לטענת התובע, לאחר שהסכם התיווך נחתם והדירה הוצגה לנתבעת, התבקש הוא על ידי הנתבעת להפחית את סכום התמורה, אלא שטובה, שקבעה עבור איזו תמורה תמכר הדירה, הודיעה על סרובה לאמור, ומשכך, הודיעה לו הנתבעת כי היא לא מעוניינת לרכוש את הדירה.
אוסיף, כי לאחר שהתובע שמע מהנתבעת, בשיחתו עמה ביום 12.6.17, כי היא עתידה להפגש עם טובה באותו היום, לשם חתימה על זכרון הדברים, ציין בפניה כי "לא צריך זיכרון דברים" (עמ' 23 שורה 5 לתמליל), והוסיף בהמשך: "אבל מה את צריכה לסגור עם טובה, לא הבנתי, מה את צריכה להגיע לטובה?" (עמ' 27 שורות 15-16 לתמליל), ואף "היתנדב" "להוריד ממך את זה" (עמ' 28 שורה 1 לתמליל), תוך שציין: "הכל בסדר. אני אוריד את זה ממך. מה העניין? מה את צריכה להגיע לטובה? בשביל מה" (עמ' 28 שורות 4-5 לתמליל).
בסיכומים מטעמו טען התובע, כי הוא "אינו הגורם שיכול או צריך לקבוע איזה חניה מוצמדת בטבו" (סעיף 25 לסיכומי התובע), כי "גם לאחר שהתוודעה הנתבעת למיקום החניה שמוצמד לדירה" החליטה לחתום על החוזה" (סעיף 28 לסיכומי התובע), כי ממילא הנתבעת הודתה, במסגרת שיחה עם טובה, כי האחריות "לבדוק איזה חניה מוצמדת לדירה היא של עורך הדין" (סעיף 26 לסיכומי התובע), וכי מסר לה שאם היא לא מעוניינת בעיסקה, נאמר לה על ידי התובע, כי הוא יוודא כי ה"צ'ק הבנקאי" יוחזר לה, וימכור שוב הדירה (סעיף 29 לסיכומי התובע), אלא שאין באמור כדי לסתור המסקנה לפיה, התובע לא גילה לנתבעת כי החניה המוצמדת לדירה אינה חניה מקורה, ואף מסר לה מידע שגוי לפיו החניה מקורה, כשידע כי לא כך הדבר, תוך הפרת החובות המוטלות עליו במסגרת סעיף 8 לחוק המתווכים.
...
בהינתן מכלול האמור, אני קובעת כי התובע הוא שניסח וכתב את הסעיף הנוסף בנוסח זיכרון הדברים שצורף לכתב התביעה, ומשעשה כן, הרי שבהתאם לסעיף 12 לחוק המתווכים הוא אינו זכאי לקבל דמי התיווך מושא ההליך דנן, וגם מטעם זה, דין התביעה להידחות.
סוף דבר, אני מקבלת את ההתנגדות ודוחה את התביעה.
למען הסדר הטוב, אציין כי יתר טענות הצדדים, ובהן טענת התובע לפיה בשלב מסוים נאותה הנתבעת לשלם לו חלק מדמי התיווך, לא נעלמו מעיני, אלא שאין בהן כדי לשנות המסקנה האמורה לעיל.