סירוב רשות מנהלית להפעיל סמכות

ברם, נראה כי הנימוק הראשון, בגדריו מתייחסת הרשות לבקשת הגורם המממן, הוא סביר, ומציב את הארכה בגדר מיתחם שיקול הדעת הנתון לרשות המנהלית בהפעלת סמכותה.

כוכב מוסיפה וטוענת, כי לבד מן הנסיבות אשר הצדיקו את מתן הארכה הראשונה, העתירה הראשונה עיכבה גם היא את הסגירה הפינאנסית, בשל סרוב הגורמים המממנים לחתום על הסכמי מימון עם כוכב כל עוד נימנעה הרשות מלהחליט בבקשות הארכה לתקופת ההקמה, ובשל העידר נכונות מצד גורמים פינאנסיים להעמיד לרשות כוכב את ההון הדרוש לסגירה הפינאנסית במהלך ההליך המשפטי.

...

לעומתה, טוענים המשיבים כי החלטה זו הריהי סבירה ומוצדקת, וכי יש לדחות את העתירה.

נוסף על כך, טענת העותרת לסתירה בין החלטות הרשות מיום 6.2.2017 ומיום 20.2.2017 – גם זו דינה להידחות.

נוסף על כך, נדרשתי לטענות העותרת באשר לחילוט הערבות שהפקידה כוכב, וגם בעניין זה לא שוכנעתי בצדקת עמדת העותרת.

ראו לעניין זה את המכתבים ששלחה כוכב לרשות ביום 22.1.2017 וביום 25.1.2017, שבהם כוכב שבה ומציינת כי "יידרש לחברה זמן סביר נוסף לצורך הגשת כל המסמכים הנדרשים להוכחת סגירה פיננסית כמפורט ברישיון המותנה, לרבות זמן סביר לצורך בחינת המסמכים האמורים על ידי רשות החשמל ומתן אישורה". סוף דבר, אציע לחברַי לדחות את העתירה.

כך, הושם דגש על חובתה של הרשות המנהלית להפעיל את סמכויותיה בתום לב ולפעול ביושר והגינות ביחסיה מול האזרח: "חובתה של הרשות המינהלית לנהוג בתום-לב בהתקשרויותיה החוזיות נגזרת הן מן המשפט האזרחי, המטיל חובת תום-לב על כל מתקשר, והן מן המשפט הצבורי, המחייב רשות ציבורית לנהוג בהגינות וביושר כלפי אזרחיה בכל מגעיה עימם. ואולם חובת ההגינות המינהלית – שיסודה במעמדה של הרשות כנאמנה כלפי הציבור – מחמירה יותר מחובת תום הלב הנדרשת מן הפרט. המידה המחמירה חלה בין אם פועלת הרשות בתחום המשפט האזרחי ובין אם פועלת היא בתחום המשפט הצבורי" [ראו: בג"ץ 4422/92 עפרן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד מז(3) 853, 860 (1993); בג"ץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר אגף המכס והמע"מ, פ"ד נב(1) 289, 346 (1998); רע"א 8733/96 לנגברט נ' מדינת ישראל-מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נה(1) 168, 179 (1999)] היתנהלותה של רמ"י ופרשנותה את לשון החלטת הנהלתה, חורגת חריגה של ממש מסטאנדארט ראוי של תום לב. אני קובע איפוא כי דרישת התשלום בהחלטת הנהלת רמ"י מיום 05.07.1987 מתייחסת לתשלום בגין הבית הקיים במיגרש 2234 במתכונת המרה משכר למכר ואינה מכוונת לדרישת תשלום בגין ערך מיגרש 2234.

דברים דומים עלו בישיבה שנערכה לפני השופט י' שינמן במסגרת עת"ם (מנהליים מר') 31639-11-12 דוידי נ' לב, שם טענה באת כוח המועצה האזורית כי "המיגרש השני הם צריכים לקבל באמצעות העברה חוזית על ידי חברת עמידר והיו צריכים לשלם תשלום סמלי שהם סירבו לשלם ובשל כך הם לא קיבלו את המיגרש עד היום" [נספח 14 ל-ת/9].

...

התביעה כנגד הנתבעים האחרים נדחית מחמת התיישנות.

לפיכך, אני מחייב את הוועדה המקומית בהוצאות משפט בשיעור אגרת בית המשפט וכן בשכר העדים ועלות שכרם של כל מומחי התובעים (לפי חשבוניות).

בנוסף, אני מחייב את הוועדה המקומית בשכ"ט ב"כ התובעים בסך 200,000 ₪.

חובה זו לקיים שימוע מחייבת את הרשות המנהלית להפעיל את סמכותה באופן שלא יפגע באדם לפני שהוענקה לו היזדמנות נאותה להשמיע בפניה את טענותיו "... בכל מקרה, בו רשות ציבורית מבקשת לשנות את מעמדו של אדם, עליה לפעול כלפיו בהגינות, וחובה זו מטילה על הרשות את החובה להעניק לאותו אדם את ההזדמנות להשמיע את דעת" (בג"ץ 684/78 גינגולד נ' בית הדין הארצי לעבודה (1979)).

אמנם המשיבה טענה כי ההחלטה התבססה על חוות דעת של אגף התנועה, ואולם לתמיכה בטענה זו צרפה בנספח ב' לתגובה לעתירה, שלושה מסמכים, שאינם משקפים את הנטען - האחד, מיסמך סרוב לבקשת רישיון שנשלח לעותר ביום 26.10.17 ממנהלת אגף רשוי עסקים, ושני המסמכים האחרים המתיימרים להיות חוות דעת עליהן ביססה (לכאורה) הרשות את החלטתה, הם מסמכים מיום 25.12.17(!) - למעלה מחודש לאחר שהשימוע היתקיים! לטעמי פגם זה יורד לשורש ההחלטה וראוי ונכון לתקנו.

...

למסקנה זו הגעתי לאחר ששוכנעתי כי נתגלה פגם בהליך המנהלי בדרך קבלת ההחלטה, שלא מצאתי לו תשובה מספקת בטענות המשיבה ובמסמכים שהציגה, ולטעמי הוא מצדיק מתן אפשרות הוגנת לעותר למצות את זכות הטיעון.

יוצא אפוא כי למעט חוות הדעת שצורפו לנספח ב' ואשר לטענת המשיבה כפי שציינה בדיון, רלוונטיים לצו הסגירה, אין בנמצא חוות דעת של אגף התנועה.

להדגיש כי החלטתי זו אינה מתייחסת למהות ההחלטה ולא לשיקולים המקצועיים אלא אך ורק להליך המנהלי, ואני סמוכה ובטוחה שהמשיבה תדון בעניין שלפניה בהתאם לשיקול דעתה המקצועי בדעה פתוחה ובאוזן כרויה.

בהיעדר מקור הסמיכה פרטני, הסמכות העניינית ליתן צו נגד רשות מינהלית בנוגע להפעלת סמכויותיה המינהליות, היא לערכאה מינהלית (בג"ץ או בית המשפט לענינים מנהליים), ולא לערכאה אזרחית.

וכלל, העידר מענה בידי הרשות לפניית האזרח בתוך 45 יום הוא בגדר החלטה לסרב לבקשה (ראו סעיף 6(ב) לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), התשי"ט-1958).

...

בענייננו לעומת זאת, העילה הנזיקית הנטענת (מיטרד ליחיד) אינה מצטרפת לתביעה חוזית או לתביעה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט; אין מדובר בתביעה חוזית אליה מצטרפים יסודות אזרחיים נוספים אשר יחד מטים את הכף כלפי מסקנה שהיסוד הדומיננטי בתביעה הוא אזרחי.

מבין הערכאות המינהליות, בית המשפט לענינים מינהליים מוסמך לדון בעתירה לביטול מקום חניה לנכה לפי פריט 8(א) הנזכר לתוספת הראשונה של חוק בתי המשפט לענינים מינהליים, הכולל במסגרת העתירות המינהליות בהן מוסמך בית המשפט לענינים מינהליים לדון, "החלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה, למעט החלטה הטעונה אישור של שר הפנים לפי דין, שעניינה העיקרי של העתירה הוא החלטת שר הפנים". נוכח ההבדל בסדרי דין בין תביעה אזרחית לבין עתירה לבית המשפט לענינים מינהליים, אינני מורה על העברת התובענה לבית המשפט לענינים מינלהיים לפי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; אלא אני דוחה את התביעה על הסף, כאשר אין בדחייה על הסף מפאת חוסר סמכות כדי למנוע מהתובעים להגיש עתירה לערכאה מינהלית מוסמכת (ראו והשוו עע"מ 6848/10 ארז נ' עיריית גבענתיים, פס' 10 (30.5.2012), שם מדובר היה בענין אזרחי אשר הוגש לבית המשפט לענינים מינהליים; פסק הדין מפנה, בענין אי-חסימת הדרך להגשת הליך נוסף בערכאה המוסמכת, לנינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 208 (1991)).

התביעה – נדחית על הסף.

לפיכך, לאור חזקת התקינות המינהלית שממנה נהנית כל רשות מנהלית בהפעלת סמכויותיה, חזקה שצו הסילוק הוצא כדין וכי היתקיימו התנאים להוצאתו.

בסעיף 27 לחוק ההתיישנות נקבע כי חוק זה לא "בא לפגוע בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שהוי", ואולם כאמור לעיל סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין קבע כי אין תחולה להוראת חוק ההתיישנות על תביעה לקיום זכות במקרקעין מוסדרים.

...

למעלה מהדרוש אוסיף ואציין כי אף אם היה עולה בידי הנתבעת להוכיח כי היא ובעלה המנוח החזיקו בקרקע החזקה נוגדת ועיבדו אותה במשך 60 שנה כפי גרסתה בכתב ההגנה (שלא הוכחה), הרי משמעות הדבר היא שהחזקה הנוגדת החלה בשנת 1960 לערך וממועד זה ועד למועד כניסת חוק המקרקעין לתוקף (ביום 01/01/1970) לא עברה תקופת ההתיישנות, ועל כן, גם מטעם זה דין טענת ההתיישנות להידחות.

אשר על כן, אני מקבל את התביעה ומורה לנתבעת כלהלן: לפנות ולסלק ידה, לרבות כל אדם מטעמה או ברשותה, מהמקרקעין הידועים כחלקה 14 בגוש 14111, והנמצאת בתחום שיפוטה של המועצה המקומית ג'ש (גוש חלב), ובמיוחד אותו חלק של חלקה 14 שהוגדר כחלק א' בהתאם להסכם השיתוף מיום 05/04/1995.

ניתן בזאת צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעת או מי מטעמה לעשות שימוש כלשהוא במקרקעין הנ"ל. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך של- 1,500 ₪, וכן שכ"ט עורך דין בסך כולל של- 12,000 ₪ (כולל מע"מ).