סירוב למסור מידע רפואי כתב ויתור על סודיות רפואית

מאותה "הודעה על הוספת השלמה" נראה לכאורה כי מה שמטריד את המדינה בפועל בבקשה זו שהגישה, הינו שזומנו עובדי ציבור למתן עדות על מנת להביא מסמכים או מידע "שניתן היה לקבל מבעוד מועד בכתב, בכפוף להמצאת כתב ויתור על סודיות או החלטת בית משפט מתאימה" (לשון ההודעה).

נטען כי הבקשה למתן צו בפני הערכאה המבררת תביעה ניזקי הגוף, עוקפת למעשה את הפרוצידורה שנקבעה בחוק הספציפי על איזוניו הפנימיים (כגון מתן זכות התגובה על ידי הרשות לצד שלישי שפרטיותו עשויה להפגע אם ימסר המידע המבוקש, פרק הזמן הקבוע בחוק לבחינת הבקשה ולמתן תשובה, מקרים בהם רשאית הרשות לדחות הבקשה שעה שמדובר במידע שאיתורו כרוך בקושי ממשי ונתקבל בידה למעלה משבע שנים, ומקרים נוספים בהם רשאית הרשות לסרב למסור מידע או מחויבת שלא למסרו).

כאן מדובר אמנם על מידע פרטי , אך כזה הנוגע לתובעת עצמה, שמסרה ממילא לנתבעת כתב ויתור סודיות רפואית המאפשר לה לאסוף פרטים רפואיים שבליבת הזכות לפרטיות, לפני ואחרי התאונה.

אלא שלשם איסופו אין די בוס"ר, שכן לא מדובר במסמכים רפואיים אלא מסמכים שעשויה להיות להם רלבאנטיות נחזית לאומדן קשיים, היתנהגות ואישיות של התובעת לפני התאונה.

...

ברור שהמחוקק לא כיוון להגדרה כה רחבה , גם אם אכן מדובר על נתונים שעשויים לפגוע בפרטיות, שכן אחרת לא היה צורך בחלופות השונות שבהגדרת "מידע" ודי היה במושג שסתום שיוגדר של "פגיעה פוטנציאלית כלשהי בפרטיות ותהא מידתה אשר תהא" או להגדיר בצורה דומה את הביטוי "צנעת אישותו". נראה לי שעל הכוונה בביטוי "צנעת אישותו" ניתן ללמוד ולו באנאלוגיה מסע' 2(11) שמגדיר כאחת מחלופות "פגיעה בפרטיות" שבחוק (הרחבות מהגדרת ה"מידע") "פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד". הביטוי "לרבות" מעיד על כך שלא מדובר ברשימה סגורה, אולם הדוגמאות מעלות שמדובר על עניינים שבליבת הזכות לפרטיות, ולא לעניינים שרק בקונטקסט מסויים עשויים לפגוע ,ולו קשות, בפרטיות.

מעבר למה שפורט עד כה, אשים הדברים בצריך עיון, מבלי שאקבע מסמרות, שכן אין צורך להכריע בדבר לאור מסקנתי שדין הבקשה לדחיה ממילא.

משכך דין הבקשה לדחיה.

המשיבים ביקשו להעמיד את העותרת לבדיקה של פסיכיאטר מטעמם על מנת שיתאפשר להם להגיש חוות דעת נגדית במישור הנזק הנפשי הנטען, וזאת בהסתמך על כתב ויתור על סודיות רפואית (וס"ר) שנחתם על ידי העותרת.

באותו מקרה, הגישה התובעת תביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף ונפש שנגרמו לה, וסרבה לחתום על טופס ויתור על סודיות רפואית (וס"ר) בטענה שאם המידע הרפואי אודותיה יהיה חשוף במלואו לעיני הנתבעים, הדבר יגרום לה נזק נפשי.

סעיף 50 קובע כלהלן: עדות פסיכולוג (א) פסיכולוג-מומחה כמשמעותו בצו שהותקן לפי סעיף זה אינו חייב למסור ראיה על דבר הנוגע לאדם שניזקק לשירותו והדבר הגיע אליו תוך עבודתו כפסיכולוג והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לפסיכולוג בדרך כלל מתוך אמון שישמרם בסוד, אלא אם ויתר האדם על החסיון או שמצא בית המשפט כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה.

...

סיכום וסוף דבר אסכם בקצרה את שנאמר לעיל: (-) אין להרחיק לכת ולקבוע כי כל תובע, אך ורק בשל מעמדו כתובע, מאבד מיניה וביה כל זכות לפרטיות או לחיסיון.

כך מורה סעיף 50(א) לפקודת הראיות, אשר מגן על סודיותו של טיפול פסיכולוגי "אלא אם ויתר [המטופל] על החיסיון או שמצא בית המשפט כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה". ודוק: הפעלת החריג לעיקרון "תבעת – גילית" לא תחייב את השופט לאמוד את הפוטנציאל הראייתי של המידע החסוי מול עוצמת הפגיעה בפרטיות התובע ובסודיות הטיפול הפסיכולוגי.

בנתון לאמור לעיל, אף אני סבור אפוא כי עלינו לקבל את העתירה וליתן צו מוחלט במובן זה שהחלטות בתי הדין לעבודה – האזורי והארצי – אשר ניתנו ביחס לתרשומות שנערכו במהלכו של הטיפול הפסיכולוגי שניתן לעותרת, וכחלק מאותו הטיפול, תבוטלנה ושהתרשומות תישארנה חסויות ולא תימסרנה למומחה פסיכיאטרי מטעם המשיבים.

הבקשה והתשובה התובע מבקש להורות על מסירת כתב ויתור על סודיות רפואית, כפי שבקש המומחה הרפואי מטעמו, וזאת לצורך הכנת חוות הדעת.

הקפו של כתב הוויתור והפגיעה בפרטיות השאלה הנוספת נוגעת להיקפו של כתב הויתור, וכפי שנקבע "סוגיית כתב הוס"ר והיקפו אינה סוגיה קלה, בהיתחשב בכך שכרוכה בו חשיפה של מידע רפואי בעיניינו של תובע" (רע"א 7922/14 פלוני נ' כלל חברה לביטוח, פסקה 3 (15.2.2015)).

בשים לב לכך שהבקשה התקבלה ברובה ובהנתן כי הנתבעים סרבו לתת את כתב הויתור גם בנוסח מצומצם יותר, הנתבעים ישלמו לתובע את הוצאות הבקשה בסכום של 2,340 ₪ ללא קשר לתוצאות ההליך.

...

בסופו של דבר הגישו הנתבעים ביום 21.12.2021 הודעה ובקשה, שאליה צורפה חוות דעת רפואית שנערכה על ידי פרופ' יעקב גינדין.

להלן אפרט את הנימוקים שהביאו אותי למסקנה זו. תחילה יש להסיר מעל הדרך את טענת השיהוי.

סיכום על יסוד האמור, הבקשה מתקבלת בחלקה, ועל ברנס לחתום על כתב ויתור בהתאם לאמור בהחלטה זו ולהעבירו לידי באי כוח התובע.

בשים לב לכך שהבקשה התקבלה ברובה ובהינתן כי הנתבעים סרבו לתת את כתב הוויתור גם בנוסח מצומצם יותר, הנתבעים ישלמו לתובע את הוצאות הבקשה בסכום של 2,340 ₪ ללא קשר לתוצאות ההליך.

לאחר שבחן את הסיטואציה במלואה, ומשבשיחה שנערכה בין החוקרים לבין הנאשם ואישתו נימסר מידע רפואי מובהק לדעת המומחה, המתייחס לפתיחה של צואר הרחם ולשלבי הלידה, הוצע לשוטרת לבצע מעקב היריון במרפאת הנאשם, צוין כי נעשה ניטור יומיומי בהיריון מיתקדם, כי הנאשם הוא רופא אשר יפעיל את שיקול דעתו, והוא אף הציע לשוטרת לערוך בדיקת אולטרסאונד, הסיק המומחה כי הנאשם מבצע במידת הצורך פעולות רפואיות.

מונקר הופנה לנוהל אח"מ 300.01.027 שכותרתו "בקשת המישטרה לקבלת מידע רפואי", והשיב שבנוהל נכתב שמוצע לעשות מאמץ לקבל כתב ויתור על סודיות רפואית, וכי אין המדובר בחובה.

אשר לד', הרי שאין חולק כי החומרים בעיניינה הועברו למשרד הבריאות ללא ויתור סודיות מצידה, וכי לאחר העברתם, משפנתה אליה המישטרה מספר פעמים, סירבה לחתום על ויתור סודיות.

...

תוכן עניינים פתח דבר 3 כתב האישום 4 מעמד חוזר מנהל רפואה 10 אישום ראשון 18 אישום שני 43 אישום שלישי 68 אישום רביעי 82 אישום חמישי 91 האם בפעולותיו נתן הנאשם טיפול רפואי? 96 האם התרשל הנאשם במעשיו? 103 הפרת הצווים 125 שיבוש מהלכי המשפט 139 טענות ההגנה כנגד התנהלות המשטרה, משרד הבריאות והמאשימה 141 סוגיית לידות הבית 175 סוף דבר 182 פתח דבר עניינו של כתב אישום זה ברופא נשים, מומחה במיילדות וגניקולוגיה, אשר פתח מתחם ללידות בית בשטח ביתו.

כאמור, מסקנה זו מתיישבת גם עם עמדת משרד הבריאות, לפיה מוטב כי נשים שהריונן בסיכון ילדו בבית חולים ולא במקום אחר.

סוף דבר התיק הנדון עוסק במקרה ייחודי, במסגרתו ביצע הנאשם, רופא ומיילד, עבירות אגב מתן טיפול רפואי שבבסיסו לידות שבוצעו במתחם פרטי, לידות המוגדרות כ"לידות בית", בהן ילדו נשים שהלידה בעניינן הוגדרה בסיכון.

נוכח מכלול הנסיבות והעובדות שהוכחו, אין מנוס אלא להרשיע את הנאשם בעבירות אשר הוכחו, כפי שפורט במסגרת הכרעת הדין.

בכתב ההגנה נטען, בין היתר, כי בנגוד לנטען על ידי המבקשת, הרופא אשר ביצע את מעקב ההיריון (להלן: הרופא) הציע למבקשת לעבור בדיקות רלוואנטיות שונות, אך היא סירבה לבצען מטעמים דתיים.

ביום 11.3.2019 הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בקשה להורות לאמה של המבקשת לחתום על טופס ויתור על סודיות רפואית, על מנת לאפשר המצאה של תעוד מעקבי ההריונות של האם-לידי המשיבה.

לפיכך, נטען כי נוכח הגרסאות הסותרות באשר להקף המידע שנימסר למבקשת על-ידי הרופא, ובאשר לתגובת המבקשת לבדיקות שהוצעו לה, הרי שישנה חשיבות בעיון בחומר הרפואי הנוגע למעקב ההיריון של האם, "ובכלל זה על מנת להווכח אילו בדיקות הומלצו לאמה של התובעת [המבקשת, י.ו.] על ידי [הרופא, י.ו.] והאם בדיקות אלו בוצעו". עוד נטען כי נוכח גילה של המבקשת במהלך ההיריון, היתה האם לאפוטרופסית החוקית של המבקשת במועדים הרלוואנטיים, ולכן היתה מוסמכת להחליט עבורה אם לבצע את הבדיקות שהציע הרופא, או לסרב לבצען מטעמים דתיים.

...

נוכח כל האמור לעיל, אני סבורה כי המשיבה לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה באשר לרלוונטיות התיעוד הרפואי של אם המבקשת, ולפיכך, כאמור לעיל, לא עברה היא את ה"מחסום" הראשוני העומד בפניה לשם עיון בתיעוד הרפואי האמור.

נוכח האמור לעיל, לא מצאתי כי המשיבה הוכיחה קשר ייחודי בין אם המבקשת לבין התביעה הנזיקית שהגישו בתה ונכדהּ, ולכן, גם אם הייתי מגיעה למסקנה כי התיעוד הרפואי של האם רלוונטי לתביעה הנזיקית, הרי שהמקרה דנן אינו בא בגדר אותם מקרים "נדירים ויוצאי דופן ביותר" המצדיקים פגיעה בפרטיות האם באמצעות עיון בתיעוד הרפואי של מעקבי הריונותיה.

סוף דבר: הערעור מתקבל.