סירוב חברת הביטוח לשלם פיצוי על גניבת רכב

בפניי תביעה כספית על סך 53,500 ₪ לפצוי בגין ניזקי רכוש כתוצאה מגניבת רכב, בהתאם לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981 (להלן: "חוק חוזה ביטוח").

סמוך לאחר גניבת הרכב ולפי הנחיות סוכנות הביטוח, הגיע התובע לתחנת המישטרה בביתר עילית והתלונן על גניבת הרכב.

לטענת התובע, על פי תנאי הפוליסה, על התובע היה לשלם את הפרמיה ובתמורה הנתבעת מחויבת לבטח את התובע בכיסוי בטוחי מקיף, בין היתר עבור גניבת רכב.

היסוד השלישי, מורכב יותר וכדי להיתחקות אחר כוונת המבוטח, על בית המשפט להיתחשב במניע שלו במסירת המידע הכוזב וכדברי כבוד השופט עמית בע"א 5109/07 יצחק פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח (נבו מיום 31.3.09) (להלן: "פסק הדין בעיניין יצחק פלדמן"): "היסוד השלישי הוא המורכב והמעורפל יותר, לפיו יש להוכיח שהמבוטח התכוון לקבל מהמבטחת כספים במירמה על יסוד העובדות הכוזבות. דומה כי פרשנות יסוד זה טרם התגבשה בפסיקה. כך לדוגמא בע"א (מחוזי חי) 4301/09 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' קיסלב ... קבע בית המשפט שאין חשיבות למניע שגרם למבוטח למסור מידע כוזב...המלומד ולר סבור שדברים אלו מעוררים קושי לא מבוטל, שכן יש בהם לאיין את היסוד השלישי...לשיטתו של ולר "מבוטח המראה כי מסר למבטחת מידע כוזב אך לא התכוון לקבל תגמולי ביטוח שאינו זכאי להם, יופטר מהתוצאה הקשה של שלילת תגמולי הביטוח, וזאת אף אם נהג באדישות או בפזיזות." במקרה הנידון הנתבעת טוענת לכוונת מירמה וזאת בהנתן הגרסאות השונות באשר לנסיבות גניבת הרכב, מגירסאות שונות אלו, לטענת הנתבעת, יש ללמוד על כוונת מירמה אשר בגינה יש לפטור אותה מתשלום תגמולי הביטוח.

התובע ביקש צו לקבלת יומן המבצעים של חטמ"ר יהודה נכון ליום הארוע, אולם יומן זה לא הובא לבית המשפט ואף לא הוגשה כל אסמכתא לכך שהתבקש; כמו כן, היתנהלות התובע, באשר לסירובו ליפגוש את חוקר חברת הביטוח, ללא נוכחות עורך דין, מעלה תמיהה.

...

מקום בו לא הובאו הראיות, דין התביעה להידחות.

אשר על כן, דין התביעה להידחות.

סוף דבר מכל האמור לעיל, ובהיעדר כל הוכחה באשר לשווי הרכב, מקום בו ניתנו לתובע מספר הזדמנויות לצורך הוכחת שווי זה, מצאתי כי דין התביעה להדחות.

יחד עם זאת הבהירה הנתבעת 2, באמצעות העד מטעמה, כי טרם הוכח לפניה כי מדובר בארוע של גניבה המזכה בפצוי על פי הפוליסה בין היתר משלא הוזן הרכב כרכב "גנוב" ברשומי הסליקה וברישומי משטרת ישראל נכון למועדי בדיקתה (אסמכתות הוצגו), וכי נוכח הסתירות בנוגע למועד גניבתו של הרכב, לאור האיחור בדווח על ארוע הגניבה (הן למשטרת ישראל והן לנתבעת 2 עצמה) ולאור הסיכסוך העיסקי שלכאורה עומד בבסיס הטענות – הרי שאין מדובר בארוע גניבה המזכה בתשלום.

לפי גירסתו עירב את עו"ד בורובסקי מטעם הנתבעת 1 בנעשה על מנת שיסייע בתקשורת אל מול משטרת ישראל, אך הלכה למעשה לא לווה מפעיל הגרר על ידי השוטר, "ניתקל באלימות והרכב נעלם". עד הנתבעת 2 העיד כי מעולם לא נימסרה הודעה לנתבעת 2 על אודות מציאת הרכב על ידי המישטרה, והבהיר כי משלא בוצעה העברת בעלות ברכב אל חברת הביטוח (קרי, טרם התקבלה תביעת התובעת לקבלת תגמולי הביטוח ואלה טרם שולמו) הרי שממילא מחויבת משטרת ישראל להודיע על איתור הרכב לבעלי הרכב בלבד, וטענתו בעיניין זה נראית בעיניי סבירה והגיונית.

אף שאני מקבלת את עדותו של עד הנתבעת 2 בנוגע להעדרם של חלק מהמסמכים הנדרשים לבירור דרישת התגמולים עד למועד הגשת התביעה כאן (ואף בנוגע לכך שהבקשה לא סורבה מעולם על ידי חברת הביטוח, שכן לא ניתנה תשובה סופית בהיעדר מסמכים), הרי שדומני כי את כל אלו ניתן וצריך היה להשלים בתוך 10 ימים נוספים, וזאת - לו פעלה התובעת בנחישות וביעילות כמתבקש, וכפי חובתה כמבוטחת סבירה (במישור היחסים החוזיים שבינה לבין הנתבעת 1 לקיים חיוביה בתום לב מחד גיסא, ובמישור יחסיה עם הנתבעת 2 כמבוטחת לפעול לקידום בירור תביעת התגמולים שהגישה בהתאם להוראות הדין מנגד).

...

בהתאמה, לו שוכנעתי כי התקיימו התנאים לקבלת התביעה כנגד הנתבעת 2 (ולא כך המקרה) הרי שיש להניח כי היה מקום לחייב את הנתבעת 1 בשיפוי הנתבעת 2 בגין חיוביה לאור המחדלים המתוארים.

אשר לתביעה כנגד הנתבעת 1 – בעניין זה שוכנעתי כי הנתבעת 1 שילמה בהתאם להוראות הסכם השכירות את דמי השכירות עד ליום 18.8.17, וכי פיגוריה מתייחסים לתשלומים שמיום 18.9.17 ואילך.

שוכנעתי, כאמור, כי הנתבעת 1 שילמה 3 תשלומים חודשיים נוספים, בסך של 3,150 ₪ ומע"מ כדין (בגין חודשים יוני- אוגוסט 2017, כולל).

"משהוגשה תלונה כנגד התובע באמתלה כי גנב את רכביו שלו עצמו, סירבה חברת הביטוח לשלם את כספי הביטוח לתובע, מטעמים ברורים. עוד טענה המבטחת כי מאחר והרכבים הועברו למשמורת כונס הנכסים, פקע הביטוח בהתאם לתנאי הפוליסה". (הדגשה שלי – הח"מ), (וראה גם סעיף 44 לכתב התביעה), לכתב התביעה צורף גם מכתב דחיית התביעה ע"י הפניקס, בו פורטו הנימוקים לדחייה, וביניהם הנימוק כי התביעה נדחית שכן הרכבים נתפשו קודם לגניבה על ידי הנושה ושכן נגנבו עת היו במשמורת של קבלן ההוצאה לפועל מטעם נושים של התובע (ראה בעיניין זה פירוט לעיל).

דיון בנזקים שנגרמו לתובע ובקשר בינם לבין התרשלות הנתבע דיון בדרישת התובע לפצוי בגין ההפרש בין עלות שווי הרכבים שנגנבו לבין תגמולי הביטוח שקבל בגינן במסגרת הפשרה עם חברת הביטוח התובע טוען, כי אילו הייתה שמירה ראויה על המיגרש והרכבים לא היו נגנבים, רכישת משאית המרצדס והגרור הראשון (המחובר למשאית) ע"י מר חיימזון, הייתה מתבצעת ע"ס של 450,000 ₪ בצרוף מע"מ והיה בכך כדי לכסות את מלוא החוב לבנק.

...

הנתבע הגיש כנספח לכתב ההגנה, הסכם הסדר חוב מיום 22.02.12, לפיו גובש הסדר עם התובע, כדלקמן: מלוא החוב של התובע לבנק הינו 531,947 ₪, כולל הוצאות ושכ"ט עו"ד; לצורכי פשרה, ולפירעון סופי ומוחלט, ישלם התובע לבנק סך של 511,515 ₪, בשני תשלומים: תשלום ראשון ע"ס 35,000 ₪ עד ליום 22.02.12, תשלום שני ע"ס 476,515 ₪ עד ליום 27.02.12.

סיכום אני מורה לנתבע לשלם את הסכומים כדלקמן: 177,720 ₪, בתוספת הצמדה וריבית ממועד גניבת הרכבים, היינו מיום 28.02.12.

30,000 ₪ הנתבע ישיב לתובע את אגרת בית המשפט בצירוף הצמדה כדין מיום התשלום התובע ישלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪.

הנתבע ישלם לתובעת את הסכומים הנ"ל תוך 30 יום מעת דרישה.

הצדדים להליך ועובדות שאינן שנויות במחלוקת התובעת היא חברת ביטוח אשר ביטחה רכב אאודי מ.ר 55-535-12 (להלן: "הרכב") בפוליסת ביטוח "מקיף", אשר הייתה בתוקף במועד הרלוואנטי לתובענה.

לאור סרובו של המבוטח לחתום על תצהיר עדות ראשית מטעם התובעת, בהחלטתי (מיום 2.8.22) התרתי את זמונו למסירת עדות בחקירה ראשית ונגדית.

כך גם העובדה שפוליסת הביטוח נרכשה יום קודם לגניבה והעובדה שלמבוטח היה אינטרס כספי ממשי ב"העלמת הרכב", מאחר ומדובר ברכב שנרכש בהפחתה ניכרת משווי במחירון (80,000 ש"ח לעומת 120,000 ש"ח -לטענתו) וזאת בנוסף לכך שהמבוטח אף קיבל מהנתבעת פיצוי על מחיר הרכב.

גם סוגיית התשלום עבור הטיפול ברכב לוטה בערפל, ראו לעניין זה גרסאות שמואל (עמוד 6 לתמליל, שורה 10, עד עמוד 7, שורה 21) וגרסת שרון (עמוד 18, שורות 33-9) האם שולם עבור הטיפול? כמה שולם? מתי שולם? אעיר כי הוצגה בתיק קבלה חלקית שהודפסה ביום 20.12.19 (עמוד 18 לתמליל, שורות 15-18), כחודש וחצי לאחר ארוע הגניבה, כאשר לטענת הנתבעת הקבלה הונפקה באופן חלקי מאחר ונותרה יתרת תשלום (עמוד 18 לתמליל, שורות 32-33), אולם לא קבלתי הסבר מניח את הדעת מטעם הנתבעת מדוע לא ניפתח כרטיס עבודה עם קבלת הרכב לטפול במוסך.

...

לעומת זאת, בדוח החקירה שצירפה התובעת, במענה לשאלת החוקר השיב אור כי: "אני התקשרתי אתמול בתאריך 13.11.19 בשעה 13:00 לשרון ושאלתי אותו אם הרכב מוכן ואפשר לבוא לקחת אותו ואם הוא עשה טסט, שרון אמר לי שהוא לא יודע איפה האוטו, ואז אני אמרתי לו מה זה אתה לא יודע איפה האוטו, ואז התקשר אלי אחרי דקה ואמר לי שאני לקחתי את האוטו ושאני אבוא עם האוטו, אמרתי לא מה אתה מדבר שטויות מה אני צריך את האוטו[ן] בלי טסט ונסעתי למוסך". ובחקירתו במשטרה, בסמוך לאירוע, העיד אור: "והיום בשעה 13:00 התקשרתי לשרון כדי לקחת את הרכב לעשות טסט והוא ענה שהרכב נעלם מהמקום נגנב" אם כן מי הגיע? אור לבדו? אור ביחד עם שמואל? האם ידעו קודם לבואם על כך שהרכב נגנב או שהופתעו לא למצוא את הרכב? האם סברו שהרכב "עבר טסט" או שידעו כי לא "עבר טסט" וכי לא ניתן היה להעבירו "טסט" בהעדר רישיונות? האם נשלחו הרישיונות יום קודם על מנת ששרון ייקח את הרכב ל"טסט"? או שמא אור הגיע למוסך עם הרישיונות על מנת לקחת בעצמו את הרכב ל"טסט"? ומי התקשר למי – אור התקשר לשרון להודיע לו שהרישיונות בידו (הגם ששלח אותם יום קודם) או שמא שרון התקשר לאור (בדיוק באותו יום) על מנת להודיע לו שהרכב מוכן? תמיהות אלו, בנושאים מהותיים לתביעה מובילות למסקנה כי גרסת התובעת אינה מהימנה ולא הוכחה.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי שהתובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את תביעתה ואף מצאתי את גרסת הנתבעת עדיפה על פני גרסת התובעת.

לפיכך, התביעה נדחית.

לטענת התובעת, חרף רשלנותה של הנתבעת אשר נושאת באחריות לגניבת הרכב, היא מסרבת לפצותה.

מכל מקום, לטענתה, על פי מבחני הפסיקה, במקרה בו נהג הרכב נמצא בסמוך לרכב, גם אם הרכב מונע והמפתחות במתג ההתנעה, הוא עומד ב"מבחן השליטה" ואין לשלול ממנו כסוי בטוחי בשל כך. עוד טוענת הנתבעת, כי התובעת מחפשת דרך להטיל את האחריות לגניבה על הנתבעת, שעה שאם הייתה מבטחת את הרכב בביטוח מקיף, כפי שהתחייבה לעשות, היה לתובעת כסוי בטוחי למקרה הגניבה (לאור עמידתה בתנאי "מבחן השליטה" כמפורט להלן).

עוד נקבע בהסכם, כי במקרה של גניבה, תסתיים תקופת השכירות והתובעת תהא זכאית לקבל מחברת הביטוח את תגמולי הביטוח בגין הארוע, כאשר הנתבעת תחויב בדמי ההישתתפות העצמית בלבד (סעיף 4.6 להסכם).

כב' השופט עדי סומך מציין בספרו תאונות פח ושיבוב רכב (2013) : "מצב שבו מתיר נהג הרכב בסוויץ' הרכב או בתוכו במקום אחר, כמוהו כיצירת סיכון בלתי סביר ובבחינת קול קורא לגנב לפיכך ולא אחת מהוה חריג לפוליסה שאינו מקנה פיצוי. עם זאת, עיון בפסיקה מלמד, כי עם השנים התפתחה מטרייה שאיפשרה בנסיבות מסוימות מתן פיצוי במקרה זה ואף במקרים שבהם נותר המנוע פועל. עם זאת, הדבר כפוף למבחן הנסיבות הספציפיות בגינן התיר הנהג את המפתחות ברכב וביכולתו בסופו של דבר לשמור על קשר עין עם הרכב כפועל יוצא של מידת השליטה שלו בו". (שם בעמ' 355, ההדגשה אינה במקור).

אשר להוצאות: בשים לב לאמור לעיל, לאור הסיכון שנטלה על עצמה הנתבעת, עת הותירה את הרכב מונע, אשר גם אם אינו שולל בנסיבותיו של מקרה זה את הכסוי הבטוחי, הוא עודנו סיכון לא מבוטל, ולאור התהיות שמצאתי גם בגירסתה של הנתבעת (גם אם לא היה בהן להוביל לקבלת התביעה) מצאתי לחייב את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות בסך של 5,000 ש"ח בלבד.

...

אינני מקבל טענה זו. עסקינן בטענה ספקולטיבית שלא הוכחה.

לאור כל האמור, באתי למסקנה כי התובעת כשלה בהוכחת תביעתה במאזן ההסתברויות הנהוג במשפט האזרחי, הן לעניין המצב הביטוחי של הרכב והן לעניין מבחן השליטה - אי הימצאותו של מר יוסף בסמוך לרכב או בקשר עין עמו בזמן הגניבה.

סוף דבר התביעה נדחית.