עיינתי בתיק החקירה אשר הוגש לעיוני על ידי ב"כ המבקשת; ובשלב זה אני מוצאת, כי די בדוח הזמנה לדין וכתב אישום, מיזכר, דו"חות פעולה, דו"ח על עיכוב, דו"ח פעולה באכיפת איסור נהיגה בשיכרות, ובהודעת החשוד,- אשר "אם נאמין" לאמור בהם, יש בהם כדי לבסס קיומה של תשתית ראייתית לכאורית לקשור את המבקש לעבירה של נהיגה בשיכרות מכח סרוב המיוחסת לו.
מחומר החקירה עולה, כי רכבו של המשיב נעצר לאחר ששוטר הבחין בו נוהג כשהוא אוחז בטלפון נייד; וכשהשוטר ניגש לרכב, נדף ריח של סמים מהרכב, וכשהנהג התבקש להציג רישיון ופתח את תא משענת היד, הבחין השוטר בשקית ובתוכה פרח בצבע ירוק החשוד כקנביס, וכשנשאל הנהג אם יש סמים ברכב השיב בחיוב (וטען ששייך לחבר), ויש בכך כדי להוות יס"ל; בחיפוש שבוצע ברכב נתפסו 2 שקיות עם חומר החשוד כסם קאנביס וג'וינט החשוד כסם, ובשיחה ראשונית מסר הנהג כי משתמש בסמים וניכנס לגמילה; המשיב עוכב ונלקח לתחנה; בוצעה בדיקת מאפיינים תקינה; והמשיב סרב לבצע בדיקת שתן, וחתם על סעיף 8 בדו"ח פעולה באכיפת איסור נהיגה בשיכרות בו צויין סרובו וכי הוסבר לו משמעות הסרוב, כי במידה והוא יסרב לבדיקת שתן רואים אותו כמי שעבר עבירה של נהיגה בשיכרות, וכי המשיך בסירובו גם לאחר שהודע לו כי הוא רשאי לחזור בו מהסירוב ולהבדק בתוך 5 דקות.
...
באשר לראיות לכאורה
לגבי מהותן של ראיות לכאורה, נקבע בבש"פ 6573/13 מדינת ישראל נ' איציק אביתר (פורסם בנבו, 10.10.2013):
"באשר לקיומן של ראיות לכאורה נקבע, כי על ביהמ"ש לבחון אם קיים סיכוי סביר להרשעת הנאשם לאחר עיבוד חומר הראיות במסגרת ההליך העיקרי. עסקינן בראיות גולמיות לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט יוביל לראיות (רגילות) המבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר. עוד נקבע כי בשלב מקדמי זה ביהמ"ש אינו נדרש לקבוע ממצאים בשאלת מהימנותם של העדים, ודי כי שוכנע שישנו פוטנציאל ראייתי להרשעת הנאשם בתום ההליך המשפטי – בכפוף לכך שלא נתגלו פירכות מהותיות וגלויות לעין, המצביעות על חולשה ממשית של התשתית הראייתית הלכאורית".
וראו גם ע"ח (מחוזי חי') 10977-05-12 רוני מרקוזון נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 10.05.2012):
"כבר נאמר רבות כי לא מוטלת על התביעה החובה להוכיח כבר בשלב זה את כתב האישום שכן לא הרי ראיות לכאורה כהרי ראיות להוכחת אשמתו של הנאשם".
לגבי מהותן של ראיות לכאורה, לעניין מעצר עד תום ההליכים, נקבע בבש"פ 215/19 רפיק סלאימה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 22.01.2019) -
"קיומן של ראיות לכאורה, לצרכי מעצר עד תום ההליכים, נקבע לפי המבחן של ״אם נאמין״: "אם נאמין לראיות התביעה, האם יהא בהן כדי לחייב את המסקנה שהעורר ביצע את המעשה המיוחס לו?״ (ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 167-163 (1996))."
בענייננו, המשיב מוחזק בחזקת שכרות מכח סירוב לבדיקת שתן לפי סעיף 64ד לפקודת התעבורה.
נפסק, שהשיהוי כשלעצמו אין בו כדי להכריע בשאלת הפסילה (בש"פ 2879/21 אסף נוילנדר נ' מדינת ישראל (נבו 02.05.2021) בפסקה 5), אלא הינו אחד מן השיקולים אותם יש לקחת בחשבון במסגרת האיזון הכולל; ובענייננו, בכלל הנסיבות שפורטו לעיל, נוכח המסוכנות הקיימת מעצם העבירה של נהיגה בשכרות, ונסיבות ביצועה, ועברו התעבורתי המכביד של המשיב,- אני סבורה כי פסילת רישיונו של המשיב עד תום ההליכים הינה מוצדקת וסבירה.
לפיכך, אני נעתרת לבקשה, ומורה על פסילתו של המשיב מלנהוג, מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה למשך 6 חודשים.
