סירוב להעיד בחקירה משפטית

הליכי המעצר עד כה עבד ומוחמד נעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם, בהוראת בית המשפט המחוזי (החלטה מיום 4.7.2019, כב' השופט נ' סילמן).

חמישה דיוני הוכחות בוטלו מסיבות שונות, ביניהן בקשת המשיבים; העדרות אחד העדים, אשר ללא השלמת עדותו באי כוח המשיבים סירבו לחקור עד נוסף; ומצב החרום המיוחד.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשות על נספחיהן ושמעתי את טענות הצדדים בדיון בפניי, מצאתי כי דין הבקשות להתקבל.

סוף דבר, אני מורה על הארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים החל מיום 22.6.2020, או עד מתן פסק דין בתפ"ח 55664-03-19 בבית המשפט המחוזי בחיפה בעניין המשיבים 2-1 בבש"פ 3786/20; ובתפ"ח 55645-03-19 בבית המשפט המחוזי בחיפה בעניין המשיב בבש"פ 3787/20, לפי המוקדם.

התובע טען בעדותו בחקירה נגדית כי הוא פנה לנתבע 2 שלוש-ארבע פעמים ובקש שיסדר את הליקויים ונתבע 2 סרב לתקן (פרוט' עמ' 26 ש' 29-36).

ראו ע"א (חי') 155-08 עדירן פיורה נ' עד הואזה בע"מ, סעיפים 11-13 (21.1.2009) והפסיקה שהובאה בו, וכן ההחלטה בבקשת רשות העירעור שהוגשה על פסק הדין הנ"ל, רע"א 1777/09 עדירן פיורה השקעות (1996) בע"מ נ' עד הואזה בע"מ (30.3.2009), כב' השופט רובינשטיין: "כשלעצמי נראית לי הגישה הפרשנית המבקשת מדרוג והכרה במצבי ביניים, וזאת מן הטעם של מורכבות המציאות העובדתית והמשפטית, מורכבות ההולכת ומתעצמת במקומותינו ובדורותינו. בתחומים רבים אין "שחור ולבן" מביאים לצדק, ומכאן חפוש אחר "דגמי ביניים", בתחומים שונים של המשפט, ולא אכביר מלים ואטע מסמרות לעת הזאת.

...

מכל האמור לעיל, הנתבעים הוכיחו שבמסגרת ההסכמות בין הצדדים לא שולם להם סך של 12,921 ש"ח. התובעים לא הוכיחו ששילמו כספים ללא שקיבלו קבלה, או ששילמו בכפל.

לפיכך, התביעה שכנגד מתקבלת חלקית, ועל התובעים לשלם לנתבעים סך של 12,921 ש"ח. סיכום בתביעה העיקרית עלות תיקון הליקויים המוכחת היא 63,323 ש"ח, ובצירוף 10% עבור פיקוח הנדסי בסך של 6,332 ש"ח, 69,655 ש"ח. לאחר הפחתת שליש בשל אי העמידה בנטל מתן האפשרות לתקן, התובעים זכאים לסך של 46,436 ש"ח. עבור נזק לא ממוני נפסק לתובעים פיצוי בסך של 4,650 ש"ח. סך כל הפיצוי לו זכאים התובעים הוא 50,996 ש"ח. רכיב הנזק למטבח נדחה.

סוף דבר נתבע 1 ישלם לתובעים את הסך של 38,075 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט.

פסק הבוררות בטל, באשר לא ניתנה היזדמנות לתובע ולהסתדרות להעלות טענות ולהביא ראיות, וזאת עקב סרוב לזמן עדי הגנה ומניעת חקירה נגדית של המתלוננים.

ועוד נטען, כי הבוררת מנעה מההסתדרות לזמן עדי הגנה, ובכך שגתה שגיאה משפטית יסודית.

...

בהסכם הבוררות הבוררת הוסמכה לדון "בשאלת סבירות פיטוריו של מר שגיא שולזינגר מעבודתו בבנק והצדקתם". הבוררת בחנה את הראיות שהוגשו, שמעה עדויות, והגיעה למסקנה כי "הפיטורים היו סבירים ומוצדקים ונעשו בהליך תקין". הבנק קבע כי התנהלות התובע היתה בלתי ראויה, ולכן פיטר אותו.

בחינת הליך הבוררות נעשתה בהתאם לחומר הרב שהוגש מאותו הליך, והבעות הדעה אשר בתצהירי התובע ועדיו אין בהן כדי להביא למסקנה בדבר ביטול הליך הבוררות.

אחרית דבר מכל האמור לעיל עולה, כי יש לדחות את כל טענות התובע כנגד פסק הבוררות.

סעיף 1 לפקודת הראיות, התשל"א - 1971 מסמיך את בית המשפט לזמן כל אדם לעדות, ומנגד, לסרב להוציא הזמנה אם ראה שאין בה צורך או שנתבקשה למטרה שאינה גילוי האמת.

סעיף 36(א) לכללי לישכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו - 1996 קובע, כי עו"ד מנוע מלייצג אדם בהליכים משפטיים, לרבות ערעור, אם הוא עומד להעיד מטעם אותו אדם באחד משלבי ההליכים האמורים.

 סעיף 90 לחוק לישכת עורכי הדין, תשכ"א - 1961, הוא הוראה משלימה נפרדת, האוסרת על עו"ד לגלות בכל הליך משפטי, חקירה או חפוש, דברים ומסמכים שהוחלפו בינו לבין לקוחו ויש להם קשר עניני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין ללקוח, מלבד אם ויתר הלקוח על החיסיון, והופך חשיפה בנגוד לאיסור לעבירה משמעתית.

...

בנסיבות אלה, יש לדחות את הבקשה גם במתכונתה מצומצמת.

    סיכומו של דבר, הבקשה לזמן את ב"כ הנתבעים לעדות נדחית.

התובעת תשלם לנתבעים 3 ו - 4 את הוצאות הבקשה בסך של 1,200 ₪.

לא נעלמה מעיננו עדותו של בורשטיין, אשר חזר בחקירתו על גירסתו לפיה למיטב ידיעתו ב 3-4 שנים עובר לפטירת המנוח, המנוח חדל להגיע באופן סדיר לדירה ברמת גן, מאחר ובשל סכסוכים עם התובעת, זו האחרונה סירבה ליתן לו להכנס לדירה ומשכך היה מתראה עם ילדיו מחוץ לדירה [ר' חקירתו בעמ' 3 ש' 19-28, עמ' 5 ש' 32-38].

גם בן אסף העידה בחקירתה בנוגע לכך שהליכים משפטיים נבעו ממצוקות כלכליות ומהצורך להבטיח את פרנסת המשפחה, חרף ניהול חיי מישפחה וחיי שתוף בין המנוח לתובעת [עמ' 42 ש' 22-35 ועמ' 43 ש' 1-23].

...

לטעמנו לא הוכח כי המנוח והתובעת נפרדו פרידה של קבע.

מהטעמים המפורטים נקבע כי לא חלה פרידה של קבע בין המנוח לבין התובעת ובהתאם התובעת זכאית לקצבת שארים.

כמפורט לעיל, ובכפוף לאמור ביחס לאופן חישוב הקצבה, התביעה מתקבלת.