סכום הפיצוי המירבי הקבוע בחוק ההגנה על חושפי שחיתויות

אלא, שהתובע פנה בתלונה למבקרת המדינה שהוציאה צו הגנה קבוע המונע את הפסקת עבודתו של התובע (ר' סעיפים 37-33 לכתב התביעה).

ואולם, טרם קציבת גובה הפצוי המגיע לתובע נזכור, כי לתובע היה חלק בבידודו החברתי, גם אם חלקו קטן מחלקה של הנתבעת שלא דאגה לסביבת עבודה מתאימה, מכבדת וראויה עבורו.

לאחר בחינת אשמו של התובע, ובהינתן שהחוזה בין הצדדים "מבוסס על שתוף־פעולה, אמון וסולידריות, היתנהגותו בת-האשם התורם של הנפגע עשויה להשפט ביתר חומרה מאשר היתנהגות דומה" (ר' הגנת אשם תורם בעמ' 263), ותרומתו לנזק – כאשר בעניננו לא הוכח דבר גרימתו של נזק ממוני לתובע כתוצאה מההתנכלות התעסוקתית - ומשסברנו ששיקולי המדיניות שצריכים להנחות אותנו (ר' שם, בעמ' 264) הם יצירת תמריץ למעסיק לוודא כי סביבת העבודה בה מועסק העובד היא סביבת עבודה בטוחה, אנו מעמידים את הפצוי המגיע לתובע על כ 80% מהסכום המאקסימאלי שנתבע על ידו ברכיב זה (83,333 ש"ח) ומחייבים את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגובה 66,666 ש"ח. הגנה על חושפי שחיתויות חוק ההגנה על חושפי שחיתויות נחקק על רקע הקשיים שחווים חושפי שחיתויות במקום העבודה: "באנגליה נקראים עובדים, החושפים שחיתויות במקום העבודה Whistleblowers- השורקים. כינוי זה היה נחלתם של אנשי המישטרה, אשר נהגו להזהיר את הציבור באמצעות שריקה במשרוקית. את התפקיד המסורתי הזה, ירשו חושפי השחיתויות אשר באים להזהיר מפני פגיעה ביושר ובטוהר המידות. העובדים משמיעים את השריקה עד שאי אפשר יותר שלא לשמוע אותה. וכשהיא נשמעת, תמיד יהיו כאלה שיבקשו להפסיקה על ידי פיטורי השורק. אלו הסיכונים שנוטלים על עצמם עובדים הבוחרים לשתף אחרים במידע מזיק בו הם מחזיקים בקשר למקום העבודה. הם יסתכסכו עם חבריהם לעבודה ומעסיקיהם ולבסוף יאבדו את מקום עבודתם. לרבים יהיה קשה עד בלתי אפשרי לחזור למעגל העבודה, כי חשיפת השחיתות הטילה בהם שלא בצדק כתם בל יימחה (ד' אילן, חושפי שחיתויות ובתי הדין לעבודה: האם נשמעת השריקה? מכון ירושלים לחקר ישראל (2003); עו"ד נועה אלסטר, הגנה חוקתית על זכויות עובדים: יכולת השריקה להשמע, בחינת ביקורתית של דרישת הקשר הסיבתי בעת חשיפת שחיתויות במקום העבודה http://www.ti-israel.org/?CategoryID=301&ArticleID=1991).

...

לא מצאנו כי התובע שקט על שמריו או ויתר על תביעתו.

סיכום ומסקנות הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך של 66,666 ש"ח וזאת בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לידיה.

אולם, בהנתן קביעתנו כי התובע חווה התעמרות בעבודה, אשר הנתבעת לא עשתה די כדי למנוע אף שהדברים היו גלויים והתובע חזר ואמר אותם, שוב שוב, לכל מי שרצה לשמוע (וגם למי שלא רצה), לא מצאנו לחייבו בהוצאות.

עוד במסגרת ההליך התברר כי בגין שניים מהפרסומים מושא התביעה לצד אירועים נוספים, הועמדו הנתבעים לדין פלילי בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ת.פ. 14615-04-17 מדינת ישראל נ' פלונית ואח' (להלן: "ההליך הפלילי")), במסגרתו יוחסו להם עבירות פליליות ביניהן עבירה לפי סעיף 288 בחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן בהתאמה: "עבירת ההעלבה" ו-"חוק העונשין") הפלוגתות וראיות הצדדים השאלות המונחות לפניי להכרעה הן: מה הם הפרסומים שבמוקד המחלוקת; מה מבין אלה פורסם על-ידי מי מהנתבעים; האם מדובר בלשון הרע; האם חלות מה מההגנות שבחוק; ככל שיימצא כי מי מהנתבעים ביצע את העוולה המיוחסת לו - נישאל מה גובה הפצוי ההולם שיש להשית עליו.

הנתבע טוען בין השאר ובעיקר, כי בהיותו עתונאי ופעיל חברתי, הוא חשף פרשיות שחיתות והקדיש את מירב זמנו לתחום חברתי רגיש וכאוב שעוסק בהוצאת ילדים מחזקת הוריהם.

לייבל, שמכחיש כל זיקה לרוב המכריע של הפרסומים, נשען בהגנתו (תוך השלכה גם על הגנת הנתבעת), בין השאר, על הכרעת הדין שניתנה בעיניינו בהליך פלילי שהתנהל נגדו (ת.פ. (שלום - י-ם) 49243-11-16 מדינת ישראל נ' לייבל (24.3.2019)).

הבקשה נסובה על ערעור של לייבל כאמור בגין הרשעתו בעבירה הנוספת בבית המשפט המחוזי, ובפרט, ביחס לשאלת הפרשנות של החלופה "הטרדה אחרת" הקבועה בהוראת סעיף 2(1) בחוק הגנת הפרטיות.

הסכומים האמורים ישולמו לתובעים כמפורט לעיל תוך 30 יום, שאם לא כן, הם יישאו הפרישי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד מועד ביצוע התשלום בפועל.

...

הנתבעת טוענת מנגד, בין השאר ובעיקר, כי יש לדחות את התביעה נגדה.

גובה הפיצוי הכולל המגיע לתובעים יועמד על סך 220,000 ₪ לפי החלוקה הבאה: הנתבעים ישלמו לתובעת 1, ביחד ולחוד, סך 10,000 ₪.

הנתבעת תשלם לכל אחד מהתובעים 3-2 סך 25,000 ₪ (יחד 50,000 ₪).

הנתבע ישלם לכל אחד מהתובעים 3-2 סך 75,000 ₪ (יחד 150,000 ₪) ולתובעת 4 ישלם סך 10,000 ₪.

על מנת לבחון האם פירסום כלשהו עונה על הגדרת "לשון הרע" נידרש בית המשפט למבחן בן ארבעה שלבים: · בחינת התיבה/הביטוי המהוים לשון הרע על פי הטענה על פי אמות מידה אובייקטיביות של האדם הסביר בנסיבות העניין ועל פי לשון הפירסום; · האם ניתן לקבוע שמדובר בביטוי שהחוק התכוון להטיל חבות בגינו מתוך ראיית תכלית החוק והאיזונים בינו ובין אינטרסים אחרים; · בהנחה ששני התנאים הראשונים מתקיימים הרי שבשלב השלישי ייבחן קיומן של ההגנות הקבועות בחוק; · סוגיית הפיצויים/הנזק.

ועוד נקבע בהקשר זה: "לגבי תביעות לשון הרע שעניינן אנשי ציבור, מן הנכון שאלו יהיו ערוכים לספיגת ביקורת רבה יותר כלפיהם מאשר האדם מן השורה. זהו מחיר החשפותם האישית לציבור והפרסום ברבים, בכתב או בעל פה, של דבריהם" (ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5), 355).

כותרת הפוסט ותוכנו מעלים כי מדובר ב"חשודים בשיבוש הליכים" וברי כי הקורא הסביר מבין את הדברים כמי שחשודים על ידי רשויות אכיפת החוק בעבירות פליליות ולא על ידי הנתבע בעצמו, שעם כל הכבוד אינו מהוה רשות אכיפת חוק והצגת הדברים באופן זה נועדה בבירור לפגוע ולצייר תמונה לפיה התובע חשוד בפלילים, בשחיתות, במניעת חקירות על ידי המישטרה ועוד.

הנתבע טען לתחולתן של ההגנות הבאות, כולן או מקצתן: הגנת סעיף 14 לחוק - "אמת דברתי" ועניין צבורי בפירסום; הגנת סעיף 15 (3) לחוק – הדנה בפירסום שנועד להגנה על עניין אישי כשר של הנתבע; הגנת סעיף 15(4) לחוק - הדנה בהבעת דיעה על היתנהגות הנפגע בתפקיד צבורי, בשירות צבורי או בקשר לעניין צבורי; הגנת סעיף 15(5) לחוק - לפיה הפירסום היה הבעת דיעה על היתנהגות הנפגע בהתאם לחלופות השונות הקבועות באותו סעיף.

מאחר שמדובר בפצוי שהמחוקק קבע לגביו רף מאקסימאלי, לבית המשפט שיקול הדעת לקבוע את הפצוי עד לרף שקבע המחוקק, ועל פי נסיבות העניין.

הפסיקה נדרשה פעמים רבות לשיקולים שבית המשפט נידרש לשקול בבואו להטיל פיצוי בעילה זו: " בית המשפט צריך להיתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המקרה ולקחת בחשבון נוסף לטיב העוולה עצמה גם את היתנהגותו של המעוול במידה שהיתה זדונית או משולחת כל רסן, את הקף ההשמצה ופירסומה, וכן את היתנהגותו במשך כל זמן ניהול המשפט, ולאמוד בהתאם את סכום הפיצויים" ע"א 30/72 שמואל פרידמן נ' שמואל סגל, פ"ד כז(2), 225.

...

גם אם אני מקבלת את הסברי התובע כי למד על הפרסום בשלב מאוחר מעט הרי שמדובר בשיהוי, שיש בו כדי להוות שיקול בקביעת הפיצוי.

סוף דבר התביעה לפי עילת לשון הרע ביחס לפרסום הראשון נדחית.

לעניין ההוצאות - בשים לב לתוצאה אל מול סכום התביעה, להתנהלות הדיונית המתוארת, לבקשות ביניים שלא נפסקו בגינן הוצאות, אני מורה כי הנתבע יישא בהוצאות התובע ושכר טרחת עורכי דינו בשיעור כולל של 6,000 ₪ שישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

כפי שהראינו לעיל, מירב העובדות הוכחו כדבעי, ולמעשה אפילו התובע לא חלק על העובדות המפורטות במנשר, אלא רק על הדרך בה הוצגו.

בעיניין קרשניקר, יוחסו לנפגע מעשי שחיתות חמורים של מירמה והונאה שלא הוכחו.

הנתבע רק הגיב לטענות התובע, וציין כי שני המהלכים הללו עלו לחברה ממון רב. למעט פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש של הגובה המדוייק של הסכומים, פרט שהתובע עצמו לא ניסה לסתור, הוכח כי הפירסום של הנתבע במנשר בעניינים אלה, היה אמת וללא ספק היה בפירסום גם ענין צבורי, כך שחלה הגנת אמת הפירסום הקבועה בסעיף 14 לחוק.

לתובע זכויות רבות בחברה "גני עומר". בית המשפט איננו קובע כל קביעה ערכית לגבי היתנהלותו של התובע, אשר פעל במסגרת ועדת הבקורת לחשוף בעיות בתפקוד המנכ"ל ופעילותו הביאה לפיטורי המנכ"ל, אשר פעל בהמלצת רו"ח החברה לביטול דמי הפקדון והשבתם לחברים, פעולה שייתכן שהיתה ראויה ורצויה.

משקבעתי כי לנתבע עומדת ההגנה הקבועה בחוק, אין צורך לידון עוד בנזק, אולם למעלה מן הצורך יצויין, כי גם לטענה לפצוי ללא הוכחת נזק, שומה להוכיח כי נגרם נזק כלשהו (ת"א (מח' חי') 57373-04-18 רמי חסון בע"מ נ' צביקה גנדלמן (30.12.2021)‏‏, פסקות 67 – 69 לפסה"ד).

...

סיכומו של דבר הפסיקה שפורטה בפתח פסק הדין, מנחה כי כאשר מדובר בהליך של בחירות ובביקורת על פעילות ציבורית של אדם, יש להיזהר מאד מקביעה כי ביקורת כזו מהווה לשון הרע, שכן הביקורת על בעלי תפקידים ציבוריים היא נשמת אפה של הדמוקרטיה.

מכל מקום, התובע לא הביא לעדות ולו אדם אחד שהושפע מהמנשר ושינה את הצבעתו עקב כך. נוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה.

התובע ישלם הוצאות הנתבע ושכר טרחת עו"ד בשיעור כולל בסך 11,700 ₪.

לאור כל האמור לעיל אבישר טען שיש לפסוק לו בגין כל פירסום פיצוי מקסימלי בהתאם לסעיף 7(א)(ג) לחוק, ולחייב את דואק לשלם לו את מלוא סכום הפצוי שהועמד לצרכי אגרה על סך של 2,600,000 ₪.

הפוסט מתחיל במילים: "כתבת התחקיר ששודרה אמש בחדשות ערוץ 12 תארה תופעה נפוצה מאוד בשלטון המקומי בישראל ובמוצקין בפרט, שבה מערכת היחסים בין לישכת ראש הערייה לרוב בעלי המקומונים בעיר מושחתת מיסודה". לאור העובדה שדואק מוצג כדוגמא לכך בהמשך הכתבה, הקורא הסביר מסיק גם מההקשר הכללי שקיים קשר מושחת בין דואק לראש העיר צורי.

הפירסום הועלה על ידו בשנת 2020, לאחר שכבר נחשף למרבית הפרסומים מושא תביעתו, שסבר שדואק הוא העומד מאחוריהם, והוברר בעדותו שמניעיו כלפי דואק היו להשיב לו כגמולו ולא הבעת דיעה בתום לב. אני דוחה את טענת אבישר שחלה על הפירסום ההגנה הקבועה בסעיף 15(10) לפיה "הפירסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן", שכן הפירסום הנ"ל שפירסם אבישר כלל אינו עוסק בתוכן הפרסומים המכפישים שפורסמו על ידי הפרופילים הפיקטיביים בעיניינו.

הדבר נכון אף ביחס לטענתו לתחולה ההגנה הקבועה בסעיף 15(3) לפיה "הפירסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפירסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר". נתבע או נאשם המבקש לחסות תחת הגנה זו צריך להוכיח שהיה עניין אישי כשר כלשהוא, שהגנתו הצדיקה את עשיית הפירסום.

לפיכך, אני קובע שלאבישר לא עומדות ההגנות הקבועות בחוק בגין פירסום זה ועליו לפצות את דואק בגינו.

...

כך או כך, על פי הפסיקה, היה על אבישר לפנות אליו, בזמן אמת, ולבקש הסרת הפרסום, ורק אם לא היה נעתר לבקשתו, היה יכול להגיש תביעה כנגדו.

לפיכך ובהעדר הגנות החלות על הפרסום – אני קובע שעל אבישר לחוב בגינו כלפי דואק.

סוף דבר על פי כל האמור לעיל, התביעה העיקרית מתקבלת בחלקה באופן שיוסי דואק ישלם לצביקה אבישר 1,050,000 ₪ בקיזוז הפיצוי לפי התביעה שכנגד המתקבלת בחלקה בסך 60,000 ₪.

אני דוחה את התביעה נגד שי לנדמן.