סירוב עבודה בלשכת התעסוקה מחשש להשארת הילדים לבד בבית

בבית-הדין האיזורי לעבודה בחיפה ב"ל 21407-05-17 לפני: כב' הנשיא אלכס קוגן נציג עובדים: מר אריה גור נציג מעסיקים: מר אבי פרלה התובע: אלכסנדר לוין ע"י ב"כ עוה"ד טל נוי הנתבע: המוסד לביטוח לאומי ע"י הלישכה המשפטית חיפה פסק דין

מחמת הפגיעה הפסיק התובע על פי טענתו את עבודתו והתקשה במציאת עבודה בארץ בתחום התמחותו; משכך, מסוף שנת 2000 לערך ועד למחצית שנת 2004, ביקר התובע ברוסיה בתכיפות גדולה בניסיון לדבריו למצוא תעסוקה המתאימה לכישוריו, כאשר אישתו ובתו המשיכו להתגורר בדירתם בחדרה.

טענתו העיקרית של התובע הנה, כי נסיעותיו המרובות והתכופות לרוסיה בתקופה הרלוואנטית לתביעה, החל מיולי 2011, היו מתוך אילוץ ולצורך טפול והשגחה באחיו הדמנטי, נוכח מצבו הרפואי הנלמד, בין היתר, מאישור הרופא המטפל ברוסיה (נספח יט' לתצהיר התובע), שכן מדובר באח ערירי, בגיל מיתקדם, שאין לו כל קרובי מישפחה מלבד התובע, המתגורר בגפו בדירת ההורים ברוסיה, אשר ניסיונות התובע להעלות את אחיו לארץ במשך השנים נתקלו בסרוב מצד האח (סע' 10-11 לתצהיר התובע).

כשנשאלה אשת התובע על ידי בית הדין בדבר הצורך בהותרת הסך של 50,000 דולר בחשבון הבנק המקומי ברוסיה השיבה (עמ' 11, ש' 17-18): "הוא שמה ולא מקבל שום דבר אז הוא היה מביא כסף משם", זאת בנגוד לעדות התובע לפיה משנת 2000 עד שנת 2011 עבד עם אחיו וקיבל כספים במזומן מדי חודש וגם קיבל פנסיה החל משנת 2004.

ביניהן ניתן למנות את הנסיבות הבאות: זמן השהייה בישראל בתקופה הרלוואנטית, קיומם של נכסים בישראל, מקום המגורים הפיזי, המקום בו מתגוררת משפחתו של האדם ובו לומדים ילדיו, אופי המגורים, קשרים קהילתיים וחברתיים, מקום העיסוק וההשתכרות, מקום האינטרסים הכלכליים, מקום פעילותו או חברותו של האדם בארגונים או מוסדות, מצגים של האדם עצמו אשר יש בהם כדי ללמד על כוונותיו, ומטרת השהייה מחוץ לישראל (כדוגמא – במקרים של לימודים, ריפוי או עבודה מטעם מעסיק ישראלי).

בתקופה הרלוואנטית לתביעה, מחודש יולי 2011 ואילך, לתובע כבר לא היתה הכנסה מעבודה עם אחיו ברוסיה (עמ' 3, ש' 1-3; עמ' 4, ש' 1-10; עמ' 5, ש' 18-19), שכן במועד זה האח הפסיק את עבודתו במכון, זאת נוכח מצבו הבריאותי וגילו המתקדם ולא הוכח בפנינו, כי לתובע היתה זיקה כלכלית כלשהיא לרוסיה מלבד קצבת הפנסיה המשולמת לו מאז 2004 וזיקת התובע לרוסיה התמצתה בקשריו עם אחיו החולה המתגורר שם בגפו.

...

סוף דבר מירב הסממנים בתיק זה מעידים על זיקה יציבה של התובע לישראל ואלו אינם סממנים לארעיות בתקופה שמחודש 7/2011 ואילך.

על יסוד כל המפורט לעיל – התביעה מתקבלת ואנו קובעים, כי הנתבע לא הוכיח שהתובע הפסיק להיות תושב ישראל החל מיום 1/7/11.

הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט בסך כולל של 5,000 ₪ תוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

לפי עובדות כתב האישום, בתאריך 24.9.2013, בשעה 12:00 לערך, הגיעה המבקשת לביתו של בעלה לשעבר, דימטרי סגל (להלן: המתלונן), ודפקה על דלת הכניסה לבית, אולם המתלונן סרב לפתוח אותה.

לאחר בחינת נסיבותיה האישיות של המבקשת ונסיבות ביצוע העבירה, סבר בית משפט השלום כי יש להותיר את ההרשעה על כנה, בקובעו כלהלן: "לא ניתן לומר כי המקרה הנידון מצדיק המנעות מהרשעה ודומה כי האנטרס האישי של הנאשמת [המבקשת] נסוג מפני האנטרס הצבורי במקרה דנן. המעשים בהם הודתה הנאשמת [המבקשת] אינם מעשים קלי ערך כלל ועיקר. מדובר בתקיפה אשר גרמה לחבלות בגופו של המתלונן וזאת בתוך ביתו ומבצרו של המתלונן. למרבה הצער תופעות אלימות על רקע סיכסוך גירושין הן תופעות נפוצות. בתי המשפט מצויים לנקוט כלפי אלה העוסקים או רואים בשימוש באלימות כדרך לפיתרון סכסוכים, בענישה משמעותית ומרתיעה והאנטרס הצבורי מחייב הוקעתם של עבירות מסוג זה. כמו כן, לא מצאתי כי עסקינן במקרה בו עלול להווצר יחס בלתי סביר בין חומרתן של העבירות לבין הנזק הצפוי לנאשמת [המבקשת] מהרשעה. שירות המבחן עצמו מציין כי לא עלה חשש ממשי לפגיעה בתעסוקה [...] עסקינן לכל היותר בפוטנציאל לפגיעה תעסוקתית הרחוקה ממימוש ולא ברור אם כלל תתממש ואין די בכך כדי לגבור על העדפת האנטרס הצבורי שבהרשעת הנאשמת [המבקשת]. (ההדגשות שלי – א.ש.).

בין היתר, מסרה המבקשת כי היא גרושה ואם חד הורית לילד קטן, אשר עלתה ארצה בגפה מרוסיה בשנת 2007, היא מתגוררת בראשון לציון, ועובדת כסדרנית בחברת מזון.

ואולם, המבקשת טענה כי היא נרשמה ללימודי חשבי שכר במכללת "פאר", אשר מפוקחת ע"י לישכת רוה"ח, וכאשר פנתה למשרדי רואי חשבון מסוימים הובהר לה כי לא תהיה נכונות להעסיק כמנהלת חשבונות, מי שהורשעה בעבירה פלילית.

לבסוף, החליט בית המשפט המחוזי להותיר את הרשעתה של המבקשת על כנה, בציינו כי: "אין בנזק שעל פי הנטען צפוי לשיקומה ולעתידה של המערערת [המבקשת] כדי להצדיק את ביטול הרשעתה שכן לא הוצגה בפנינו כל ראייה התומכת בטענת המערערת [המבקשת] לפיה הרשעתה תימנע ממנה לעבוד כמנהלת חשבונות [...] אין די ברצון או בכוונה ללמוד מיקצוע ולעבוד בו כדי להצביע על פגיעה מוחשית וקונקרטית לצורך אי הרשעה, מה שגם שכאמור לא הוכח שתימנע מהמערערת [המבקשת] האפשרות לעבוד במקצוע זה אם וכאשר תחל בלימודיה ותסיימם בהצלחה" (ההדגשות שלי – א.ש.).

...

לאחר שעיינתי בבקשה שלפניי, אינני סבור כי המקרה דנן עונה על אמות המידה שנקבעו למתן רשות ערעור.

אוסיף, למעלה מן הצורך, כי חוות דעתם של הערכאות הקודמות מקובלת עליי, ואין בידי לקבל את טענותיה של המבקשת לעניין ביטול הרשעתה.

סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית בזאת.

כמו כן, הסכמי הניהול כללו את הסעיף הבא: "בכל מקרה של חלוקת החלקה יהיה הקונה הבעלים של 1/4 החלקה ... ובכל מקרה יהיו זכאים ל- 1/4 מהחלקה נטו (לאחר ניכוי השטחים שינוכו לצרכי ציבור)." אין מחלוקת שהסכמי הניהול לא נרשמו בלישכת רישום המקרקעין.

טענות הצדדים התובעת טענה כי מכוח העובדה שעסקינן בבעלים משותפים במקרקעין, על כל הבעלים לשאת בתוצאות הפקעת 2007, כך שיש לערוך חלוקה מחדש של השטח, באופן שכל אחד מהבעלים יקבל רבע מהחלקה שנותרה.

העדויות: העדויות שהובאו באשר להתנהלותם של כל הבעלים לאחר ההפקעה, תומכות בכך שכולם יצאו מנקודת ההנחה כי מי שחלקו הופקע, אמור לשאת בתוצאות ההפקעה לבדו, לפי ההסכמה ביניהם.

מכלוביץ' ציין כי כהן ז"ל היה רועה צאן, שעסק בעבודה יום יום בשנת 1988, ובמשבצת הקרקע שלו בנה דיר צאן.

בכל הכבוד, נוכח העובדה שהתובעת הגדירה את עצמה עקרת בית, שעסקה בבישולים במטבח, גידלה ילדים ולא התעסקה בעינייני החלקה (עמ' 31 ש' 13 – 14, עמ' 32 ש' 23 – 25), אין נפקות מרובה לידיעותיה של התובעת.

לפי עדותו של מכלוביץ', עקב סרובו של עו"ד ישראלי לשמור עבור בכר וכהן בנאמנות את הכספים שהועברו על ידי מע"צ, בוצעה העברת הכספים מעו"ד ישראלי לחשבון נאמנות, בו נשמרו הכספים במטרה שיימסרו לבכר ולכהן, אם תיאותנה לקבלם.

...

לענייננו, אם הבעלים המשותפים חלקו ביניהם בפועל את המקרקעין, והסכימו שכל אחד מהם יקנה בחלקו חזקה ובעלות בלעדיים, התוצאה היא שכל אחד נושא בסיכון להפקעות בחלקו – שלו.

סיכום התביעה נדחית.

בנסיבות, התביעה שכנגד נדחית, ללא צו להוצאות.

מדובר באשה שעובדת במשמרות במפעל, בעבודה פיזית, אין לה עם מי להשאיר את הילד ומוצאת עצמה מפרנסת את כל המשפחה לבד, זו הסיבה שלא התיצבה לדיון.

הוא סובל מכאבים ברגל, עבר ניתוחים ועסוק במצבו הבריאותי והשלכותיו, כתוצאה בשנת 2007 תיפקודו הכללי והתעסוקתי נפגע, התקשה להישתלב במסגרת תעסוקה ומתקיים מקיצבת ביטוח לאומי, תוך שהמשפחה מתמודד עם קשיים כלכלים והאשה הפכה להיות מפרנסת עיקרית.

היא גם לא פנתה לקבל טפול מעבר לקשר עם לישכת הרווחה בנוגע לצורכי הבן.

הוא סרב לעיכוב, החל להישתולל ולצעוק והלך לביתו ונעל על השוטרים את הדלת.

יצוין כי באותו מקרה המתלוננת עצמה ביקשה גם כן להקל בעונשו ובית משפט עליון התיחס לכך שהבאתי בחשבון את דעתה וגם בית משפט מחוזי שמע את דברי המתלוננת ולמרות שקולו של נפגע עבירה קול חשוב הוא ועל בית משפט להיות קרוי לדברים, מדובר בשקול אחד בלבד שעל בית משפט לשקול, על אחת כמה וכמה לכשמדובר בקורבן שתלותו במבצע העבירה רבה, ולכן יש חשש אנהרנטי שרצונו מוטה כפי שציינתי בגזר דיני.

...

לשאלת בית משפט האם בידי פסיקה המעידה על מתחם ראוי אני משיב רע"פ 7951/10, עבירות של תקיפה ואיומים , שפה עבר הליך טפולי, שבסופו של דבר לא צלח, ונדון ל- 10 חודשי מאסר בפועל.

לאור כל האמור, נמנעים מכל המלצה בעניינו בכיוון הטיפולי וממליצים על עונש מוחשי מחדד את חומרת מעשיו והתנהגותו בכיון העונשי.

למרות זאת, בית המשפט המחוזי ציין כי אין חולק כי העונש לא קל, גם נוכח גילו הצעיר והעובדה שנעדר הרשעות קודמות, אך מעשיו חמורים ביותר והעונש הולם את חומרת המעשים: "על בית המשפט לתרום את תרומתו, בין היתר, על ידי רף ענישה גבוה, למלחמה באלימות בכלל, ולאלימות בין בני זוג בפרט. במקרה שבפנינו האלימות שידעה המתלוננת מן המערער הינה קשה ביותר; התמשכה לאורך תקופה ארוכה, לאחר שהמתלוננת ביקשה לסיים את הקשר בינה לבין המערער, ועל פי תסקיר הקורבן שהוגש לבית משפט השלום הנזק והטראומה שהותירו מעשיו במתלוננת הם רבים". הערעור נדחה.

בהתחשב במהות העבירה ונסיבותיה ולאחר שקילת האינטרס הציבורי מול נסיבותיו/ה האישיות של הנאשמ/ת ועברו/ה, אני דנה את הנאשמ/ת לעונשים הבאים: מאסר בפועל לתקופה של 10 חודשים, מתוכם 5 חודשים יהיו בחופף ו- 5 חודשים במצטבר.

אין חולק כי לאורך כל התקופה התובע קיבל תלושי שכר לפי דיווחים של הנתבעת ללישכת התעסוקה.

אכן, יש להביא בחשבון את האפשרות שקביעה מעין זו תשמש תדיר כלי בידי מעסיקים לטעון שלא היתקיימו יחסי עבודה בין הצדדים אולם אנו סבורים כי חשש זה הוא רחוק.

נותרה בתמיהה השאלה מדוע לו לעבור לעבוד בתנאים כה מחפירים מרצונו.

לא ברור גם מגרסה זו האם לא חזר לעבודה כי לא היה מסוגל רפואית או שמא אותו פארס הוא שסרב לקבלו בחזרה.

כשנשאל התובע שוב: "מאז ומתמיד האשה והילדים טיפלו בצאן?" ענה כך (עמ' 8 ש' 8): "ת. בחגים, בחופשים, בשבת, הייתי שם להם אוכל ויוצא לעבוד". גירסתו בלתי עקבית בנקודה זו. יתרה מכך, גירסתו סותרת את עמדתו לגבי שעות והקף עבודתו: כך, התובע העיד כי הוא עבד בחגים היהודים (עמ' 10 ש' 27) וכן בחגים המוסלמים (עמ' 12 ש'21-24, עמ' 21 ש' 15-18).

אשר למקום העבודה, התובע בחקירה הראשית העיד כך (עמ' 5 ש' 25-32) : "ש. מה עשית בשעות עבודתך ת. נכנסתי לחדר, מכין תה, קפה, מדליק טלויזיה, מנקה את החדר, עושה סיבוב בשמירה, וחוזר. ש. החדר הזה, של מי הוא ת. המקלט של המפעל, בקומה התחתונה. ש. מי עוד השתמש בחדר הזה ת. אף אחד. זה היה החדר שלי. היה בו טלויזיה, מיטה ש. מחשב? ת. כן. כמו בית כזה. מחשב וכלי מטבח. היה הכל. כמו בית." על פי גרסה זו, לתובע היה חדר מאובזר לשימושו.

"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו". נציג ציבוריוסי קשי נציג ציבור צבי גל עמיצור איתם, שופט 11 מתוך 12

...

התביעה נדחית אפוא.

בסופו של יום הגענו למסקנה כי בנסיבות החריגות של המקרה ובניתוח הנטל המוטל על כל צד לא עלה בידי התובע לשכנע באמתות גרסתו כאמור בהיותו הוא המוציא מחברו במקרה זה. לאור זאת, על אף שדחינו את התביעה אין בכך כדי לקבוע שהתובע היה מעורב במעשה פלילי כלשהו בהקשר שלנו.

בנוסף, משאלו פני הדברים החלטנו שלא לעשות צו להוצאות בנסיבות אלו.