סירוב שופט להציג מידע לעד כעילה לפסילת שופט

נימוקי הבקשה: בית הדין התבקש להציג "הסכם ניגוד עניינים" בינו לבין הנתבעות וזה סרב לעשות כן. משכך, סבור התובע כי לבית הדין קשרים פסולים עם מי מהנתבעות או באי כוחם.

(א1) בלי לגרוע מהוראות סעיף קטן (א), שופט לא ישב בדין בידעו שמתקיים אחד מאלה: (1) צד להליך, בא כוחו או עד מרכזי, הוא בן מישפחה של השופט או שקיימת ביניהם קרבה ממשית אחרת; (2) יש לשופט ענין כספי ממשי או ענין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו, בצד להליך, בבא כוחו או בעד מרכזי, או שלבן מישפחה מדרגה ראשונה של השופט יש ענין כספי ממשי או ענין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו, בצד להליך או בבא כוחו; (3) בטרם התמנה לשופט היה השופט מעורב באותו ענין הנידון בהליך שלפניו כבא כוח, כבורר, כמגשר, כעד, כיועץ מקצועי, כמומחה, או בדרך דומה אחרת;".

הלכה היא כי "מעצם היות הבקשה לפסלות שופט בקשה המטילה צל כבד על השופט אישית ועל מערכת השפיטה, מתחייבות ראיות משמעותיות לשם הוכחת קיומה של עילת פסלות" (עפ"ס 36812-11-15 א.מ.ן משאבי אנוש בע"מ- מדינת ישראל מיום 26.11.16 והאסמכתאות המפורטות שם).

בהחלטה מיום 13.8.20 קבעתי כי התובע רשאי לפנות למשרד הבריאות בהתאם להוראות חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 ולקבל את המידע הנחוץ לו. התובע בחר להגיש בקשה נוספת לגילוי מסמכים והפעם ביקש לגלות מסמכים הנוגעים לגודל הלישכה המשפטית של הנתבעות, כמות הפקידים, המתמחים והוצאות שנתיות כמו גם, כאלה הנוגעים לשאלה האם בנתבעת 3 קיימת מחלקה משפטית או יועמ"ש וכן, כאלה הנוגעים לשאלה מדוע תביעות נגד הנתבעות מועברות לעורכי דין חצוניים ולא מטופלות על ידי עורכי הדין המועסקים על ידי הנתבעות.

...

מן הכלל אל הפרט לאחר שעיינתי בטענות הצדדים כמו גם בהלכות המובאות לעיל, נחה דעתי כי לא מתקיים ניגוד עניינים ועל כן אני דוחה את בקשת הפסילה.

נוכח החלטתי זו הבהיר התובע מהם המסמכים המהווים את כתב תביעתו המתוקן ומהם המסמכים המהווים בקשות חדשות.

סוף דבר הבקשה נדחית.

בבחינת קל וחומר בעניינינו כאשר אין מדובר בהליך שבו הוצג עברו של הנאשם, או כל דבר מפליל אחר, אלא רק במידע לגבי זהות מוסר הידיעה המודיעינית.

בדחותו את העירעור קבע בית המשפט העליון כדלקמן: "דין העירעור להדחות. כבר נקבע בפסיקתנו פעמים רבות, כי חשיפת בית המשפט להרשעות קודמות של נאשם, ואף העובדה כי בית המשפט דן בעבר בעיניינו של נאשם, אינן מקימות, כשלעצמן, עילת פסלות. רק כאשר קיים חשש ממשי – בראייה אובייקטיבית – למשוא פנים, במובן זה שנפגעה יכולתו של בית המשפט לידון באופן הוגן בעיניין המובא לפניו, תקום עילה לפסילת שופט....

נקבע בהלכה הפסוקה כי מדובר במסה כה כבדה של מידע לא קביל, עד שיש בכוחה להכריע גם את השופט המקצועי: "גדר הספיקות הוא תמיד אם בנסיבות העניין, עניין לנו במידע לא קביל ששופט מקצועי יוכל "להתגבר" עליו, תוך שיעשה משפט ויראה שנעשה צדק, או שיש עניין לנו ב"מסה" כה כבדה של מידע לא קביל, עד שיש בכוחה להכריע גם את השופט המקצועי, או לפחות לעורר חוסר אמון ביכולתו של השופט להכריע אותה.

זהות מוסר המידע איננה רלוואנטית לאישום בעבירה של נהיגה בשיכרות מכוח סרוב כאשר הנאשם סרב לדרישת שוטר לתת לו דגימת שתן.

...

באשר לטענת הפסלות המושתת על דיון אותו מותב בבקשה לגילוי חומר חסוי קובע סעיף 45(א) לפקודת הראיות קובע כי "אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה אם שר הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בענין ציבורי חשוב, אלא אם מצא בית המשפט הדן בדבר, על-פי עתירת בעל דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה, ובהליך פלילי – כי הראיה עשויה להועיל להגנת הנאשם ומידת התועלת שבה להגנה עולה על העניין שיש לא לגלותה, או שהיא חיונית להגנת הנאשם" (ההדגשה שלי – נ.מ).

במקרה דנן, יישומם של הדברים האמורים הוביל למסקנה שלא היה מקום להיעתר לבקשת הנאשם להעברת הדיון בבקשה לגילוי ראיה חסויה למותב אחר.

משכך היתה החלטתי באשר לבקשה להעברת הבקשה לגילוי ראיה חסויה, כך גם תהיה החלטתי באשר לבקשה להעביר את הדיון בתיק העיקרי למותב אחר.

סוף דבר בנסיבות אלה לא מצאתי שקיים חשש ממשי למשוא ופנים ולא חשש כלשהו כי הגנתו של הנאשם תיפגע ומשכך אני דוחה את הבקשה.

כך נקבע בעמ"ת (ת"א) 30596-08-10 מדינת ישראל נ' אמנון כהן, מיום 18.8.10, מפי כב' סג"הנ כב' השופט ד"ר מודריק, כי: "לדידי, מידע מודיעיני אכן יכול לבסס חשד כלפי אדם שהמידע דובר בו והעובדה, שהמשיב סרב לתת דגימה לפי דרישת השוטרים, הקימה בסיס להגשת כתב האישום נגדו". יצויין, כי גם באותו עניין, לא הוצג בפני בי"המש המידע או מקור המידע אלא רק דוחות הפעולה של השוטרים ועל כן יפים הדברים לענייננו.

יתר על כן, יפים דבריה של כב' השופטת נגה אוהד בב"ש (ת"א) 090192/07 יניב רדלייך נ' מ"י, אשר קובעת למעשה "חזקת מסוכנות" בכל הנוגע לנהג שיכור, "חזקה" המצדיקה פסילה עד תום ההליכים, ואף מעבר ל- 30 ימי הפסילה המנהלית שבסמכות קצין המישטרה: "לטעמי, עילת נהיגה בשיכרות חייבת להיות עילה עצמאית לפסילה עד תום ההליכים, בלא קשר לעבר תעבורתי, בלא קשר לגיל הנוהג, בלא קשר לעיסוק הנוהג. כל מי שייתפס נוהג בשיכרות יש למנוע את המשך נהיגתו המסכנת – מיידית." ערר שהוגש ע"י הנהג לביהמ"ש העליון על החלטה זו בבש"פ 1965/07 – נדחה.

...

לאחר שבחנתי את חומר הראיות שבתיק, הנני סבורה, שיש די ראיות לכאורה, שהמשיב ביצע את העבירה המיוחסת לו, היינו נהיגה בשכרות לאור סירובו ליתן בדיקת שתן, (ר' הודעת נהג תחת אזהרה, וכן דו"ח פעולה באכיפת איסור נהיגה בשכרות) אשר מצדיק פסילת רישיונו של המשיב.

על כן אני סבורה, כי יהא זה נכון להורות על פסילת רישיונו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו וכך אני מורה.

כך הטענות בעיניין הגשת כתב האישום בחוסר תום לב, סיוע המאשימה לעד מטעמה המבצע לטענת הנאשם עבירות בניה וסרובה הנטען של המאשימה להמציא לנאשם את כל חומרי החקירה, כמו גם עצם טענת האכיפה הבררנית, אינן טענות המופנות כלפי ואינן רלוואנטיות לשאלת פסלותי מלדון בהליך זה, מבלי להקל בהן ראש לגופן ובאפשרות שיהיה צורך בבירורן במסגרת ההליך עצמו.

במאמריו "על פסלות שופט – בעקבות ידיד תרתי משמע" [15], בעמ' 118, מתוה הנשיא שמגר קווים מנחים ליישום למבחן האפשרות הממשית: "... ההערכה של האפשרות הממשית אינה זו של הנוגע בדבר, ואף לא זו של מסתכל מן הצד אלא הערכתה של הערכאה השיפוטית הגבוהה ביותר המודדת את הנסיבות ומשמעותן והשלכותיהן על פי אמות המידה לפיהן פועל בית-המשפט. הווה אומר, כדי לפסול שופט צריכה להתגבש המסקנה כי המשקל המצטבר של הנסיבות הוא כזה ששופט סביר לא יוכל (ההדגשה שלי – ת' א'), לדעת הערכאה השיפוטית (ההדגשה במקור – ת' א'), לשחרר עצמו מהשפעתו עליו של המידע שהגיע אליו וכי אין להניח שהשופט יוכל לגבור על ההתרשמות האמורה אותה ספג (ההדגשה שלי – ת' א'). נקודת המוצא של בית-המשפט היתה בדרך כלל כי המקצועיות של שופט בתור שכזו, הערכים אשר הם חלק מהכשרתו ומכשירותו, התפיסות של שופט בתחום המשפט, ובכלל זה השאיפה המתמדת להנתקות מהשפעות פסולות שהסביבה מולידה, כל אלה מונעים קיומה של אפשרות ממשית של משוא פנים או דיעה קדומה ..." באופן ספציפי ביחס לפסילת שופט על בסיס העובדה שדן בהליכים קודמים בין הצדדים נקבע בפסיקה כך (ע"א 4122/18 סימה שוורץ נ' פנחס מנצור (4.7.2018) פסקה 4) – "אין בעצם ניהול הליך על ידי מותב אשר הכריע בתיקים קודמים שהתנהלו בין אותם בעלי הדין – אף אם מדובר בהליכים הנוגעים לאותה פרשה עובדתית ומהוים המשך ישיר שלה – כדי להקים עילת פסלות. על המבקש את פסילת השופט בנסיבות אלה להוכיח כי קיים חשש ממשי ל"נעילת" דעתו של השופט בשל הדיון המוקדם יותר (ע"א 2211/11 פלונית נ' פלונית, פסקה 7 (4.7.2011)).

" לא זו אף זו, בית המשפט העליון עסק גם בשאלה נוקבת יותר, כאשר שופט הדן בהליך פלילי דן תחילה בבקשת מעצר הנאשם שלפניו עד תום ההליכים, במסגרתה נחשף אל חומר הראיות בהיקפו הרחב - הרבה מעבר לזה אליו נחשף בית המשפט במסגרת בקשה לצוו כניסה למקרקעין או צו חפוש, וכך קבע (ע"פ 414/15 סאמר דוויק נ' מדינת ישראל (22.1.2015) פסקה 8) – "גם טענת המערערים כי היה על השופט מוסק לפסול את עצמו מלדון בתיק מאחר והיה מעורב בבקשה להארכת המעצר עד תום ההליכים אינה יכולה להיתקבל. אכן, ככלל מן הראוי כי שופט הדן בבקשה למעצרו של נאשם לא ידון גם בשאלת אשמתו של הנאשם בהליך העקרי המתנהל נגדו ... ברם, מן הראוי לזכור כי במצבים אלו אין מדובר בחובת פסלות וכי יש לבחון כל מקרה לגופו." בדומה מאוד לענייננו, כביכול נכתבו הדברים ישירות עבור הנדון דידן, במקרה בו דן המותב הן בהליך פלילי קודם והן בארבע בקשות למתן צוי כניסה למקרקעין לאורך מעט יותר משנה, נקבע אך באחרונה (ע"פ 7731/20 בן ונונו נ' ועדה מקומית לתיכנון ובנייה אצבע הגליל (15.11.2020) ובשל דמיון המקרים הציטוט יובא באריכות יחסית) – "3. ביום 6.11.2020 דחה בית המשפט קמא את בקשת הפסלות. נקבע כי במסגרת הבקשות למתן צו כניסה "נחשף בית המשפט לחומר ראיות בסיסי שיש בו כדי להעיד על קיומו של חשד המצדיק ביצוע פעולות חקירה ואת הכניסה למקרקעין לצורך איסוף ראיות, ואין בו כל קביעה עובדתית שעשויה להשליך במידה משמעותית על ההכרעה בהליך זה". עוד צוין כי עד לאחרונה, טיפל המותב ברוב תיקי התיכנון והבניה במחוז צפון ובתוך כך דן "בבקשות רבות לצוי כניסה, והבקשות שהוגשו בקשר [למערער] ולמקרקעין נשוא הליך זה, כמו בקשות וצוים אחרים, אינן זכורות לי, ובודאי, דעתי בנוגע לאשמתו של [המערער] או לטיב הראיות לא גובשה". המותב הוסיף וקבע, כי העובדה שההליך הראשון מיתנהל בפניו אין בה, כשלעצמה, כדי להביא לפסילתו, וכי נסיבות המקרה מעלות כי קיים לכאורה בסיס לבקשת המשיבה לאיחוד ההליכים.

" אינני סבור כי בעניינינו הוצגו נסיבות חריגות ומיוחדות עד מאוד כאלה המצדיקות פסילה בשל מראית פני הצדק לאחר קביעתי כי החשש האובייקטיבי למשוא פנים אינו קיים.

...

הנאשם הגיש בקשה לביטול צו זה ביום 23.9.19 ולאחר תשובת המאשימה ותגובה נוספת של הנאשם דחיתי ביום 4.12.19 את הבקשה בנימוק הבא – "בנסיבות בהן הוגשה בקשת המבקש, המשיב בבקשה המקורית, חודשים רבים לאחר שהצו כבר בוצע אין מקום לדון בבקשה לביטולו", ולצד קביעה זו הוספתי וציינתי כי – "ככל שסבור המבקש כי הוא זכאי לסעד כלשהו בגין התנהלות המשיבה, המבקשת בבקשה המקורית, יוכל לנקוט בהליך מתאים". גם על החלטה זו הגיש הנאשם בקשת רשות ערעור ברע"פ (מחוזי מרכז) 1823-01-20 אך גם בקשה זו נדחתה תוך הקביעה כי – "החלטת בית המשפט קמא היא החלטה נכונה" וכן – "לכן אני סבור שבית המשפט קמא צדק". יצויין כי בעקבות ביצוע צו הכניסה האמור למקרקעין הודיעה המאשימה לנאשם כי תיק החקירה במסגרתו נתבקש אותו צו נסגר.

לסיכום בחינת טענה זו של הנאשם אני סבור כי גם היא אינה יכולה לשמש בסיס לפסילתי מלדון בתיק זה. החלטותי בהליכים קודמים ובמיוחד בהליכי החיפוש יבחנו משפטית במסגרת הגנת הנאשם מאחר שמדובר בהצגה של טענה שנדונה לעיל בניסוח אחר די בהתייחסותי הקודמת אליה, ואינני מקבל את הטענה כבסיס לפסילתי מלדון בהליך זה. הצורך בדיון בפסילת ראיות שאני הייתי חלק מהליך ההכשרה שנקטה המאשימה לצורך ייצורן גם לעניין הטענה שהוכתרה בכותרת זו מדובר בהצגה של טענה שנדונה לעיל בניסוח אחר, די בהתייחסותי הקודמת אליה, ואינני מקבל את הטענה כבסיס לפסילתי מלדון בהליך זה. יש בהחלטותי בהליכים הקודמים כדי לפסול חלק מקו ההגנה של הנאשם התייחסתי כבר לעיל לאבחנות בין האישומים שיוחסו לנאשם במסגרת ההליך הקודם לבין האישומים המיוחסים לו בהליך הנוכחי ולכך שבשים לב לאבחנות אלה אין כל מניעה כי טענות אכיפה בררנית והגנה מן הצדק שיועלו עתה בהקשר שונה ייבחנו לפני.

לסיכום בחינת טענה זו של הנאשם אני סבור כי גם היא אינה יכולה לשמש בסיס לפסילתי מלדון בתיק זה. קיומו של חשש אובייקטיבי לפגיעה בזכויות הנאשם, כמו גם מראית פני הצדק לא ניתן להתייחס אל אמירה כללית בדבר "קיומו של חשש אובייקטיבי לפגיעה בזכויות הנאשם" מעבר לטענות קונקרטיות שבפיו, אשר נדונו לעיל ונדחו.

נמצא כי גם השיקול של מראית פני הצדק אין בו כדי להוות בסיס לפסילתי מלדון בהליך זה. סיכום המורם מכלל האמור לעיל הוא שהבקשה לפסילתי נדחית וההליך ימשיך להתנהל לפני.

אף אין בחשיפה למידע בלתי קביל, לבדה, כדי להקים עילת פסלות ותחת זאת יש לבחון האם בנסיבות העניין קיים חשש ממשי למשוא פנים עקב הדיון שהתקיים בהליכי המעצר".

הינה כי כן, החלטה בדבר קיומן של ראיות לכאורה לעבירה המיוחסת לנאשם, אינה מקימה עילת פסילה כנגד אותו שופט, אך רצוי, ששופט שדן בהליך מעצרו של אדם עד תום ההליכים לא ידון בהליך העקרי.

על מנת שלא לחשוף את המבקש לראיות המשיבה, באופן שעלול לסכל את החקירה, ולאחר שהוברר לי, כי עד הראיה היחידי לתאונה הנו בנו הקטין של המבקש, אשר המבקש ואישתו סרבו לאפשר חקירתו, וכי טרם הוכן דוח בוחן, בקשתי מספר הבהרות מנציג המישטרה, שהתייצב לדיון.

בע"פ 184/85 היתה קירבה חברית יתירה בין השופט לתובע, בע"פ 717/84 השופט נסע ברכב המשטרתי וב599/87 השופט נהג להסיע את התובעת ברכבו ובד"מ 3/88 השופט ניהל שיחה עם אביו של נאשם , יעץ לו כיצד לבטל פס"ד שאותו שופט נתן בהיעדר הנאשם ולאחר מכן דן בבקשה ונעתר לה. לא הוצגה בפני ולו החלטה אחת של בית המשפט העליון, שהצדיק פסילת שופט בנסיבות דומות.

...

לאחר שבחנתי הלכות בית המשפט העליון, אין אני סבורה שמתקיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט.

אור כל האמור לעיל,  אני דוחה את הבקשה.

המזכירות תשלח עותק החלטתי לצדדים.