סירוב הבנק להעניק שירותי בנק למטבעות וירטואליים

כך, בחוק הפיקוח על שירותים פינאנסיים (שירותים פינאנסיים מוסדרים), תשע"ו-2016 (להלן: "חוק הפיקוח"), המאסדר את פעילותם של נותני שירותים פינאנסיים (נש"פים), קרי נותני שירותים שאינם תאגידים בנקאיים - נקבע כי אלו יינתנו שירותים לנכסים פינאנסיים, אשר בהגדרה הקבועה בסעיף 11א'(7) לחוק זה, כוללים גם "מטבע וירטואלי". אלא, שאסדרת הנושא והפעילות כאמור התעכבה לאור עיכוב רב אשר חל בפירסום הצוו הנוגע לאופן בו יפעלו הנשפ"ים. אשר לכך, היתקדמות משמעותית בנוגע לצוו זה, הושגה ביום 2/2/21, עת ועדת החוקה אישרה את צו איסור הלבנת הון (חובות זהוי, דיווח וניהול רישומים של נותני שירותי אשראי למניעת הלבנת הון ומימון טירור), שיכנס לתוקפו בעוד 8 חודשים, יאפשר לנשפ"ים מתן שירותים פינאנסיים גם במטבעות דיגיטאליים והלכה למעשה יש בו משום הכרה ולגיטימציה לפעילות בתחום – תוך פקוח ובקרה מתאימים אשר יופעלו על ידי הנשפ"ים ועליהם.

הבנק הנתבע טוען מנגד כי החלטתו שלא לאפשר לתובעים קבלת כספים מחברת ביטוסי אשר מקורם במסחר במטבעות דיגיטאליים והותרת המשך הפעילות המקורית שלשמה ביקשו לפתוח חשבון - פעילות בנדל"ן הא ותו לא - היא החלטה מידתית, אשר עומדת בקנה אחד עם החובות המוטלות על הבנק לאור משטר איסור הלבנת הון וכן, עם הוראות סעיף 2 לחוק הבנקאות שירות ללקוח ולפיו הבנק רשאי לסרב סרוב סביר למתן שירותים בנקאיים.

...

כן הובהר על ידי נציג הבנק כי הבעיה אינה נעוצה בתובעים עצמם – שכן לו היה צריך לבחון האם לתת להם הלוואה היה נעתר בחיוב שכן הם לווים טובים, אלא שהבעיה היא במקור הכספים אשר ביקשו התובעים להפקיד (ראו - עמוד 20 שורות 12-16).

לאור כל האמור, הנני מקבלת את טענת התובעים ולפיה לא מדובר בעסקה שאין בה היגיון כלכלי.

סוף דבר ; התביעה מתקבלת באופן שבכפוף להצגת המסמכים המפורטים בסעיף 34 לעיל – לא ימנע הבנק מהתובעים להעביר את הכספים נשוא הדיון – קרי הכספים המוחזקים על ידי התובעים בחשבון ביטוסי שמקורם במכירת המטבעות הדיגיטליים אשר רכשו התובעים ומכרו באמצעות חברת ביטוסי.

במהלך ניהול ההליך, וטרם שהוגשו סיכומי הטיעונים מטעם הצדדים, נתבקשה עמדת המפקח על הבנקים (להלן: המפקח) בשאלה העקרונית שמעוררת התובענה, והיא "האם סרובו של בנק להעניק ללקוח שירותים הקשורים למסחר במטבעות וירטואליים בכלל, ו'מטבעות' ביטקוין בפרט, הוא סרוב סביר?". משניתנה עמדת המפקח צוין בה כי ביצוע העברות כספים אגב מסחר במטבע וירטואלי, זו פעילות שנושאת בחובה סיכון גבוה הן לתאגידים הבנקאיים והן ללקוחותיהם.

לשיטת בית המשפט, משעמדת הרגולטורים, לרבות המפקח, בנוגע למסחר במטבעות וירטואליים אינה חד-משמעית, כל חלופה שבה היה נוקט הבנק הייתה עלולה להציבו כמי שהפר את חובותיו – מחד גיסא, אם הבנק יתיר ביצוע פעולות בחשבון שקשורות למסחר בביטקוין, הוא עלול להמצא כמי שמפר את חובותיו לפי חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000; מאידך גיסא, אם הבנק יאסור ביצוע פעולות אלה, כפי שארע בעניינינו, הוא עלול להמצא בסיכון להפר את חובתו שלא לסרב סרוב בלתי סביר לספק שירותי בנקאות, כמצוות סעיף 2(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 (להלן: חוק הבנקאות).

...

הבנק מצידו טוען כי יש לדחות את הבקשה על הסף מחמת השיהוי שדבק בה. לשיטתו, העובדה שהחברה לא הגישה את הבקשה למתן סעד זמני עם מתן פסק הדין, ואף עדכנה כי היא הודיעה באופן רשמי ללקוחותיה לחדול מלהעביר כספים לחשבונה לטובת מסחר במטבעות וירטואליים – מלמדת על כך שהיא השלימה עם החלטת הבנק וכי בכל מקרה אין ממש בטענותיה שאי מתן הסעד הזמני יסב לה פגיעה אנושה והרסנית.

דיון והכרעה לאחר בחינת הבקשה והתגובה לה, על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להורות על קבלת הבקשה, כך שהצו הארעי יוותר על כנו ויהא לצו זמני, עד להכרעה בערעור – וזאת בכפוף להפקדת ערבות בנקאית, כפי שיפורט בהמשך.

סוף דבר, הבקשה מתקבלת וניתן צו זמני האוסר על הבנק להפסיק באופן גורף את פעילות החברה בחשבון שקשורה במסחר בביטקוין.

יחד עם זאת, נידרש בית המשפט העליון, מפי כבוד השופטת ברון, לבקשה לצוו מניעה זמני אשר הוגשה במסגרת העירעור ובהחלטתה לעניין זה, קבעה כבוד השופטת ברון באשר לסכויי העירעור, כי הגם שפסק דינו של בית המשפט המחוזי נסמך על ממצאים עובדתיים בהם לא תיטה ערכאת העירעור להתערב הרי ש: "טענות החברה מיתמקדות בעיקרן בשאלה העקרונית שעניינה סבירות החלטת הבנק לסרב לאפשר פעולות מסחר במטבעות וירטואליים בחשבון בנק – סוגיה שטרם לובנה וממילא לא הוכרעה בפסיקת בית המשפט העליון ... ויוער, כי על פניה סוגיה זו משלבת בקירבה הן הכרעה באשר לאופי הסיכון שנשקף ממסחר במטבעות וירטואליים, ובפרט לנוכח מאפייני פעילות החברה והצעדים שננקטים על ידה להקטנת הסיכון; והן שאלות משפטיות בדבר האיזון הראוי בין הקף חובת הבנק לספק שירותי בנקאות, אל מול אחריותו למנוע פעילות אסורה בדמות הלבנת הון או מימון טירור (ראו והשוו: רע"א 6582/15 עמותת אימאר לפיתוח וצמיחה כלכלית נ' בנק הדואר, חברת דואר ישראל בע"מ, (פורסם בנבו) פסקות 13–14 (1.11.2015); להלן: פרשת עמותת אימאר). משאלה פני הדברים, אין לומר שסכוי העירעור מבוטלים." מתוך קביעתה זו של כבוד השופטת ברון, באשר לסכויי התביעה ניתן ללמוד כי בית המשפט נידרש לכאורה, בעת בחינת שיקול הדעת של התאגיד הבנקאי, להכנס בנעליו ולבחון את האיזון הראוי בין החובה לספק שירות אל מול אחריותו למניעת פעילות אסורה ובהקשר זה, נובע לכאורה כי לא די בכך שקיימות (בהתאם למיתחם הסבירות) מספר חלופות סבירות מהן הנו בוחר אחת, כפי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי.

...

זאת ועוד, הנני סבורה כי גם עקרונית דין הטענה להידחות, באשר אין בעצם העובדה שסוג מטבע או נכס משמש ככלי להלבנת הון בכדי לצבוע כל פעילות לגיטימית בנכס או במטבע כחלק מפעילות מלבינת הון- כך ולשם הדוגמא לא ניתן היה לטעון ולא מועלית טענה ולפיה כל מי הסוחר בזהב קשור להלבנת הון וזאת הגם שזהב הוגדר כחומר אשר יכול לשמש ככלי להלבנת הון אף הוא.

בשולי הדברים אציין כי במסגרת תביעתה עתרה התובעת גם לסעד כספי, אלא שסעד זה לא הזכירה התובעת במסגרת סיכומיה, משכך אין זאת אלא כי זנחה אותו ובהתאמה אינני מוצאת לדון בו. סוף דבר; לאור המפורט לעיל בהרחבה הנני סבורה כי דין התביעה להתקבל חלקית כך שהחלטת הבנק בדבר החזרת הכספים תעמוד על כנה וזאת, לאור קביעתי בדבר סבירות סירובו של הבנק למתן שירות לאור סיכון הקשור ב"נתיב הכסף", כפי שנקבע בסעיף 56 לעיל.

יחד עם זאת, הנני קובעת כי דין החלטתו של הבנק בדבר סגירת חשבון התובעת להתבטל הן הואיל ונדחתה טענתו בדבר סבירות סירוב המבוססת על משבר ביחסי אמון והן לאור קביעתי ולפיה פעילות התובעת ב"נתיב המטבע" אין בה בכדי להקים סיכון ציות לבנק ומשכך, הרי שאין מקום לאסור באופן גורף את פעילותה של התובעת.

אשר למסמך המדיניות משנת 2014, אציין כי המסמך הושחר בכללותו למעט סעיף 7, המצוי בפרק ג. שכותרתו: "מדיניות עסקית לעניין מתן שירותים לנותני שירותי מטבע" , הקובע: "לא תתאפשר פתיחה וניהול של חשבונות ללקוחות העוסקים במתן שירותים הנוגעים למטבעות וירטואליים (לרבות כרייה, הפצה ותיווך)" כיתוב אשר בצידו ניתן לו הסבר כדלקמן: "יכולת הבנק לעקוב אחר פעילות הלקוח שבחלקה הגדול מתבצעת מחוץ לחשבונו בבנק נמוכה, ומעצם טיבה עלולה לחשוף את הבנק לסכוני איסור הלבנת ומימון טירור מסוגים ומהיקפים שאין ביכולתו לנטר או להעריך". בשולי העמוד בו מופיע סעיף זה הוסף כי: "יודגש כי כלל הנוגע לפתיחת חשבון יחול על פתיחת חשבון, על נהולו של חשבון קיים ועל מתן שירות בחשבון כאחד". במסגרת חקירתה הנגדית של הגב' אקר לב, עומתה זו עם כך שעל פניו הוראות סעיף זה, אינן רלוואנטיות לענייננו, הואיל ואין חולק כי המבקש אינו נותן שירותים פינאנסיים, אלא שהחשבון במרכז הדיון דנן, הוא חשבון עו"ש פרטי והשיבה בעמוד 87, שורות 30-31: "שוב, קראתי, קראתי כשהגעתי לבנק אגוד, קראתי את המדיניות וכנראה שהיא באמת היא לא הייתה רלוואנטית לזה ובגלל זה שינינו אותה ב2019." בכל הנוגע למדיניות מיום 6/1/19, אציין תחילה כי המדיניות הוכתרת בכותרת: "מדיניות עסקית למתן שירותים ללקוחות נותני שירותים פינאנסיים בהתאם לסעיף 2(ד) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א- 1981" בעמוד 9 למדיניות זו, תחת הכותרת :"מדיניות עסקית לעניין פעילות ישירה או עקיפה במטבעות קריפטוגרפים (וירטואליים)", הוסבר באופן כללי הרקע הנוגע למטבעות אלו ובכלל כך, כי מדובר במטבע שהוא אנונימי, שאינו מהוה הילך חוקי בישראל, אינו מפוקח ומשכך דומה למזומן.

בנסיבות אלו, הגם שיכול שיש ממש בטענת המבקש ולפיה הבנק ביסס את סרובו למתן שירות על מדיניות, גורפת אשר אינה מאפשרת קבלת כספים שמקורם במטבעות דיגיטאליים, ולא על משבר אמון ביחסים בין הבנק לבין המבקש, הרי שבכך לא סגי, באשר משהוכח דבר קיומו של משבר אמון עתה – לטעמי ניתן לבסס את סרובו של הבנק מכאן ואילך על משבר אמון זה. מכאן אפנה להנמקתי בהרחבה.

...

בהתאמה לאמור, הרי שדין התביעה במסגרתה מבקש המבקש לכוף על הבנק מתן שירות בהקשר לכספים אשר מקורם במטבעות דיגיטליים – להידחות.

טענותיו אלו של המבקש, על שני ראשיהן, אין בידי לקבל.

סוף דבר; לאור האמור והמפורט – התביעה נדחית.

הוסיף הבנק וטען, כי מדיניותו בנידון, בדבר סרוב גורף ליתן שירות ללקוח שעניינו קבלת כספים שמקורם בהמרת מטבעות וירטואליים, נשלחה אל המפקח על הבנקים ומשלא היתנגד לה, יש לראות את מדיניותו כמאושרת על ידי המפקח על הבנקים, מכוח הוראת סעיף 2(ד) לחוק הבנקאות שירות ללקוח.

...

על כן בקשת המבקש לאשר ניהול התובענה כייצוגית נדחית ואסביר: ראשית, על פניו התביעה, שמטרתה העיקרית היתה אכיפת הבנק במתן שירותי בנקאות הנוגעים לסחר במטבעות וירטואליים, בעיקרה מיצתה עצמה נוכח האסדרה בנדון.

תרומה זו משתמעת אף מדברי ההסבר לטיוטת התיקון להוראה 411: "על רקע הגידול בהיקפי הפעילות של לקוחות במטבעות וירטואליים וכנגזרת לכך העליית במספר הבקשות מצד לקוחות להעביר כספים שמקורם בפעילות זו אל חשבונות תשלום המנוהלים במערכת הבנקאית או להעביר כספים מחשבונות אלו לצורך פעילות כאמור, מצאתי לנכון לתקן הוראה זו.."; שנית, לא נסתר מעיני טרחתם של התובע המייצג ובא כוחו והסיכון שנטלו על עצמם בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה ואף אלו הובאו בחשבון במסגרת זו (סעיפים 22(ב)(1) ו-23(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות); שלישית, סבורני כי לשאלות שהועלו בבקשת האישור חשיבות ציבורית רבה בכל הנוגע לשמירה על זכויותיהם של לקוחות הבנק לקבל שירותים וכן בסוגיית ליבון וצמצום הפערים שביחס בין ההתפתחות הטכנולוגית לבין ההסדרה החקיקתית.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, משלא מתקיימים בענייננו תנאי סעיף 8(2) לחוק תובענות ייצוגיות, הגעתי לכלל מסקנה לפיה, דין בקשת האישור להידחות בכפוף לפסיקת גמול למבקש ושכר טרחה לבא כוחו כמפורט לעיל.