סירוב לעבוד בניקיון על אף הפניה של לשכת התעסוקה

המשיב היה רשום במועדים הרלבאנטיים כדורש עבודה בשירות התעסוקה, וביום 23.3.17 הופנה המשיב על ידי לישכת שירות התעסוקה לחברת ש. א. יובל ניהול ואחזקה בע"מ לעבודת ניקיון (להלן: החברה).

החלטת ועדת הערר היא ההחלטה מושא העירעור היתעלמה מעניין אחרון זה ומטענות המערער ולא מצאה טעם להתערב בעמדת המעסיקה, על אף שזו לא בוררה עד תום ובכך שגתה.

משכך, גם על פי נהלי שירות התעסוקה, מנהל לישכת התעסוקה יכול היה לבטל את הסרוב אם מפאת העדר מסמכים ואם מפאת ליקויים בעבודת מתאם ההשמה או שיקול דעת מוטעה, וזאת ללא צורך בהבאת התיק בפני ועדת הערר.

...

מעבר לנדרש, מצאנו להעיר כי נהלי שירות התעסוקה לא הוגשו על ידי שירות התעסוקה לבית הדין האזורי או לבית דין זה, ועל כך יש להצר.

המשיב ביקש לסמוך על סעיף 5.2.2.1 לנוהל, כשלשאלת פרשנותו לא מצאנו מקום להיזקק במקרה זה נוכח הטענה העובדתית – שלצורך ליבונה הוחזר התיק לוועדת העררים - כי נציג המערערת ממילא נכח בראיון שערך המעסיק למשיב.

סוף דבר – החלטנו לקבל את הערעור בחלקו, באופן שהדיון יוחזר לוועדת העררים על מנת שתברר את טענת המערער לפיה הריאיון – אשר אין חולק שנערך בלשכת התעסוקה – היה בנוכחות נציג השירות תעסוקה, וכן ביחס לאמירת המשיב כי היה מעונין לקבל את העבודה.

השתלשלות העובדות הרלוואנטיות לעניינינו – בחודש אפריל 2013, ועדת כושר עבודה קבעה כי למערערת מיגבלות רפואיות כלהלן – הרמת משאות עד למשקל 15 ק"ג. המעררעת נשלחה, ביום 22.01.14, לעבודת ניקיון בבית ספר בהקף של 6 שעות משעה 08:00 עד 14:00.

ערר שהגישה המערערת על ההחלטה לרשום לה סרוב נדחה בנימוק – "לצערנו אין מנוס מדחיית הערר, העוררת בעצמה מסבירה כי לא היתה מעוניינת לעבוד בשל שעות העבודה. זהו הנימוק העקרי שהופיע בכתב הערר, אך אין הוא יכול להועיל לעוררת, שכן נשלחה לעבודה עם שעות נוחות יחסית, ובוודאי במסגרת הנוהל ואפילו כהליכה לקראתה. לגבי הטענות מן התחום הרפואי, ללא ספק העבודה אליה הופנתה עומדת במיגבלות שנקבעו בידי הוועדה הרפואית, על כן הערר נדחה. יחד עם זאת, אם לדעת העוררת מצבה הרפואי כפי שהוא ידוע בלישכה אינו משקף את מצבה הרפואי הנכון או העדכני, היא רשאית לפנות ללשכה בבקשה לוועדה רפואית נוספת, ולתמוך טענותיה במסמכים, ואם יתברר שאכן העבודה לא מתאימה למגבלותיה, תוכל לפנות לוועדה זו בבקשה לעיון חוזר, אפילו רטרואקטיבי, בהחלטתנו הנוכחית". טענות המערערת בתמצית – א. המערערת רשומה בלישכת התעסוקה מחודש מאי 2010 ועד היום.

"הסבירות של המאמץ תלויה, בין השאר, בסוג העבודה, בענף העבודה, במקום העבודה ובמצב של המופנה לעבודה" (ר' דב"ע נז/91-7 משייב בנימין נ' שירות התעסוקה, מיום 6.2.97).

"סרוב לקבל עבודה יכול לבוא לידי ביטוי הן בסרוב מפורש או בהתנהגות שיפרשוה כסירוב". (ר' דב"ע מא/91-5 יחיאל נדף נ' שירות התעסוקה (פד"ע י"ג 107), ולשאלה מהו "סרוב" נפסק, בדב"ע מא/91-3 אוזיאס נ' שירות התעסוקה (פד"ע י"ג 61) – "יש לבחון באם המובטל אכן נהג כאדם המחפש עבודה ולא כמי שסומך על כך שבאין עבודה יקבל דמי אבטלה". לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ובחנתי את החומר שבתיק בית הדין – שוכנעתי כי דין העירעור להדחות ואפרט – המערערת החליטה, על דעת עצמה שלא לגשת לראיון העבודה ולברר במה כרוכה העבודה וזאת על אף שהמגבלה היחידה שקבעה ועדת כושר עבודה מיום 23.4.13 היתה הרמת משאות עד 15 ק"ג. היתנהלותה זו של המערערת, אשר עשתה דין לעצמה ובחרה שלא להתייצב כלל לראיון העבודה על מנת לבחון האם העבודה מתאימה למגבלותיה הרפואיות, הנה בבחינת סרוב לקבל את העבודה ואין לראות במערערת כמי שעשתה מאמץ סביר בתום לב. זאת ועוד, בטיועניה לפני הועדה טענה המערערת – "הנקודה הראשונה היא שמדובר בשעות עבודה ארוכות 6 שעות ביום שלא תואמות את השעה בה אני לוקחת את הילדה מבית הספר. אני חד הורית יש לי ילדה בת 8. אין לי עזרה...". למערערת הוצעה עבודה של 6 שעות, בשעות נוחות, 08:00 עד 14:00 – שעות שהנן במסגרת השעות הקבועות בנוהל להורה יחיד.

...

ערר שהגישה המערערת על ההחלטה לרשום לה סירוב נדחה בנימוק – "לצערנו אין מנוס מדחיית הערר, העוררת בעצמה מסבירה כי לא היתה מעוניינת לעבוד בשל שעות העבודה. זהו הנימוק העיקרי שהופיע בכתב הערר, אך אין הוא יכול להועיל לעוררת, שכן נשלחה לעבודה עם שעות נוחות יחסית, ובודאי במסגרת הנוהל ואפילו כהליכה לקראתה. לגבי הטענות מן התחום הרפואי, ללא ספק העבודה אליה הופנתה עומדת במגבלות שנקבעו בידי הועדה הרפואית, על כן הערר נדחה. יחד עם זאת, אם לדעת העוררת מצבה הרפואי כפי שהוא ידוע בלשכה אינו משקף את מצבה הרפואי הנכון או העדכני, היא רשאית לפנות ללשכה בבקשה לועדה רפואית נוספת, ולתמוך טענותיה במסמכים, ואם יתברר שאכן העבודה לא מתאימה למגבלותיה, תוכל לפנות לועדה זו בבקשה לעיון חוזר, אפילו רטרואקטיבי, בהחלטתנו הנוכחית". טענות המערערת בתמצית – א. המערערת רשומה בלשכת התעסוקה מחודש מאי 2010 ועד היום.

"סירוב לקבל עבודה יכול לבוא לידי ביטוי הן בסירוב מפורש או בהתנהגות שיפרשוה כסירוב". (ר' דב"ע מא/91-5 יחיאל נדף נ' שירות התעסוקה (פד"ע י"ג 107), ולשאלה מהו "סירוב" נפסק, בדב"ע מא/91-3 אוזיאס נ' שירות התעסוקה (פד"ע י"ג 61) – "יש לבחון באם המובטל אכן נהג כאדם המחפש עבודה ולא כמי שסומך על כך שבאין עבודה יקבל דמי אבטלה". לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ובחנתי את החומר שבתיק בית הדין – שוכנעתי כי דין הערעור להידחות ואפרט – המערערת החליטה, על דעת עצמה שלא לגשת לראיון העבודה ולברר במה כרוכה העבודה וזאת על אף שהמגבלה היחידה שקבעה ועדת כושר עבודה מיום 23.4.13 היתה הרמת משאות עד 15 ק"ג. התנהלותה זו של המערערת, אשר עשתה דין לעצמה ובחרה שלא להתייצב כלל לראיון העבודה על מנת לבחון האם העבודה מתאימה למגבלותיה הרפואיות, הינה בבחינת סירוב לקבל את העבודה ואין לראות במערערת כמי שעשתה מאמץ סביר בתום לב. זאת ועוד, בטיועניה לפני הוועדה טענה המערערת – "הנקודה הראשונה היא שמדובר בשעות עבודה ארוכות 6 שעות ביום שלא תואמות את השעה בה אני לוקחת את הילדה מבית הספר. אני חד הורית יש לי ילדה בת 8. אין לי עזרה...". למערערת הוצעה עבודה של 6 שעות, בשעות נוחות, 08:00 עד 14:00 – שעות שהינן במסגרת השעות הקבועות בנוהל להורה יחיד.

לאור כל האמור, התנהלות המערערת, כפי שתוארה, מצביעה על כך שיש לראות בה כמי שלא עשתה מאמץ סביר בתום לב לעבוד.

סוף דבר – הערעור נדחה.

ועדת עררים שליד שירות התעסוקה קבעה כי המערער, מר מחמוד פריד, סרב לעבודה מתאימה שהוצעה לו בתחום הניקיון, כפי שציין נציג המעסיקה בטופס ההפניה לעבודה.

ביום 23.3.2017 הופנה המערער על ידי לישכת שירות התעסוקה לחברת ש. א. יובל ניהול ואחזקה בע"מ לעבודת ניקיון.

המשיב טען כי נציג לישכת התעסוקה נכח בראיון העבודה של המערער ולכן ייתר את הצורך בבירור עם המעסיק.

החלטת ועדת הערר היא ההחלטה מושא העירעור היתעלמה מעניין אחרון זה ומטענות המערער ולא מצאה טעם להתערב בעמדת המעסיקה, על אף שזו לא בוררה עד תום ובכך שגתה.

...

המחלוקת הנטושה ביניהם היא בשאלה אם המערער סירב לעבודה שהוצעה לו כפי שרשם נציג המעסיקה בטופס ההפניה, או שמא נכונה טענת המערער כי לא סירב לעבודה שהוצעה לו. דיון והכרעה אקדים אחרית לראשית ואומר כי לאחר ששבתי ועיינתי בכלל החומר שהונח לפני ובחנתי את מכלול טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל.

כלומר, מדובר בטענה בעלמא שלא הוכחה ואין בה כדי לשנות מהמסקנה כי פקיד ההשמה לא קיים את ההנחיה לברר עם המעסיק בזמן אמת את רישום הסירוב, וזאת ללא טעם המניח את הדעת.

על אחת כמה וכמה שאין בידי לקבל את טענתו הנוספת של המשיב כי רישומים קודמים בדבר סירובו של המערער לקבל עבודות שהוצעו לו מלמדים על המקרה הזה ומקימים חזקה כי גם בו המערער סירב לעבודה שהוצעה לו. מלבד העובדה שמדובר לכל היותר בראייה נסיבתית שאין בה כדי להרים את נטל ההוכחה הרובץ לפתחו של המשיב.

סוף דבר – הערעור מתקבל והריני קובעת כי דין הסירוב שנרשם למערער בחודש מרץ 2017 להתבטל.

בטופס ההפניה לעבודה בסיטי שופ מיום 8.6.2016 נכתב, בכתב יד, במקום המיועד לחתימת המעסיק – "לא מתאימה שי". ביום 22.6.2016 נרשם למערערת סרוב בנוגע להפנייתה לעבודה זו. ערר שהגישה המערערת על ההחלטה לרשום לה סרוב נדחה בנימוק – "העוררת הופנתה לעבודה כקופאית בחנות סי טי שופ. העוררת טוענת כי העבודה התבררה כעבודה הכוללת עבודות ניקיון במחסן הנוגדות את החלטת הוועדה הרפואית שקבעה מיגבלה של אי חשיפה לאבק. הלישכה טוענת מנגד כי אצל המעסיק הרלוואנטי עבודות קופאית אינן כוללות עבודות ניקיון ולכן טענתה של העוררת אינה הגיונית. יש בפנינו נסיבות של מילה כנגד מילה. הועדה בדקה מול מנהל החנות שאמר כי לגבי העובדות של החנות הם אינן נידרשות לעבוד במחסן מכיוון שיש לו עובדים גברים שעושים את העבודה במחסן ולכן הנשים בחנות אינן נידרשות לעבודה מאומצת. הועדה התרשמה כי המעסיק דובר אמת ולכן החליטה לקבל את גרסת הלישכה שנתמכה בגירסת המעסיק ולדחות את גירסתה של העוררת. העוררת הנה מחוייבת להפגין מאמץ סביר להתשלב בשוק העבודה ומשכך דין הערר להידחות". מכאן העירעור מושא פסק הדין.

"הסבירות של המאמץ תלויה, בין השאר, בסוג העבודה, בענף העבודה, במקום העבודה ובמצב המופנה לעבודה" [ר' דב"ע נז/7-91 משייב בנימין נ' לישכת התעסוקה (6.2.97)].

מחומר הראיות עולה כי על אף שבבסיס המחלוקת עומדת שאלה עובדתית בנוגע לתוכן השיחה שהתנהלה בין התובעת למעסיק במסגרת ראיון העבודה, הסרוב נרשם מבלי שהמשיב פנה למעסיק על מנת לבדוק ולברר עמו את הנימוק שהביא לאי קבלתה לעבודה.

...

בעניינינו, כל שנרשם בטופס ההפנייה הוא כי המערערת נמצאה כלא מתאימה, מבלי לפרט את הנימוק שהביא למסקנה.

בעניינינו המשיב יכול היה, בנקל, לברר טלפונית את נכונות הדברים מול המעסיק, אך הוא נמנע מלעשות כן. בנסיבות אלה, מתעורר ספק ביחס לסיבה בגינה המערערת לא נקלטה בעבודה אליה הופנתה ועל כן, נוכח ההלכה הפסוקה לפיה ככל שקיים ספק בהליך של ביטחון סוציאלי, הספק פועל לטובת המבוטח [ראו - בר"ע (ארצי ) 164/09 יהודה בן שוהם נ' המוסד לביטוח לאומי (22.10.2009)], – דין הערעור להתקבל.

סוף דבר – הערעור מתקבל.

לטענת התובעת, בעת הפנייתה לעבוד באלוני הבשן, היא סבלה מבעיה רפואית במרפק ימין מסוג "מרפק טניס" (שכללה מוגבלות בתנועות וכאבים במרפק); נטען בנוסף, כי באותה עת, היתה קביעה של ועדה רפואית של לישכת התעסוקה לפיה היא חייבת להמנע מהרמת משקלים העולים על 8 ק"ג (פס' 4 לכתב התביעה).

לא יהיה זה מיותר לציין כאן כי התובעת עצמה טענה בתביעתה כי "[]על אף בעיותיה התפקודיות-רפואיות במרפק ימין, הופנתה התובעת לניקוי חדרי האירוח לבדה" ונפגעה בכתף עקב הזזת-הרמת מיטה (פס' 6 לכתב התביעה).

בן הזוג העיד: "...[כ]שהיא קיבלה הפניה זה היה יום לפני ערב סוכות. בבוקר נסענו עם מעסיק עם האוטו שלו, הוא לקח גם אותי אמרתי לו שאני רוצה לבדוק מה העבודה שם. ישבתי באוטו שלו, נסענו לאלוני הבשן ושם הוא הסביר מה העבודה שם.... קודם באים למטבח עושים עבודות במטבח ואחר כך שהחדרים פנוים הבנות הולכות לחדרים ואחר כך שמסיימים חדרים יש זמן מוגבל לעבודה בין 10:00 ל-14:00 שאנשים מגיעים החדרים צריכים להיות מוכנים עד הזמן הזה וחסר אנשים ואחר כך חוזרים למטבח. אמרתי לו שלאשתי יש מוגבלות יש לה בעיה במרפק ויש בעיות של נשים והוא אמר אם היא לא רוצה לעבוד אני עכשיו ארשום סרוב. היה ממש איום. היא הולכת ללישכת התעסוקה. היא אמרה אני אנסה" (ע' 5 ש' 25 – ע' 6 ש' 5).

...

הנני דוחה את התביעה להוצאות רפואיות.

התביעה נגד הנתבע 2 נדחית.

התובעת תשלם לו שכר טרחת עורך דין בסך 5000 ₪ וכן הוצאות משפט בסך 2500 ₪.