סירוב להיבדק בוועדה רפואית עלול להוביל לתוצאות שליליות

במהלך בירור העתירה היתכנסה ועדת הקטגוריות אצל המשיב והחליטה לשנות את סיווג העותר מ-א' ל-ב'1, וזאת בעקבות המלצת מב"ן כי כך ייעשה ולאחר מכן יוּתר לעותר לצאת לחופשות בנות 8 שעות בתנאים.

ביום 18.12.2022 החליט הגורם המוסמך אצל המשיב לדחות את בקשת העותר לצאת לחופשה ראשונה, וזאת בהתבסס על עמדת גורמי הטיפול לפיה העותר טרם השלים את הטיפול הנידרש, ועמדת גורמי המודיעין אשר ציינו כי לחובתו של העותר חמ"ן שלילי.

ביום 12.3.2023 קיימתי דיון נוסף בעתירה בנוכחות גורמי בריאות הנפש ומערך הטיפול והשיקום.

אחר הדיון הגיש המשיב לבית המשפט מספר דיווחים מהם עלה לדעתו כי העותר מסרב ללא הצדקה להישתלב בפעילויות חינוך ותעסוקה בבית הסוהר.

לשם כך, ולאחר שקבלתי את הסכמת העותר לכך, אבקש את מב"ן לבדוק את העותר ולערוך בעיניינו חוות דעת עדכנית הנוגעת למסוכנותו.

החלטות שב"ס בנושא חופשות אסירים חייבות לעמוד בכללי המשפט המנהלי, לרבות עקרון הסבירות [בג"ץ 6314/17 נימנם נ' מדינת ישראל (4.6.2019); דנג"ץ 204/13 סעיד צלאח נ' שרות בתי הסוהר (14.4.2015)] לאחר שבחנתי את מכלול נסיבות העניין מצאתי כי החלטת המשיב לא לשלב את העותר בסבב חופשות נתנה משקל רב מדי לטפול ולתפקוד העותר בבית הסוהר, ועל כן חרגה באופן ניכר מן הסביר ומצדיקה היתערבות בית המשפט בשקול הדעת המנהלי של שב"ס. כידוע, "אפשר להקדיח את התבשיל גם אם שמים בו את כל הרכיבים הנכונים, אך בכמויות החורגות מן הנידרש במידה ניכרת... עוות מוחלט באיזונם של שיקולים ראויים עלול להוביל לתוצאות לא-פחות חמורות מאשר הזקקות לשיקול זר..." (דפנה ברק-ארז משפט מנהלי (2010), עמ' 726-725; ראו גם בג"ץ 1905/03 עכל נ' מדינת ישראל-שר הפנים, פסקה 17 לפסק דינו של השופט פוגלמן (5.12.2020) ובג"ץ 5658/23 התנועה למען איכות השילטון בישראל נ' הכנסת (1.1.2024), פסקה 48 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית).

...

החלטות שב"ס בנושא חופשות אסירים חייבות לעמוד בכללי המשפט המינהלי, לרבות עיקרון הסבירות [בג"ץ 6314/17 נמנם נ' מדינת ישראל (4.6.2019); דנג"ץ 204/13 סעיד צלאח נ' שרות בתי הסוהר (14.4.2015)] לאחר שבחנתי את מכלול נסיבות העניין מצאתי כי החלטת המשיב לא לשלב את העותר בסבב חופשות נתנה משקל רב מדי לטיפול ולתפקוד העותר בבית הסוהר, ועל כן חרגה באופן ניכר מן הסביר ומצדיקה התערבות בית המשפט בשיקול הדעת המינהלי של שב"ס. כידוע, "אפשר להקדיח את התבשיל גם אם שמים בו את כל הרכיבים הנכונים, אך בכמויות החורגות מן הנדרש במידה ניכרת... עיוות מוחלט באיזונם של שיקולים ראויים עלול להוביל לתוצאות לא-פחות חמורות מאשר היזקקות לשיקול זר..." (דפנה ברק-ארז משפט מינהלי (2010), עמ' 726-725; ראו גם בג"ץ 1905/03 עכל נ' מדינת ישראל-שר הפנים, פסקה 17 לפסק דינו של השופט פוגלמן (5.12.2020) ובג"ץ 5658/23 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת (1.1.2024), פסקה 48 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית).

לעומת זה, בהחלטה המינהלית שנתקבלה בעניינו של העותר ניתן לדעתי משקל מוּעט מדי לעמדת הפסיכיאטר ד"ר רזניק, לעמדת משטרת ישראל ובעיקר לחוות דעת מב"ן, שהוא הגוף שעל פי דין מעריך את מסוכנותם של מורשעים בעבירות מין.

סוף דבר, מצאתי כי החלטת שב"ס בעניינו של העותר לוקה בחוסר סבירות קיצוני והחלטתי לבטלה.

לחדד אצל המפקדים את חשיבות שילוב ק' מע"ן אצל השוטרים המייצנים מצוקה (גם אם מצוקה קלה), כמובן כאשר ישנו שילוב של גורמים העלולים להעצים את המצוקה כגון בעיות כלכליות, רפואיות ומקצועיות יחדיו.

דר' פרוכטר קובע בסיפת חוות דעתו, כי לפי הערכתו, הדכאון המג'ורי שממנו סבל המנוח נגרם כתוצאה מהתנגדות ארוכת שנים של הגורמים הרלוואנטיים במשטרת ישראל לאשר את בקשותיו החוזרות ונישנות לפרישה מוקדמת על רקע בריאותי (בעיקר החל משנת 2010), בשילוב עם המנעותו האישית מקבלת טפול נפשי מתאים בשל הסטיגמה החברתית השלילית אשר מקובלת בקרב אנשי המיגזר הערבי בנוגע לקבלת טיפולים נפשיים.

בנוסף לסמכויות רופאי המישטרה לקבוע הגבלות רפואיות, נקבע בפרק זה כי איש מישטרה אשר עניינו נדון במסגרת הועדה יוזמן להשמיע את דברו בפניה וכי ככל שהועדה (יו"ר – ממ"ר או סממ"ר מרחב; קצין כ"א, חברים - קצין הרווחה ורופא היחידה; מישתתף – מפקדו של איש המישטרה) תמצא לנכון להעבירו להחלטת ור"ם (ועדה רפואית משטרתית), או אז יידרש מפקדו לזמנו לריאיון אישי ולהבהיר בפניו כי יידרש להבדק על ידי ועדה רפואית משטרתית לצורך התאמתו לשירות.

מעדותו של דר' פרוכטר בבית המשפט עולה, כי לפי הערכתו, הסיבה העיקרית להתאבדותו של המנוח הייתה הפרעת דכאון אשר הובילה להתאבדותו כתוצאה מהקושי הסובייקטיבי שלו להיתמודד עם דחיות פניותיו הרבות לשיחרור מוקדם מהמשטרה, ובעיקר עם החלטת הדחייה האחרונה אשר לא הייתה חד משמעית (ראה : עמוד 12 שורות 3-9 ובשורות 19-22 ; עמוד 13 שורה 33 – עמוד 14 שורה 4 לפרוטוקול), וכן גם שיעור תמותה גבוה (כ – 20%) של אנשים אשר לוקים בדכאון מג'ורי (ראה : עמוד 12 שורות 9-11 לפרוטוקול).

כפי שצוין מעלה, המערערת וכן גם המומחה הרפואי מטעמה מבססים את עמדתם שלפיה המנוח נקלע למצב נפשי דיכאוני על רקע דחיית סירובם המתמשך של הגורמים הרלוואנטיים במשטרת ישראל לאפשר את פרישתו מטעמים רפואיים, דא עקא, שמתצהירה של המערערת עולה כי המנוח מעולם לא ציין בפניה שהנו סובל מהפרעה דיכאונית, ומעולם אף לא נבדק על ידי פסיכיאטר כפי שצוין באופן מפורש במסגרת תצהירה של המערערת.

...

אשר על כן, טענות המערערת בנוגע להתנהלות מקצועית רשלנית מצד הרופאים המשטרתיים אשר טיפלו במנוח ו/או מצד הסגל הפיקודי-מינהלי בשל אי הפנייתו לטיפול נפשי נדחות.

מן המקובץ לעיל עולה כי לא ניתן לקבוע בעניין זה קיומו של קש"ס בין תנאי השירות לבין אקט ההתאבדות.

סוף דבר : הערעור נדחה במובן זה שהחלטת המשיב מיום 14.2.2019 נותרת בעינה.

ג. האם השפיעה התרחשותו של הארוע השפעה כלשהיא על הופעת המחלה או הליקוי, והאם יש קשר סיבתי ביניהם ובאיזו מידה ? ד. במידה והינך סבור כי קיים קשר סיבתי כלשהוא בין המחלה או הליקוי בגב – לבין הארוע – מהי תקופת אי הכושר הסבירה בנסיבות העניין כתוצאה מהפגיעה ? ד"ר ציון השיב על השאלות הנ"ל כדלקמן (ההדגשות במקור – ש.ד.): כאב גב תחתון עם בקע דיסק L4-5 ולחץ שורש L4 ימין.

משמעות תלונות אלו הנה אפשרות סבירה למחלה בגב התחתון שעלולה להתאים לליקוי בדיסק מותני, אך ללא לחץ על שורשים.

בתעוד 10.12.18 ד"ר בן צבי ("כאבי גב תחתון מזה תקופה של כ- 10 ימים. עובד עבודה פיזית. רגישות לתרופות לא ידועה. מעברו בריא. בבדיקה לסג שלילי דו צדדי, כוח גס שמור, תחושה תקינה, החזרים תקינים. ללא ספאזם שרירי מותני...") אין כל ממצא חריג בבדיקה הגופנית.

המומחה יתבקש להבהיר ביחס לתקופת אי הכושר שסבר שיש לקבוע לתובע (עד ליום 17.12.18) האם (לאור המסמכים הרפואיים לרבות פרוטוקול וועדה רפואית מיום 4.6.19 במסגרתה נקבעה לתובע נכות בשיעור 30%) התובע איבד במהלך תקופה זו 100% מכושרו או פחות מכך.

בתוך כך יתבקש המומחה להבהיר האם עברו הרפואי של התובע לגביה קבע המומחה בסעיף 3 לחוות דעתו כי לתובע היו תלונות בגב התחתון לאורך כשנתיים וחצי טרם הארוע הוא שהוביל לתקופת אי הכושר, או התאונה היא זו שגרמה לאי הכושר.

חרף העובדה שמתקיימים כל התנאים האמורים בסעיף 92(א) לחוק הביטוח הלאומי ובסעיף 11 לתקנות הביטוח הלאומי, והנתבע לא טען אחרת, סרב הנתבע לשלם את תקופת אי הכושר.

...

הנתבע מוסיף וטוען, כי לנוכח קביעותיו החד משמעיות של המומחה מטעם בית הדין ולפיהן אין ברשומות הרפואיות כל אינדיקציה לממצא חריג ולנוכח עברו הרפואי של התובע (תלונות על כאבי גב) הרי שדין התביעה להדחות ולחילופין, לכל היותר יש לאמץ את חוות הדעת ולקבוע לתובע אי כושר עד ליום 17.12.18.

מן הכלל אל הפרט בענייננו, לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ועיינתי בחוות הדעת של המומחה הרפואי ובמענה שנתן לשאלות ההבהרה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין הצדקה עובדתית או משפטית לסטות מחוות דעתו של המומחה, ומשכך, דין התביעה להתקבל חלקית כך שישולמו לתובע דמי פגיעה עד ליום 17.12.18, כפי שגרס המומחה.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

כאשר לפניו ברירה בין הקדשת זמן לבדיקת התחנה מקרוב לבין חזרה מידית לאתר המאויש בודאות, העדפת אפשרות השנייה הגיונית לפחות כמו האפשרות הראשונה.

הנכות הרפואית וקביעות נוספות במל"ל החל מיום 10.3.14, נקבעה לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור 35% המורכבת מהנכויות הבאות: ירידה בחדות ראיה - 30% לפי סעיף 52(1)(א)(9); חוסר בעדשה - 10% לפי סעיף 62(3) אישון מורחב - 5% לפי סעיף 63(ב) עוות קשה בעפעפיים - 5% לפי סעיף 53(1)(ב) הועדה הרפואית שקבעה את הנכות (להלן: הועדה), הגבילה את שיקלול הפגימות בעין עצמה ל – 30%, בהתאם ל"תיקרה" בתקנה 11(ג)(3) לתקנות (דרגת הנכות הקבועה לעיוורון מלא של אותה עין).

הוא הצהיר על ניסיונותיו להישתלב בשוק העבודה: פנייה ללישכת התעסוקה – ללא מציאת עבודה תואמת את מגבלותיו וגילו; פנייה למל"ל לברר על קורס לנהיגה במכונה ניידת (מותרת ברישיונו) – עליו ויתר מחשש לפגיעה בעין הבריאה; עזרה לקרוב מישפחה שפתח סופרמרקט – שלא התגבשה לעבודה בשל הקף הפעילות העסקית; ממכר אבטיחים – ניסיון שלא צלח; ניסיון להיתקבל לעבודה כסדרן בחברת הובלות – לא צלח מפני שהכול ממוחשב; ניסיון להיתקבל לעבודה כנהג הסעות ילדים – לא צלח בשל סרוב לקחת עליו אחריות בשל העדר הראיה בעין (סעיפים 72 – 80).

אולם, בשל חששו מפגיעה בעין הבריאה, העלול להשפיע עליו להמנע מעבודות או ממאמצים מסוימים, בשל חסימת חלק מהמקצועות לפניו (כגון נהיגה של רכב כבד) ובשל קיומם של מעסיקים שיחששו להעסיקו, נקבע כלל אצבע: אובדן כושר ההישתכרות יועמד על הנכות הרפואית בגין אובדן עין (30%), למעט במקרים חריגים בהם תתכן סטייה למעלה או למטה (ע"א 9721/07 איסכור שירותי גלוון בע"מ נ' חנניה גוזלן (12.9.2010)).

האם עניינו של נפגע מבוגר שאיבד את רישיונו לנהוג ברכב כבד וכתוצאה מכך את מקור פרנסתו, בא בגדר אותם מקרים חריגים? סבורני כי התשובה שלילית.

...

האם עניינו של נפגע מבוגר שאיבד את רישיונו לנהוג ברכב כבד וכתוצאה מכך את מקור פרנסתו, בא בגדר אותם מקרים חריגים? סבורני כי התשובה שלילית.

הגעתי אפוא למסקנה כי יש להעמיד את הגריעה מכושר ההשתכרות על 30%.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע 116,438 ₪ בצירוף שכר טרחת עורך דין בסך 17,710 ₪ (15.21%).

לפניי עתירה על החלטת הממונה על ועדת ערר לפי חוק כלי ירייה (להלן: "הממונה") מיום 9.12.2019, בגדרה נדחה הערר שהגיש העותר על החלטת פקידת רשוי כלי ירייה שדחתה את בקשתו לרישיון לכלי ירייה.

על אף שמדובר בתיקים לא ממש חדשים, רצף ההרשעות והתיקים הסגורים, כולם תחת הכותרת של אלימות ובריונות, מובילים למסקנה כי אין די בעבור הזמן כדי להפחית מהמסוכנות הנשקפת מהעורר.

המשיבים פירטו בתשובתם את רישומיו הפליליים של העותר עליהם הסתמכה המישטרה בהמלצה השלילית: הרשעה בעבירות של כליאת שוא והחזקת סכין (ארוע משנת 2010); איומים ותקיפה סתם (2008) - תיק שניסגר מחוסר ראיות; איומים ותקיפה סתם (2001) - במסגרת תיק זה הוארך המאסר על תנאי שהוטל על העותר, ניתן צו שירות לתועלת הציבור וצו מבחן; תקיפה סתם ותגרה (1998) - העותר נדון למאסר על תנאי ולקנס; בנוסף, לחובת העותר תיקים בעבירות של איומים ותקיפה סתם מהשנים 1997-2003, שניסגרו מחוסר ראיות או מחוסר עניין לציבור.

אחת מתכליותיו של חוק כלי היריה, תש"ט-1949 (להלן: "החוק") היא לאזן בין האנטרס של הפרט להחזיק בכלי ירייה למטרות חוקיות שונות, בעיקרן הגנה עצמית; לבין שלום הציבור ובטחונו, שתפוצה רחבה של כלי ירייה עלולה לסכן (עע"מ 389/13 קרינסקי נ' המשרד לבטחון פנים (1.10.14); עע"מ 3792/14 רופל נ' המשרד לביטחון פנים (23.3.15)).

בנסיבות בהן הסרוב למתן רישיון אינו נעוץ בכושרו הרפואי או הנפשי של העותר לשאת כלי ירייה, ממילא שלא היה מקום להורות על בדיקת העותר אצל רופא, בהתאם להוראות סעיף 12(ג) לחוק או לבדיקת כשירותו הנפשית בהתאם לסעיף 11ב1.

נוכח תוצאת ההליך היה מקום לחייב את העותר בהוצאות.

...

לפניי עתירה על החלטת הממונה על ועדת ערר לפי חוק כלי ירייה (להלן: "הממונה") מיום 9.12.2019, בגדרה נדחה הערר שהגיש העותר על החלטת פקידת רישוי כלי ירייה שדחתה את בקשתו לרישיון לכלי ירייה.

על אף שמדובר בתיקים לא ממש חדשים, רצף ההרשעות והתיקים הסגורים, כולם תחת הכותרת של אלימות ובריונות, מובילים למסקנה כי אין די בעבור הזמן כדי להפחית מהמסוכנות הנשקפת מהעורר.

נוכח כל האמור, אני מורה על דחיית העתירה.