים אחרים אשר סיכנו עצמם למען המדינה, ליהנות מכספי הקופה המוגבלים.

בנסיבות אלה הערעור מתקבל.

מנגד, לגירסת המומחה מטעם המשיב, הגורם לתיסמונת זו אינו ידוע, ואין לקבוע כי זוהי המחלה הוויראלית; ומכל מקום אין קשר סיבתי בין שרותו הצבאי של המבקש לבין המחלה הוויראלית שלקה בה. בשאלה האם התיסמונת נגרמה כתוצאה מהמחלה הוויראלית, העדיפה ועדת הערעורים את עמדת המומחה מטעם המבקש, ופסקה כי: ״הוכח כנדרש ברמה מאד מתקבלת על הדעת, ומעבר למאזן ההסתברות, כי המבקש לקה בתסמונת הנ״ל שהנה מחלה עצבית כתוצאה מהמחלה הוויראלית שהייתה לו״ (עמ׳ 9 להחלטת הועדה).

אביאן התגייסה לצבא ולאחר מספר חודשים התפרצה אצלה מחלת נפש מסוג סכיזופרניה.

...

העיקר לענייננו הוא שעל רקע כל האמור לעיל – ונפנה במיוחד לדוגמת הטבח שהובאה – די בקביעה כי המבקש נדבק במחלה בבסיס הצבאי כדי להוכיח כי המחלה נגרמה למבקש עקב השירות כדרישת החוק, ולא רק תוך כדי השירות.

לנוכח כל האמור, הגעתי למסקנה כי קיים קשר סיבתי בין שירותו הצבאי של המבקש לבין התסמונת הנוירולוגית שהתפתחה ממחלתו הוויראלית, כפי שפסקה ועדת הערעורים.

סוף דבר: אציע לחבריי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והערעור הוגש, לקבל את הערעור ולקבוע כי התסמונת הנוירולוגית של המבקש נגרמה לו עקב שירותו וכי הוא יוכר כנכה צה״ל בהתאם לחוק הנכים, לפי החלטתה של ועדת הערעורים, תוך ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

התגמולים היחידים שנכה זכאי לקבל רטרואקטיבית ממועד הגשת הבקשה להכרה בנכות הם התגמול הבסיסי והתוספות האוטומטיות לתגמול, כמפורט בסעיף 36א(1) סיפא ובנכוי קצבת המל"ל. דיון והכרעה המערער הוכר כמי שחלה במחלת הסכיזופרניה תוך ועקב שרותו הצבאי.

נדמה כי לא יהיה מי שיחלוק על כך כי מדובר בפרק זמן ארוך מאוד, ארוך מידי, במהלכו נאלץ המערער, מי שנפשו נפגעה כתוצאה מהשרות הצבאי, להלחם על הכרתו וזכויותיו.

...

לכן, וככלל, בקשות לתשלום תגמול נצרך באופן רטרואקטיבי נדחות בשל הקושי להתחקות אחר מצבו התפקודי של הנכה שנים אחורה ולקבוע כי אמנם בכל התקופה הרלוונטית, ואפילו חלקה, התמלאו התנאים לתשלום תגמול נצרך (ראו רעא 7654/19 פלוני לעיל).

סיכומם של דברים, ולמרות התחושה הקשה עימה נותרנו בבואנו להכריע בערעור זה נוכח התקופה הארוכה בה התברר עניינו של המערער לפני המשיב ובערכאות השונות, לא מצאנו לקבל את טענות המערער ולכן אנו דוחים את הערעור, בכפוף לאמור בסעיף 27 לעיל.

בנסיבות העניין, לא מצאנו לעשות צו להוצאות.

1.1 בחוות דעתו קבע המומחה כי המערער סובל ממחלת הסכיזופרניה, אשר האירוע הפסיכוטי הראשון נגרם כתוצאה מלחץ תנאי השרות הצבאי.

...

כמבטאים את מחשבותיו החולניות ולא מציאות אובייקטיבית" ומכאן מסקנתו בדבר העידר קשר בין המחלה הנפשית לשירות הקצר בצה"ל. 2.1 עוד ובנוסף, סקר המומחה באריכות בחוות דעתו השלישית (מש/4) את התעוד הרפואי שהוצג, המלמד על בדיקות שעבר בהתייחס למצבו הגופני והנפשי, ובא לידי מסקנה כי אין בו כדי לאושש טענותיו של המערער בדבר יחס בלתי תקין ו/או טיפול רפואי רשלני.

לאחר שנתנו דעתנו למכלול הראיות שבאו בפנינו הן בפן העובדתי והן בפן הרפואי, סבורים אנו כי דין העירעור להידחות.

בשים לב לקביעתנו כי לא עלה בידי המערער להוכיח כדבעי את התשתית העובדתית, לה הוא טוען, מוצאים אנו כי נשמט הבסיס תחת קביעותיו של המומחה, פרופ' לוי, הסומכות, יותר מכל, על טענות המערער, ומעדיפים אנו את עמדתו הרפואית של דר' קריצ'מן לפיה לא היה בתנאי השירות כדי לגרום למחלת הסכיזופרניה, בה לקה המערער, כפי התרשמותנו ממכלול הראיות, ולפיה המערער היה נתון בדחק נפשי עם גיוסו (ייתכן עקב חששו מהשירות), אשר נתן ביטויו כבר בחופשת סוף השבוע הראשונה, שלושה ימים בלבד לאחר גיוסו, כעולה מהאנמנזה שנמסרה בעת אשפוזו הראשון, ביום א', עם תום חופשת השבת אולץ על ידי אמו לשוב לשירות וכפי שהבטיח לה ניסה "לעשות הכל" כדי להשתחרר מהצבא, כשכאבי הבטן מהם, ככל הנראה, סבל (בין היתר בשל הדחק הנפשי) שימשו בידו קרדום לחפור בו, כשבכל אותה עת מדרדר מצבו הנפשי עד לאותם אירועים שארעו בבוקר יום 24.10.01, כשהמערער נתון בהתקף פסיכוטי, ואשר בעקבותם הועבר הטיפול בו לגורמי בריאות הנפש, אשר בהתנהלותם לא מצאנו כל דופי, כפי שהיטיב להסביר דר' קריצמן, בעדותו.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, מורים אנו על דחיית הערעור, כך שהחלטת המשיב מיום 13.4.03 תעמוד על כנה.

בנסיבות הענין, לא מצאנו לעשות צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו, לרבות שכר טירחת פרקליטו.