סירוב עובד לשימוע מאוחר

התובע לא הניח בפנינו טעם מספק לסיבה לפיה סרב להזמנה לשימוע המאוחר, כך ולשאלת ב"כ הנתבעת השיב התובע כי סירב להשאיר עצמו "על זמן שאול" (עמ' 10, שורות 16-22) מקובלת עלינו טענת הנתבעת לפיה בין קבלת הודעת הפיטורים לבין הזמנת התובע לשימוע חוזר, לא שינה התובע מצבו והוא לא ניזוק, שכן באותה העת שהה התובע בתקופת אי כושר.

...

מקובלת עלינו טענת הנתבעת לפיה, התובע עשה שימוש ברכב הנתבעת לאחר סיום יחסי העבודה, ללא הרשאה ובכל מקרה, לצרכיו הפרטיים ועל כן, אין רלוונטיות להסכם העסקתו של התובע.

הנתבעת קיזזה כאמור משכרו של התובע רבע משכרו- 717 ₪, אותם לא דרש התובע בחזרה, ואף נתון זה מחזקת את המסקנה לפיה התובע היה מודע לחובתו בתשלום דו"ח המהירות, לו היה אחראי.

סוף דבר לאור כל שפרטנו לעיל, על הנתבעת לשלם לתובע הסכומים הבאים: א. פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד- 2,500 ₪; ג. פיצוי בגין הלנת שכר חודש 7/17- 3,547 ₪.

במצב דברים זה, ונוכח סרובו של התובע להצעת העבודה, הרי שהנתבעת ניסתה למצוא לתובע תפקיד אחר שלא התאים לו. התובע שמילא תפקיד מנהל כוח אדם, טען במהלך עדותו, כי ביצע בעיקר מעקב אחר שעות העבודה וכי מעולם לא הישתתף בשימוע, וכי מי "שהתעסק" בשימועים היה מנכ"ל המלון (ראו ע' 16 ש' 1-5).

אין בידינו לקבל טענה זו ונסביר: הלכה פסוקה היא, כי אף אם לא נערך לפלוני שימוע כדין עובר לקבלת החלטה משמעותית בעיניינו, אין בכך כדי לפסול בהכרח את ההחלטה, וניתן לרפא את הפגם, בין היתר, בדרך של קיום שימוע מאוחר, ובתנאי שהשימוע המאוחר נערך בתום לב, "בלב פתוח ובנפש חפצה" ותוך נכונות לשקול מחדש את ההחלטה (ראו ע"ע 109/08 מרכז החינוך העצמאי לתלמודי תורה ובתי ספר בית יעקב בארץ ישראל - עובדיה בן-נון, ניתן ביום 21.8.08).

...

בניגוד לנטען על ידי התובע במהלך עדותו בבית הדין, שם ציין כי הסכם העבודה הראשון זהה להסכם העבודה השני, מצאנו הבדלים שונים בין שני ההסכמים.

כמו כן, לא מצאנו מקום לקבלת טענת התובע שכביכול "נאמר לו שההסכם השני הוא העתק של ההסכם הראשון" (ראו ע' 18 ש' 18-27 וע' 19 ש' 1-2).

על כן, מאחר והתובע לא עבד בשירות הנתבעת בחודש 3/2010, והיות ודמי הביגוד מהווים זכות נלווית שאינה ניתנת לפדיון לאחר סיום תקופת העבודה ובזיקה להסכם העבודה השני לפיו, תוספת ביגוד תשולם במידה והעובד יהיה עובד המלון בעת חלוקת הביגוד – אנו דוחים את התביעה לתשלום דמי ביגוד.

סיכום לאור כל האמור לעיל, אנו דוחים את התביעה על כל רכיביה.

התובע ישלם לנתבעת סך של 5,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד, אשר ישולם תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

באשר לפצוי שדורש התובע בגין התקופה בה לא שובץ ועד שנערך השימוע, הרי שהתובע לא שובץ כי לא היה פנוי לעבודה הן עקב הטיפול בבנו שעבר ניתוח, והן כי סרב לעבוד בשעות הבוקר, אז חיפש עבודה נוספת.

כך, לא הוכחש על ידי הנתבעת כי התובע אכן פוטר על אתר בשיחת טלפון ביום 15.9.2013, אולם טענה כי ניתן לרפא פגם זה על ידי ביצוע שימוע מאוחר בנפש חפצה, כפי שהיא אכן עשתה (ראו סעיפים 207-209 לסיכומי הנתבעת).

...

היות ושולם לתובע סך של 4,379 ₪ עבור דמי הודעה מוקדמת – התביעה נדחית.

אין המדובר בהטבה שניתנה לתובע, כי אם בחישוב שגוי מצד הנתבעת, ולכן אני מורה על השבה של ההפרש בסך 1,181 ₪.

זה המקום לציין כי התביעה לתשלום הפרשות פנסיוניות מדמי ההודעה המקודמת נדחית היות ובתשלום חלף הודעה מוקדמת יש ניתוק מידי של יחסי העבודה והתובע מפסיק לצבור זכויות סוציאליות.

הנתבע סרב בכל תוקף לאפשר לתובע שימוע ואמר בשיחה היחידה שהתקיימה בין הצדדים: כל מה שיש לך להגיד, תגיד במשפט ואם תזכה, סבבה לך. הנתבע פעל בנגוד לחוק לפיו, כאשר מתגלים שינויים קטנים מההיתר שניתן להכשירם, אזי יירשם דו"ח ותנתן ארכה לקבלת היתר בנייה לשינויים שבוצעו.

ואכן, בזמן מאוחר להגשת אותו תצהיר של מר ציון כהן, במסגרת דיון ההוכחות בהליך האזרחי הקודם, "שלף" התובע לפתע, את התוכנית המקורית של דירה 34/13, אשר הסתבר שהייתה כל העת בידיו.

...

לסיכום דין התביעה נגד הנתבע להידחות הן מחמת חסינות והן לגופה.

בסיפת פסק הדין בבית הדין לעבודה, בתיק 12806-09-18, אליו הפנה התובע בסיכומיו נקבע כדלקמן: "התובע ישלם את הוצאות הנתבעים בסך 25,000 ₪.... בעת פסיקת ההוצאות, הבאנו בחשבון, בין היתר, את התנהלות התובע אשר מגיש באופן חוזר ונשנה הליכים רבים בעניינים שכבר הוכרעו והסתיימו זה מכבר, תוך שהתובע מודע לכך שמדובר בעניינים אשר הוכרעו (ראו פרוטוקול מיום 27.5.19, עמ' 11, ש' 16-18 וכן ש' 24), מנצל לרעה את ההליכים ומשחית משאבי ציבור יקרים באופן שזמן שיפוטי רב מוקצה להליכים שכבר נדונו והוכרעו. עוד הבאנו בחשבון, את התבטאויותיו שלוחות הרסן של התובע כלפי שופטי בית הדין ואת הבקשות הרבות שהוגשו בתיק". גם בתיק דנן התבטא התובע באופן בלתי ראוי כלפי כבוד השופט פורר (ראה החלטתי מיום 24.11.16).

מנגד יש לקחת בחשבון לטובת התובע, את הסכמתו להסתמך על העדויות שנשמעו בהליך האזרחי הקודם והמסמכים שהוגשו שם. בשל כל האמור לעיל אני מחייבת את התובע בשכ"ט ב"כ הנתבע בסך של 10,000 ₪.

אומנם, איננו מקבלים את טענת הנתבעת כי יש בפעולותיה המאוחרות (הניסיון לשימוע מאוחר, ו/או בקשותיה שחזור לעבודתו) כדי לרפא את הפגמים בפיטורים או לאיין את ניזקי התובע, וניתן להבין את סרוב התובע לשוב לעבודה, בשל כך שהרגיש פגוע כפי שהעיד.

...

מכאן, אנו מורים על מחיקת התביעה כנגד מר ג'אד. אין מחלוקת שהתובע החל את עבודתו אצל הנתבעת בחודש 07/2014, ושיחסי העבודה נותקו סופית בחודש 07/2020, אולם הנתבעת טענה כי בתווך היו תקופות שבהן לא התקיימו יחסי עבודה, או שהתובע שהה בחל"ת. התובע הועסק בתפקיד טכנאי שטח, ובהתקנה וניתוק של מנויי אינטרנט וכבלים, וכן בתיקון תקלות.

בכתב ההגנה הנתבעת טענה כי יש לדחות כל רכיב שנתבע מעבר לתקופת ההתיישנות, ולגופם של רכיבים הכחישה את מכלול התביעות, לרבות את הסעדים ודרך חישובם, וטענה כי יש לדחות את התביעה.

תעודות עובד ציבור – במסגרת הדיון המוקדם מתאריך 30/09/2021 (בתיק התקיימו שתי ישיבות דיון מוקדם, אולם ככל שלא ייאמר אחרת, המונח "דיון מוקדם" יתייחס להלן לישיבה מתאריך 30/09/2021), עתר ב"כ הנתבעת כי יוצא צו למוסד לביטוח לאומי (להלן – המל"ל), במטרה לבסס את הטענה כי התובע לא עבד בנתבעת בחלק מתקופת העבודה שטען לה. בהחלטה מתאריך 06/10/2021, נעתר בית הדין לבקשה והורה למל"ל להגיש לידי ב"כ התובע מסמכים מהענפים נכות כללית, נפגעי עבודה ואבטלה, בנוגע לתביעות שהגיש התובע ו/או גמלאות שקיבל בשנים 2014 – 2015.

מעבר לדרוש נציין ממילא יש לדחות את התביעה בשל היעדר פירוט והוכחה.

על רקע זה, ובהיעדר גרסה ברורה ומוכחת מצד התובע באשר לסכומים שהולנו ולמשך ההלנה, התביעה בגין רכיב זה נדחית.

י.ט. סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה, ואנו מורים לנתבעת לשלם לתובע, בתוך 30 ימים, את הסכומים הבאים: פיצויי פיטורים בסך של 54,000 ₪, בניכוי סכומי הפיצויים הצבורים בקופה, בהתאם למפורט בסעיף 169 לעיל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריך 08/07/2020 ועד למועד התשלום המלא בפועל.