סירוב חברת ביטוח לתשלום בגין גניבת רכב

לפניי תביעה קטנה ע"ס 30,000 ₪ שעניינה סרובה של חברת הביטוח הנתבעת לשלם לתובעת מבוטחתה תגמולי ביטוח בגין גניבת רכבה של התובעת, בנימוק שלפיו התביעה נגועה במרמת ביטוח עפ"י סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981.

...

לא היו בידי הנתבעת בשום שלב וגם אין גם כיום בתום המשפט ראיות מספיקות לביסוס מרמת ביטוח ממש (במובן זה שהתובעת הייתה שותפה באופן מכוון ופסול כלשהו בהעלמת רכבה, או במובן זה שהרכב כלל לא נגנב), ולכן אני סבור שראוי היה שהנתבעת כן תערוך לתובעת בנסיבות כאלה בדיקת פוליגרף.

סיכום התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות בסך 2,500 ₪.

עוד טען התובע כי חברת הביטוח שביטחה את הרכבים שנגנבו (להלן: "חברת הביטוח") סירבה לשלם לו תגמולי ביטוח בשל גניבתם הן בשל כך כי עם תפיסת הרכבים פקע תוקפן של פוליסות הביטוח והן מאחר וכנגד התובע הוגשה תלונה על גניבת הרכב.

...

לפניי בקשתו של התובע לפטור אותו מאגרת המשפט בגין התובענה שהוגשה בתיק זה. דין הבקשה להתקבל בחלקה וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.

עגמת הנפש (ס' 85-88 לכתב התביעה): לו תוכח התביעה יכול הדבר להביא למסקנה כי אכן נגרמה לתובע עגמת נפש ופגיעה בשמו הטוב כפי שנטען.

סיכומו של דבר מכל האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי בכל הנוגע לסיכויי התביעה אין הצדקה לפטור את התובע מאגרת המשפט ביחס למלוא הסכום הנתבע אלא ביחס לחלקו בלבד.

לאחר שבחנתי את כל האמור סבורני כי ביחס לסכום של 800,000 ₪ מתוך סך התביעה יש לפטור את התובע מאגרת המשפט.

האם דחיית הדרישה מצד חברת הביטוח בטענה כי אין המדובר במקרה ביטוח בדין יסודה? זו השאלה המרכזית העומדת להכרעתי במסגרת פסק דין זה. רקע כללי ותמצית טענות הצדדים: עניינו של פסק דין זה הנו בעתירת התובע לחיוב הנתבעת בסך 171,000 ₪ שעיקרו בתגמולי ביטוח נטענים שעל הנתבעת לשלם בגין טענה לגניבת רכב.

סרובה של הנתבעת לתשלום מלוא תגמולי הביטוח בגין גניבת הרכב עומד בנגוד לחוזה הביטוח שנכרת בין הצדדים ובנגוד לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח).

...

מה גם שעל-פי רישומי המשטרה שכידוע מסונכרנים עם משרד הרישוי ניזונים מהמשטרה ושם מופיע הרכב כ-"גנוב". על רקע האמור, עותר התובע כאמור לחיוב הנתבעת בתגמולי הביטוח בגין גניבת הרב בסך 156,000 ₪ וכן לפיצוי בגין "הפסדים, הוצאות ניידות, עגמת נפש" בסך 15,000 ₪.

על פניו, על-פי הגישה האמורה שגם אני סבורה שככלל יש לאמץ על-פני פרשנות המונח על-פי מבחני הדין הפלילי, מקום בו הצדדים ביקשו לבטח את הרכב מפני נזק הנגרם לו עקב אירוע גניבה ובהעדר הגדרה/החרגה מפורשת בפוליסה, הרי שאי השבת הרכב לידי בעל הרכב מידי מי שהוא מסר אותו לידיו, יכולה להיחשב, בעיניו של המבוטח הסביר, כמעשה "גניבה". ואולם, במקרה דנן, לאחר שעיינתי ובחנתי את מכלול חומר הראיות שהונח בפניי ובכלל זה התרשמותי הבלתי אמצעית מעדויות התובע ורעייתו, באתי לכלל מסקנה על בסיס התמונה הראייתית הכוללת – כי לא התהווה 'מקרה ביטוח' במקרה דנן.

נדבך נוסף להעדר התגבשות 'מקרה ביטוח' מסוג 'גניבה' במקרה דנן (ושהינו למעשה פועל יוצא של המסקנה מההשתלשלות האמורה), הינו היות השימוש ברכב באותה תקופה בה היה בידי פאלח (ושלא שימש למעשה את התובע או רעייתו מעולם), ככזה שחורג ממטרות השימוש המותרות בתנאי הפוליסה, כפי שהוגדרו בסעיף הרלוונטי בע' 4 למפרט הפוליסה ותחולתו של חריג השימוש מסוג "סחר". לאור כל האמור, דין הסעד העיקרי של התובע לחיוב הנתבעת בתשלום תגמולי ביטוח להידחות וכפועל יוצא מכך גם הסעד הנלווה כפי שפורט בסעיף 16(ב) לכתב התביעה.

סוף-דבר: לאור כל האמור, דין התביעה להידחות.

דיון בטענת הנתבע לפיה דין התביעה להדחות מחמת העדר יריבות והעדר עילה, שכן בשטרות המישכון המחה התובע את זכויותיו ברכבם נשוא התביעה לבנק, ולכן אין לו כל עילת תביעה בגינם ו/או בגין תגמולי הביטוח שהתקבלו מחברת הביטוח בגין הגניבה הנתבע לא הראה כיצד יש בחתימת התובע על שטרות המישכון לטובת הבנק, כדי לאיין תביעת רשלנות כנגדו.

"משהוגשה תלונה כנגד התובע באמתלה כי גנב את רכביו שלו עצמו, סירבה חברת הביטוח לשלם את כספי הביטוח לתובע, מטעמים ברורים. עוד טענה המבטחת כי מאחר והרכבים הועברו למשמורת כונס הנכסים, פקע הביטוח בהתאם לתנאי הפוליסה". (הדגשה שלי – הח"מ), (וראה גם סעיף 44 לכתב התביעה), לכתב התביעה צורף גם מכתב דחיית התביעה ע"י הפניקס, בו פורטו הנימוקים לדחייה, וביניהם הנימוק כי התביעה נדחית שכן הרכבים נתפשו קודם לגניבה על ידי הנושה ושכן נגנבו עת היו במשמורת של קבלן ההוצאה לפועל מטעם נושים של התובע (ראה בעיניין זה פירוט לעיל).

...

הנתבע הגיש כנספח לכתב ההגנה, הסכם הסדר חוב מיום 22.02.12, לפיו גובש הסדר עם התובע, כדלקמן: מלוא החוב של התובע לבנק הינו 531,947 ₪, כולל הוצאות ושכ"ט עו"ד; לצורכי פשרה, ולפירעון סופי ומוחלט, ישלם התובע לבנק סך של 511,515 ₪, בשני תשלומים: תשלום ראשון ע"ס 35,000 ₪ עד ליום 22.02.12, תשלום שני ע"ס 476,515 ₪ עד ליום 27.02.12.

סיכום אני מורה לנתבע לשלם את הסכומים כדלקמן: 177,720 ₪, בתוספת הצמדה וריבית ממועד גניבת הרכבים, היינו מיום 28.02.12.

30,000 ₪ הנתבע ישיב לתובע את אגרת בית המשפט בצירוף הצמדה כדין מיום התשלום התובע ישלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪.

הנתבע ישלם לתובעת את הסכומים הנ"ל תוך 30 יום מעת דרישה.

לפניי תביעה לתשלום תגמולי ביטוח שהנתבעת סירבה לשלם לתובעת, בגין גניבת רכב מידגם אופל אסטרה, מ.ר. 81-499-53 ("הרכב").

דיון והכרעה המסגרת הנורמאטיבית ההלכה הנוגעת לבדיקת טענה של מבטח, שלפיה המבוטח היה מעורב בגרימת מקרה הביטוח - בין אם מדובר בפריצה, גניבה, שריפה, תאונה, או כל מקרה בטוחי אחר - היא ברורה וידועה: תחילה, על המבוטח הנטל להראות כי ארע מקרה ביטוח הנכנס לגדר הפוליסה; ולאחר מכן, הנטל להראות כי היתקיים אחד מהחריגים לחבות, המשחרר את חברת הביטוח מאחריות, עובר לכתפי המבטחת.

בהקשר זה, טען ב"כ התובעת בסיכומיו: "בעת חידוש הפוליסה, ציינה התובעת כי הרכב תקול והוא חונה... הנתבעת נתנה הסכמתה ונתנה כסוי בטוחי לרכב. כעת, אחת מהטענות שמעלה הנתבעת היא שהרכב לא היה בשימוש, ועל כן, עולה החשד שבגין מצב זה, ביימה התובעת גניבתו. אין לקבל טענה זו, שכן לו אכן הדבר היה מאיר ומעלה תהיות הרי חזקה על חב' הביטוח כבר בשלב זה להמנע ממתן הכסוי הבטוחי". הנתבעת לא הוכיחה כי התובעת מסרה פרט כוזב באשר למצבו של הרכב.

...

מן הכלל אל הפרט הוכחת מקרה הביטוח כאמור, ראשית, על התובעת להוכיח - בראיות אובייקטיביות המאששות את גרסתה - כי הייתה גניבה, וזאת במנותק ממידת מעורבותה בה. סבורני כי התובעת עמדה בנטל להוכיח כי אכן הרכב נגנב.

סוף דבר התביעה מתקבלת אפוא, במובן זה שעל הנתבעת לשלם לתובעת את תגמולי הביטוח בהתאם לתנאי הפוליסה, נכון ליום קרות מקרה הביטוח, ובצירוף ריבית והצמדה כאמור בסעיף 28(א) לחוק חוזה הביטוח.