שינוי המדיניות חִיֵיב, בין היתר, העֲמדה של ערבות בנקאית כתנאי לאישורו של הייבוא, אלא שהתובע סרב להעמיד את הערבות הזו מכיסו ומר ברנשטיין נאלץ לעשות זאת במקומו.
מסקנה זו עלתה גם מעיון פשוט ב"טופס-ההזמנה", שבו הוגדרה לפרטים מהותו של השרות שרכש התובע: "שירותי הייעוץ הקשורים בהליכי הרכש מול ספק הרכב, הנפקת רישיון יבוא, שילוח הרכב לישראל, ביטוח ההובלה, שיחרורו ממכס עם הגעתו ורשוי הרכב מול משרד התחבורה" (הנספח הראשון לכתב-התביעה).
השמאי כתב בחוות-דעתו, שהונחה לפנַי שלא באמצעות עורכה אך לא נשמעה היתנגדות לקבילותה, כך:
"תנאֵי היבוא, מקורות היבוא, חוסר אחידות בין הדילרים בחו'ל, גורמי היבוא, שערי המטבע בעת הקנייה, מספר לא גדול של מכוניות מיובאות ארצה באופן זה [–] כל אלה גורמים לפערי מחירים משמעותיים בין מכוניות לבין עצמן ובין מכוניות דומות (אך לא תמיד זהות) מיבוא אישי" (הערה מס' 1 לחוות-הדעת מיום 11.6.2014; נספח ח' לתצהיר-התובע.
...
הענין הזה חשוב לא רק כדי לעמוד, לאשורו, על סיפור-המעשה אלא גם משום, שאילו הגעתי למסקנה כי לתובע היו יד ורגל בניסיון-ההונאה של המכס, אפשר שהייתי מתייחס אחרת לסעדים החוזיים ואותם הוא ביקש כאן.
אינני מקבל גרסה זו, לא רק משום שהייתה זו גרסה כבושה שבכבושות אלא הואיל ואין היא מתיישבת, כל עיקר, עם עדותו המהימנה של התובע ועם מכלול-העובדות, שעליו עמדתי לעיל.
התוצאה
אני מקבל את התביעה מצדן של העילות, ופוסק לתובע בגין נזקיו הממוניים והלא-ממוניים, יחד, סך של 78,840 ש"ח, בצירוף של הפרשי-הצמדה ורבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום-הגשתה של התביעה (17.12.2018) ועד היום, היינו, סך של 80,264 ש"ח.
עוד ישלם הנתבע לתובע הוצאות-משפט בסך של 3,500 ש"ח והוא סכומה הנכון של האגרה לפי סכום-הזכייה והנדרש בהתייצבותו של התובע לשלושה דיונים בבית-המשפט; וכן שכר-טרחה של עורך-דין בסך, כולל מע"מ, של 18,800 ש"ח. בקביעתו של סכום אחרון זה התחשבתי בתוצאתו של הבירור; בקושי לתן אמון בעדותם של הנתבע ושל מר ברנשטיין ובנקוב בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000.
