סירוב חברת הביטוח לשלם על רכב שנשרף

התובע עתר לפצוי בגין הנזקים הבאים: דמי הישתתפות עצמית, בתוספת הפרישי הצמדה וריבית בסכום של 10,453 ₪, אשר נוכו מדמי הפצוי שקבל מחברת הביטוח; חילוט דמי הביטוח המקיף ששולמו בינואר 2014, לטובת כסוי הביטוח, בסך 4,500 ₪; הפסד יתרת אגרת רישיון הרכב בסכום של 1,541 ₪; תשלום לנתבעת עבור התיקון מיום 12.1.2014 בסך של 3,000 ₪; הפסד הכנסה בתקופה שהרכב הושבת מיום 13.2.2014 ועד ליום 1.4.2014 בסכום כולל של 45,600 ₪ (לפי הערכה של 950 ₪ ליום עבודה), אך בתצהירו הופחת סכום זה לסך של 29,925 ₪; הוצאות מימון לרכב חלופי, לרבות מע"מ ואגרת רשוי, בסך של 10,000 ₪, אך בתצהירו טען התובע לסך של 4,000 ₪; עגמת נפש, פגיעה במוניטין, פיצוי שניתן ללקוחותיו, הוצאות טלפון וזמן שנידרש לכיתות רגליו בסכום מוערך של 30,000 ₪.

ואם לא די בכל האמור עד כאן, שוכנעתי לקבל את טענת התובע לפיה טופס הזמנת תיקון מס' 21997 מאת הנתבעת, החתומה על ידי בן מוחה מיום 31.1.2014, מולא בדיעבד, ככל הנראה בעקבות הגשת התביעה המשפטית, כך שהאמור בו, לרבות הכיתוב ש"לא נמצאה הסיבה לקצר", כלל לא הוצג לתובע במועד הנקוב בו. מסקנתי זו מתבססת על הנימוקים הבאים: ראשית, מעיון בטופס הזמנת התיקון עולה שנירשם בו כי ביקור קודם של הרכב במוסך אירע ביום 13.2.2014, שהנו מועד עתידי ביחס למועד שלכאורה מולא הטופס, ו"במקרה" מדובר במועד שבו נילקח הרכב על ידי חברת הביטוח, בעקבות ארוע השריפה השנייה, כפי שהדברים מתועדים בספר הרכב שהתנהל אצל הנתבעת.

אמנם, לכאורה, לא היה מקום להניח לפתחו של בעל המוסך את האשמה לשריפת הרכב בשנית, ככל שבעל הרכב היה מסרב לטפול מוצע או נימנע מלטפל באמצעות גורמים מקצועיים אחרים, ובילבד שהוא הועמד על מצבו של הרכב, לרבות העובדה כי התקלה לא אותרה ולא טופלה ועל הסכנה הטמונה בנסיעה ברכב ולבטיחות השמוש בו, כל עוד מקור התקלה לא אותר ולא נפתר.

...

התובע טען, על בסיס הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין, כי יש להעביר את נטל השכנוע אל הנתבעת, מפני שהוא עצמו אינו יודע, ואף לא הייתה לו היכולת לדעת, מהן הנסיבות שגרמו לנזק ברכבו, היות והדיאגנוזות והתיקונים שנעשו ברכב היו בידיעת הנתבעת בלבד, ללא כל התערבות חיצונית, כך שרק לה הייתה שליטה ברכב בכל הנוגע לטיפול בו. לכן, בחינת האירוע שגרם לנזק מתיישבת יותר עם המסקנה שהנתבעת לא נקטה זהירות סבירה, מאשר שהיא נקטה בזהירות סבירה.

לאור זאת סבורני כי ברף במאזן ההסתברויות, די בכך כדי לקבוע כי מרבית הסיכויים שאיתור ותיקון התקלה שהביאה לשריפה הראשונה, היו מונעים את שריפת הרכב בפעם השנייה כעבור מספר ימים.

לא מצאתי כל הצדקה לפצות את התובע בגין אבדן ימי עבודה נוכח שהות הרכב במוסך לצורך החלפת שסתום ה-EGR או לאחר השריפה הראשונה, שכן שוכנעתי לקבוע כי הנתבע התרשלה אך בשל כך שלא הזהירה כדבעי את התובע כי לא עלה בידה לאתר את מקור התקלה.

סוף דבר אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 44,100 ₪ (במעוגל), בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין, בצירוף ריבית והצמדה כדין שיחושבו ממועד הגשת כתב התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

לשיטתו, בשל שריפה שהתרחשה באיזור הנמל נחסם חלק בכביש הגישה אל הנמל, המיועד למעבר משאיות, בו אמור היה לבצע פניית פרסה לאחר איסוף מכולתה הנתבעת 1.

לטענתו לא היתקיים כל מגע בין הרכבים, וכאשר דלק אחריו התובע ובקש את פרטיו אמנם סרב למסור לו אותם בשל העובדה שהנזק הנטען לא נגרם במפגש בין שני הרכבים.

יובהר כבר עתה כי אין מחלוקת בנוגע לכך שמבטחת הנגרר, מגדל חברה לביטוח בע"מ, שילמה לתובע פיצוי חלקי בגין התאונה דנן, ולאחר שהפחיתה 1% משעור הנזק בגין ירידת ערך קודמת שילמה לו 50% משעור הנזק, בטענה כי את יתרת הפצוי על התובע לקבל מאת מבטחת הגורר.

ועוד, לו אמנם היה ממש בטענות נהג המשאית בנוגע למצב הדברים, ובנוגע להעדרו של מגע בין הנגרר לבין רכב התובע, הרי שחזקה על מעסיקתו של נהג המשאית שהיתה עומדת על בירור טענותיו ונמנעת מלהפעיל את פוליסת הביטוח שערכה ביחס לנגרר, כדי להמנע מתשלום הישתתפות עצמית או מכל נזק כלכלי הנובע מהפעלת פוליסת הביטוח.

...

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ראיתי לנכון לקבל את עיקר התביעה בעניינה של הנתבעת 2 ולדחות את התביעה בעניינה של הנתבעת 1 ולהלן טעמיי – ראש וראשון אבהיר כי הנתבעת 2 שלחה אל התובע מכתב דחייה ובמסגרתו גרסה כי בהתאם לגרסת מבוטחה "התאונה נגרמה בשל סטיית נהג מבוטחך מנתיב נסיעתו". ממילא מובן כי טענת הנתבעת 2 כעת, לפיה מעולם לא התרחש כל מפגש בין המשאית לבין רכב התובע, אינה מתיישבת עם האמור במכתב הדחיה.

משכך, אני קובעת כי יש להפחית משיעור הנזק שנקבע כאן בגין ירידת ערך 1% כאמור.

בעניין זה אבהיר כי משמצאתי לנכון לחלק את האחריות בין הגורר לנגרר, ולאחר שמצאתי כי בגין חלקו של הנגרר קיבל התובע פיצוי מלא, הרי שאני דוחה את התביעה כנגד נתבעת זו. הנתבעת 1 לא הגישה כתב הגנה ולא התייצבה לדיון, ולפיכך איני עושה צו להוצאות בעניינה.

מעבר לצורך אבהיר כי נציג הנתבעת 2 ביקש לדון בתביעה כנגד הנתבעת 1 בהעדרה ולחייבה לשלם את סכום התביעה בטענה שלא הגישה כתב הגנה, ואולם בהעדר יריבות ישירה בין הנתבעות כאן איני סבורה כי לנתבעת 2 מעמד בבקשה למתן פס"ד בעניינה של הנתבעת 1, ודין בקשתה להידחות על הסף בשל כך. אשר לסוגיית ההוצאות, לאחר שמצאתי כי יש לקבל את תביעת התובע כנגד הנתבעת 2, ולאור השינוי בגרסתה בנוגע לנסיבות הארוע בין הודעת הדחיה לאמור בכתב הגנה ובדיון כאן – אני רואה לנכון לחייב את הנתבעת 2 לשלם לתובע הוצאות משפט בגין ההליך כאן בסך כולל של 1,000 ₪.

כפי שאישר גם החוקר פיליפ בחקירתו הנגדית, בשלב שבו עזבו התובעים את חנותם והלכו לכיוון רכבם, אף אחד מהשומרים לא היה מודע לארוע השריפה שמתרחש בחנות ועל כן ממילא אף אחד מהם לא ניסה לעצור בעדם אז (עמ' 984 לפרו').

לעמדת המומחה היינה מטעם ההגנה, סימני החריכה הספורדיים במדף השני, בעוד שתכולת המדף העליון והתחתון שמרו על שלמות פיזית, מלמדים על שימוש בחומרי בעירה (עמ' 7 לחוות דעת משלימה היינה).

בנסיבות אלו, אחראית הנתבעת הן על הנזקים הישירים שנגרמו לבית העסק בארוע השריפה המכוסים על ידי פוליסת הביטוח והן על נזקים תוצאתיים כלכליים עקיפים, שניתן היה לצפות שייגרמו לתובעים, כתוצאה מסירובה לשלם את תגמולי הביטוח (ע"א 7298/10 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' אחד העם מזון והשקעות בע"מ (פורסם בנבו, 9.7.2012)).

ראש נזק שלישי: עלויות מימון אשראי והלוואות התובע טען בתצהירו כי "בשל הסרוב של חברת הביטוח לשלם את תגמולי ביטוח ועל מנת להמשיך ולהפעיל את החנות באופן שכולל את תשלום ההוצאות השוטפות של החנות ובמיוחד את השכירות של החנות, בצרוף לקניית סחורה כאשר הספקים דורשים תשלום במזומן והאשראי שקיבלנו היה נמוך מאוד, נאלצנו לקחת הלוואות מבני המשפחה והבנקים" (סעיף 71 לתצהיר התובע).

...

מהטעמים האלה דחיתי את טענות התובעים בעניין זה, מבלי להמעיט כמובן בסבל ובתחושות הקשות שליוו אותם במהלך תקופה זו. בסיכומו של דבר, תביעת התובעים מתקבלת בחלקה, ואני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים את הסכומים שכדלקמן: פיצוי בגין אי תשלום תגמולי ביטוח עבור נזק למלאי, תכולה ומבנה – הנתבעת תשלם לתובעים סך של 893,337 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.12.2010.

פיצוי בגין אובדן הכנסות בבית העסק - הנתבעת תשלם לתובעים סך של 26,591 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.12.2010.

פיצוי בגין עלויות מימון אשראי - הנתבעת תשלם לתובעים סך של 230,00 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה.

לכתחילה סברה הנתבעת, כי יש כסוי בטוחי לניזקי הרכב, אולם חברת הביטוח סירבה להכיר בכיסוי הבטוחי, משום שבעת התאונה נהג ברכב אדם שלא היה מורשה לנהוג בו על פי תנאי הפוליסה.

גם הטענה, כי נהוג למסור למוסכים שיקים דחויים, עד שיתקבלו כספי הביטוח, אינה יכולה להביא לשינוי מסקנה זו. הנכונות של בעל המוסך להמתין בגביית התשלום עד לקבלת כספי הביטוח אינה מלמדת אלא על הסכמה לדחיית התשלום (להבדיל מדרישת תשלום מיידי כנגד שיחרור הרכב מהמוסך), ואינה יכולה ללמד על הסכמה שהתשלום כולו, על פי השיק, החשבונית ואישור השמאי, מותנה בכך שחברת הביטוח תכיר בכיסוי הבטוחי.

אמנם, נטען כי רכבה של הנתבעת נשרף זמן קצר לאחר תקונו במוסך ולכן לא ניתן היה לבדוק את הרכב; אולם ניתן היה להביא חוות דעת נגדית שתסתור את סבירותה של חוות הדעת אף ללא בדיקת הרכב, בהתייחס למחירים שאושרו בה, וגם דבר זה לא נעשה.

אמנם, סביר כי בנסיבות של העידר כסוי בטוחי מוכן בעל מוסך לבוא לקראת הלקוח ולתת לו הנחה, גם אם הנחה משמעותית; אבל העמדת התשלום על פחות משליש של הסכום שהיה דורש המוסך – באישור של שמאי – אילו היה כסוי בטוחי, אינה סבירה על פני הדברים.

...

לעניין זה איני מקבלת את עמדת התובעת שלפיה ההנחה בטלה, משבוטל השיק.

סוף דבר אשר על כן, אני מקבלת את התביעה ברובה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סכום של 51,343 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, 27.4.21, ועד היום.

כן תשלם הנתבעת לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ (כולל מע"מ) והוצאות משפט בסך 1,600 ₪.

עוד טוען הנתבע כי התובעת סירבה בשעתו לתקן ליקויים אלו במוסכו, ולכן לא ייתכן שכיום היא דורשת ממנו תשלום עבורם.

במהלך חקירתה הנגדית, נישאלה התובעת האם קיבלה תשלום מחברת הביטוח, והשיבה "לא קבלתי שום תשלום. מגישה מיסמך לבית המשפט, מיסמך על דחיית התביעה". ואכן, התובעת הציגה לפניי מכתב מאת חברת הביטוח, הדוחה את דרישתה לשיפוי בגין הנזק בטענה להיעדר כסוי בטוחי.

עוד העידה התובעת כי ניסתה ליצור קשר עם הנתבע לאחר גילוי הנזק, ואף צרפה להמחשת הדברים התכתבות בינה לבין הנתבע באפליקציית ווטספ, ממנה עולה כי היתנער מאחריות אך כן נתן את דעתו לסוגיה וכתב לנתבעת כי "יש לך קצר ברכב החלק לא נשרף סתם, זה חלק חדש". בית המשפט נידרש גם לחוות דעתו של מר חביב אבי, השמאי מטעם התובעת שבדק את הרכב ואת הנזקים שנגרמו לו. בחוות הדעת עצמה נכתב: "ע"פ בדיקתי והתרשמותי מקור הנזק הנו בקונקטור (שהוחלף) המורכב על כבל המתחבר לקוטב במצבר. (ראה תצלומים)". בחקירתו הנגדית מסר מר חביב כי הוא שמאי ותיק ובעל ניסיון עשיר בתחום, מכונאי במקצועו עוד טרם שהפך לשמאי רכב, וכי לדעתו הקצר שארע נבע מכשל בקונקטור שהותקן על ידי המוסך.

...

הנתבע דוחה מכל וכל את טענות התובעת וסבור כי יש לדחות את התביעה על הסף.

סיכומו של דבר, משמצאתי כי לא הוכחו היסודות הנדרשים לקיומה של עוולה נזיקית או הפרת חוזה מצד הנתבע, ובראשם הקשר הסיבתי בין התיקון שביצע לבין הנזק לרכב, אין מנוס מלדחות את התביעה במלואה.

לפיכך, לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי התביעה נדחית, ואין להטיל על הנתבע חבות כלשהי כלפי התובעת בגין האירוע מושא התביעה.

סוף דבר בנסיבות העניין, התביעה נדחית.