הרשות טענה כי ביום 15.1.21 הגיע מיכאל לביתה של הצרכנית ומסר לה מכתב מטעם המערערת בו נכתב ש"מכתב הדרישה לביטול העסקה אינו מנומק ומציג כל סיבה חוקית לביטול העסקה, למעט חוות דעת של פקיד הבנק, שאיננו יודעים את נימוקיו, שכן הבנק שלך אישר לנו את ביצוע העסקה ולכן אנו נאלצים לסרב לבקשתך זאת.
עוד טענה, שסעיף 14ג1(ב) לחוק מאריך את תקופת הביטול לאזרח ותיק שמלאו לו 65 שנים לארבעה חודשים מיום עשיית ההסכם, מיום מסירת הנכס או מיום קבלת הפרטים שנקבעו בתקנות לפי סעיף 14(ד), לפי העניין, לפי המאוחר.
...
"
המערערת טענה, שהמסקנה המתבקשת היא כי בעסקה עם הצרכנית לא היה כל אלמנט של הפתעה, מפניה מבקש החוק להגן וממילא לא מתקיימים התנאים להגדירה כעסקת רוכלות.
ביחס לטענה של המערערת לעניין התשתית הראייתית להטלת העיצום- הרשות השיבה כי דין טענות אלה להידחות נוכח הודאתה המפורשת של המערערת בסירוב לבטל את העסקה על אף שהתקבלה ביום ביצוע העסקה וכי די בכך כדי להותיר את העיצום הכספי על כנו.
סוף דבר
ביהמ"ש דוחה הערעור ומחייב המערערת לשלם למשיבה שכ"ט בא כוחה בסך של 17,500 ₪ צמוד בתוספת רבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל.
