סירוב עו"ד לעיקול זמני של נכסי לקוחותיו

אין חולק כי התיק ניפתח באמצעות עו"ד אלקושי, שהוא עו"ד שכיר אצל המערערת, ולא באמצעות המשיב (להלן: "תיק ההוצאה לפועל"), וכי הוטלו עיקולים זמניים על נכסיה של מיצר במסגרת תיק ההוצאה לפועל.

לטענת עו"ד בן דוד, בהתאם לקבוע בהסכם, המערערת היתה צריכה לשלם לו את יתרת שכר הטירחה בגובה 2.5% הנוספים, וכן את מחצית ההוצאות ושכ"ט עו"ד כפי שנקבע, וכן את מלוא שכה"ט וההוצאות בתיק ההוצל"פ, וזאת מיד לאחר גביית התשלומים הראשונים בהם זכתה החברה, אולם המערערת סירבה לעשות כן, ולכן הוגשה על ידו התביעה.

זאת ועוד, לגבי הוצאה לפועל נקבע במפורש, כי עוה"ד יהיה זכאי למלוא שכר הטירחה בהוצל"פ. מכאן, שגם אם בחרה החברה, מטעמים שלה, לפתוח את התיק בעצמה – עדיין ההסכם קובע ששכר הטירחה שייך לעורך הדין "גם אם בחר הלקוח להעביר הטיפול לעו"ד אחר" (הסיפא לסעיף 5).

...

לפיכך, דין הערעור שהגישה החברה להידחות.

מנגד, אני סבורה שלאור המצוין בהסכם שכה"ט במפורש, זכאי עו"ד בן דוד לשכה"ט גם בגין תיק ההוצל"פ, ובעניין זה יש מקום לקבל את הערעור שהגיש.

סוף דבר ערעורה של החברה נדחה.

בתאריך 15.1.2017 הוטלו עיקולים זמניים במעמד צד אחד (על ידי כב' הרשם א' כהן), הן על הנכס מושא התביעה; הן על דמי השכירות שמקבל הנתבע מהשוכר יצחקי; והן על נכס נוסף בכרמיאל אשר בבעלות הנתבע.

מדובר בעו"ד אבירם, אשר זומן לעדות מטעם התובע, והצהיר, בטרם החלה שמיעת עדותו, כי אין בכוונתו להשיב על שאלות הנוגעות לנתבע, שכן, חלים עליו חיסיון וחובת סודיות כלפי לקוחו (ע' 21).

הגם שהנתבע הצהיר כי הוא מוותר על החיסיון (ע' 21), סרב עו"ד אבירם להשיב למרבית השאלות שהופנו אליו (ע' 29-26), על אף שאישר בעדותו כי ייצג את הנתבע בעיסקה הנוגעת לנכס (ע' 27).

ואם לא די בכל אלה, הרי במהלך עדות הנתבע התברר כי הלה מכר את הנכס (גם את חלקו של התובע) למתווך הנדל"ן מר עופר קדם; חתם עימו בתאריך 15.11.2018 על הסכם למכירת הנכס; והסכם מכר זה היה תקף למשך כמה שבועות בטרם בוטל (ע' 127-125), הגם שבתחילת העדות מסר הנתבע עדות אחרת שלפיה "מעולם לא מכרתי, לא קיימתי שום הסכם ולא הגעתי לשום הבנות או הסכמות, הן בעל פה והן בכתב, לגבי מכירה של נכס בחולון מלבד ההסכם שהיה לי עם גמרמן" (ע' 120).

...

בנוסף ישלם הנתבע לתובע סך של 600,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה (1.1.2017) ועד למועד התשלום בפועל.

כן ישלמו הנתבעים, יחד ולחוד, לתובע הוצאות משפט.

בנוסף ישלם הנתבע לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 75,000 ₪, כאשר לגבי סך של 40,000 ₪ מתוכו, החבות היא של הנתבעים, יחד ולחוד.

לפניי בקשת התובע, עורך דין במקצועו, (להלן: "המבקש") להטיל עיקול זמני על נכסי הנתבע אשר היה לקוחו (להלן: "המשיב") עד לסכום התובענה בסך 652,331 ₪ המהוה לטענתו, את סכום חוב המשיב למבקש בגין שירותים משפטיים שהעניק לו. בקליפת אגוז יצוין כי אין מחלוקת כי בין הצדדים נחתם הסכם שכר טירחה ביום 18.12.10 (נספח 1 לבקשה) ואולם, הצדדים חלוקים בין היתר באשר לפרשנות ההסכם והיותו חל על כלל השירותים המשפטיים אשר נתן המבקש למשיב במשך כעשר שנים וכתוצאה מכך חלוקים הם ביחס לגובה שכר הטירחה אשר דורש המבקש מהמשיב במסגרת התיק דנן.

כמו כן נטען כי סרוב המשיב להגיע להסכמות בדבר רישום הערה לטובת המבקש בקשר לאחד הנכסים מעלה חשש בנוגע לתום לבו של המשיב.

דיון והכרעה בדיון במעמד הצדדים שהתקיים לפניי היום, נחקר המבקש על תצהירו התומך בבקשת הטלת העיקול ומנגד, נחקר המשיב על תצהירו אשר מיתנגד להטלת העיקול והצדדים סיכמו בעל פה. תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות") מורה כך: "הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תובענה, רשאי בית המשפט ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש". תקנה 374 שעניינה צו עיקול זמני קובעת בסעיף קטן ב' כי "בית המשפט או הרשם רשאי לתת צו עיקול זמני על נכסים של המשיב שברשותו, ברשות המבקש או ברשות המחזיק, בכפוף להוראות סימן א' ואם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצוו יכביד על ביצוע פסק הדין" (ההדגשות שלי – מ.ח.נ).

...

האחד, הסתמכותו על המקורות מהם ישלם המשיב – שתי הדירות שהוא צפוי לקבל.

אני סבורה כי מאז הגשת התביעה ועד היום לא חל כל שינוי בנסיבות מבחינת המשיב וודאי לא שינוי המצדיק היעתרות לבקשה זו. משכך, אני סבורה כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקש אלא לטובת המשיב.

לאור סיכויי התביעה שאינם מבוררים ולאור העובדה שסכום התביעה אינו נובע בהכרח מהסכם שכר הטרחה אלא יש לבררו הן מבחינה עובדתית והן לשום את השווי ככל שיוכח במסגרת חוות דעת מומחה, בשילוב עם היעדר הכבדה ועם שיהוי ממושך בהגשת הבקשה אשר משליך על תום הלב של המבקש באופן משמעותי, הבקשה נדחית.

תקנה 103(א) לתקנות, קובעת, כי "בתביעה לסכום כסף רשאי בית המשפט להטיל עיקול זמני על נכסים של המשיב שברשותו או ברשות המבקש או ברשות מחזיק, ובתביעה לדבר שבעין רשאי בית המשפט לצוות על עיקול הנכס הנתבע, והכול אם שוכנע כי קיים חשש סביר שאי-מתן הצוו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין". בנוסף לשיקולים אלו, שוקל בית המשפט שיקולים שביושר (ראה: ע"א 2912/16 אלשייך הנדסה בע"מ נ' קורין יהודה (אריה) (18.05.2016)).

כן נבחנים ניקיון כפיים, גילוי מלא של הנסיבות והיעדר שהוי בהגשת הבקשה (ראה והשווה: ע"א 9692/16 שאול אסרף ובניו חברה לבנייה בע"מ נ' יעקב ואלעזר אברהמי חברה לבניין בע"מ (18.01.2017); רע"א 4783/13 עו"ד יוסי כהן נ' יואב יצחק (07.07.2013)).

אני סבור שיש לקבל את הסברי התובעת ולפיהם: "הרכב הגיע לארץ ונרשם ע"ש גלם, לא ניתן למכור מכיוון שהוא נרשם רכב יד שניה. ברישיון רשום צבע לבן. הלקוח סירב לקבל את הרכב בשל צבע הרכב. הרכב לבן ולא לבן פנינה. שני השעבודים על שני כליה רכב אינם רלוואנטיים ויכולת הפרעון של תמן מגלם, שכן הרכב הישן שווה סכום זעום ביחס לתביעה, הרכב החדש, משועבד למל"ל. במסגרת הזכאות למימון היא הלוואה עומדת למשך 5 שנים, בכל רגע נתון לפני חלוף ה 5 שנים למימוש הזכאות, דורש המל"ל את החזר ההלוואה או היתרה ממנה" - ומשכך, אין להסתפק בעיקולים על הרכב ולהורות כי יוטל בנוסף, עיקול עד לגובה סכום בסך של 210,664 ₪ אשר שולמו לנתבע על ידי הביטוח הלאומי.

...

סבורני שדי בעניין זה כדי לדחות את הבקשה לביטול העיקול.

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה כי לאור הסכום הגבוה של התביעה יש להורות כי העיקול על כלי הרכב יישאר בתוקפו.

אני סבור שיש לקבל את הסברי התובעת ולפיהם: "הרכב הגיע לארץ ונרשם ע"ש גלם, לא ניתן למכור מכיוון שהוא נרשם רכב יד שניה. ברישיון רשום צבע לבן. הלקוח סרב לקבל את הרכב בשל צבע הרכב. הרכב לבן ולא לבן פנינה. שני השעבודים על שני כליה רכב אינם רלוונטיים ויכולת הפירעון של תמן מגלם, שכן הרכב הישן שווה סכום זעום ביחס לתביעה, הרכב החדש, משועבד למל"ל. במסגרת הזכאות למימון היא הלוואה עומדת למשך 5 שנים, בכל רגע נתון לפני חלוף ה 5 שנים למימוש הזכאות, דורש המל"ל את החזר ההלוואה או היתרה ממנה" - ומשכך, אין להסתפק בעיקולים על הרכב ולהורות כי יוטל בנוסף, עיקול עד לגובה סכום בסך של 210,664 ₪ אשר שולמו לנתבע על ידי הביטוח הלאומי.

נימוקי הבקשה להטלת העיקול הזמני הנתבע היה לקוח של התובע עד לשלב הסיכומים במסגרת ת.א 60707-01-16, שנוהל כנגד המדינה, הסניגור של הנתבע בהליך פלילי וכנגד ד"ר אורי לבנטל אשר נתן חוות דעת במסגרת ההליך הפלילי שהוגש ע"י המדינה כנגד הנתבע.

לטענתו, התובע לחץ עליו בצורה חריגה לתת הסכמתו להסדר וזאת למרות סרובו, וגם מול השופטת פעל התובע בנגוד לאינטרסים של הנתבע.

המסגרת הנורמאטיבית תקנה 103(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018, קובעת: "בתביעה לסכום כסף רשאי בית המשפט להטיל עיקול זמני על נכסים של המשיב שברשותו או ברשות המבקש או ברשות מחזיק, ובתביעה לדבר שבעין רשאי בית המשפט לצוות על עיקול הנכס הנתבע, והכול אם שוכנע כי קיים חשש סביר שאי-מתן הצוו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין". ברע"א (מחוזי-מרכז) 14485-08-21, משעל נ' איי.אם.סי.אי השקעות בע"מ, ניתן ביום 14.12.21, בסעיף 10 לפסה"ד נאמר: "בהתאם לתקנות סדרי הדין (הן תקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 והן תקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט-2018), בית משפט הדן בבקשה לסעד זמני ייתן דעתו לשני שיקולים מרכזיים ועיקרים, האחד- סכויי התביעה, והשני- מאזן הנוחות. בבקשה למתן עיקול זמני על בית המשפט אף להשתכנע כי קיים חשש סביר שאי מתן הצוו יכביד על ביצוע פסק הדין- 'יסוד ההכבדה' ". ברע"א 7513/06, גב ארי פיתוח והשקעות בע"מ נ' גייר, ניתן ביום 29.1.07, בסעיף י"ב לפסה"ד נאמר: "כבר נפסק, כי הכבדה איננה אך הוכחת כוונה להברחת נכסים – כוונה שלא נטענה בנדון דידן - ולעתים אף גובה סכום התביעה עשוי להיות אות לקיומה, כגון 'כאשר עלה בידי מבקש צו העיקול להראות כי אמצעיו הכספיים של הנתבע אינם מספיקים כדי לשלם את החוב הנטען' (רע"א 903/06, דלק נ' אטיאס; ראו גם רע"א 6614/06, כפרית תעשיות נ' Icc Industries). תוחלת ההכבדה שיש להוכיחה בגדרי עיקול, כפי שמציין המלומד דודי שוורץ (סדר דין אזרחי, חידושים תהליכים ומגמות ס' 17.17 בעמ' 431-430), היא 'הנמוכה ביותר לעומת תוחלת ההכבדה של הסעדים הזמניים האחרים'. לדידו, על המבקש עיקול זמני להראות 'חשש סביר' להכבדה על ביצוע פסק הדין, בכפוף לסכויי התביעה גופה ... אוסיף, כי לא בכל מקרה ניתן להלום את הטענה, שבעידן של חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, נוכח מעמדה החוקתי של זכות הקניין, זכויות הנתבע, בעל הנכס, מקבלות עדיפות ..." ברע"א 7561/13, אדיסיאן נ' סומך, ניתן ביום 12.2.14, בסעיף 19 לפסה"ד נאמר: "... לצורך הוכחת יסוד ההכבדה, דיינו בכך שהמבקש לא סתר בראיות טובות ומתאימות את טענתם של המשיבים שהתבססה על דוח החקירה שצורף לבקשה להטלת צוי עיקול מיום 2.10.2013 כי אמצעיו הכספיים אינם מספיקים כדי לשלם את החוב הנטען". מן הכלל את הפרט מטבעו, הדיון בבקשה למתן צו עיקול זמני אין מטרתו לקבוע אלא קביעות לכאורה, בשים לב לחומר הראיות, ובהן העדויות, ולפיכך אין בקביעת בית המשפט כדי להביע עמדה נחרצת באשר לסכויי התביעה העיקרית, אשר דינה להתברר עד תומה במסגרת התיק העקרי.

טענה נוספת היא טענת הנתבע כי התובע הפר חיסיון עו"ד - לקוח.

...

מכל אלו עולה כי מדובר בשאלות רציניות שיש לברר, ודי במסמכים שצורפו לכתב התביעה, ובמחלוקת העולה מחקירות הצדדים, כדי להוביל למסקנה כי ישנן ראיות מספקות לכאורה לקיומה של עילת תביעה.

נוכח מכלול האמור, אני דוחה את הבקשה לביטול העיקול.

אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע את הוצאות הבקשה וההליך בסך 3,000 ₪ בתוך 30 יום.