סימון תיקונים לבקשת היתר בנייה

עוד יצוין כי בבקשה סומן עמוד חשמל מספר 780 הממוקם בפינה הדרום מזרחית של הבית ופילר חשמל בפינה הדרום מערבית לו. במאמר מוסגר אציין כי עמוד חשמל 780 הוקם בהתאם לאישור הועדה המקומית לבנייה ולתכנון השומרון (כתוארה אותה עת) מיום 4.4.1965 לתכנית ח.צ. 7599 שיזמה חברת החשמל.

ביום 12.9.2013 הגיש הנתבע בקשה מתוקנת להיתר בניה (נ/4), אשר אינה כוללת שינוי לעניין עמודי החשמל.

...

כן תשלם הנתבעת 3 לתובעת הוצאותיה בסך 2,500 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 15,000 ₪.

התביעה נגד הנתבעת נדחית.

התובעת תשלם לנתבעת שכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 5,000 ₪.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עת"מ 15878-02-18 סימון ואח' נ' מהנדס העיר הרצליה ואח' תיק חצוני: לפני כב' השופט חגי ברנר, סגן נשיא עותרים 1. נבט סימון ואח' ע"י ב"כ עו"ד מורן גור ואורטל דוידיאן משיבים 1. אדריכל מייק סקה מהנדס העיר הרצליה 2. הוועדה המקומית לתיכנון ולבניה הרצליה 3. עריית הרצליה מחלקת רשוי על הבניה ע"י ב"כ עו"ד יונתן הראל החלטה

התקשיתי למצוא טעם מניח את הדעת לסירובם זה של המשיבים, ויש לקוות כי לא מדובר בסרוב הנגוע בחוסר תום לב. מכל מקום, אינני רואה סיבה שהעותרים לא יפעלו באופן חד צדדי בדרך האמורה, קרי, יגישו בקשה לתיקון היתר הבניה, תוך שמירת טענותיהם מכוחה של התביעה הכספית למקרה שבקשתם תסורב, והכל מבלי לפגוע בזכותם של המשיבים לטעון שהתביעה הכספית דינה להידחות.

...

במסגרת דיון מוקדם בעתירה השלימו הצדדים את טיעוניהם בסוגיית הסמכות העניינית, כאשר כל צד מתבצר בעמדתו המקורית בסוגיה זו. לאחר עיון בטיעוני הצדדים בכתב ובעל פה, באתי לכלל מסקנה כי הסמכות העניינית לדון בתובענה נתונה לבית משפט השלום בתל אביב, וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן.

הטענה נדחתה ונקבע, תוך הפנייה להלכת מפעלים פטרוכימיים, כי: "כאמור, המשיב עותר בתביעתו, בין היתר, להשבת הסכומים ששילם עבור כופר החניה. המבקשות טוענות שאפילו היה המשיב עותר לסעד זה בלבד, מאחר שסעד זה מבוסס על תקיפת החלטת הועדה, מקומה בבית המשפט לעניינים מנהליים. לנוכח המצוטט לעיל בפסק הדין בעניין מפעלים פטרוכימיים, אני סבורה שהזירה הנכונה לתביעת השבה הוא בית המשפט המחוזי, ולא בית משפט לעניינים מנהליים." משכך, בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה.

מעבר לכך, הנתבע, אשר ביצע בזמנו מדידה לצורך הוצאת היתר בניה עם גבהים יחסיים ולא אבסולוטיים, אמור וצריך היה להבין, עת נתבקש שנים לאחר מכן לבצע סימון של גבהים בשטח, כי סימון זה לא צריך להיצמד לגבהים היחסיים של המפה משנת 2013, אחרת יהיו הבדלים בין הגבהים בפועל לגבהים היחסיים (ראו עדות שפירא, עמ' 17-18 לפרוטוקול).

גם העובדה, שהוכחה כדבעי, שמי מטעמו הסביר לכנען ורובינסון, במהלך פגישה בחודש ספטמבר 2018, את ההפרשים בכך שהוא הסתמך על גבהים המופיעים במפה משנת 2013, והעובדה שאותו עובד מטעם הנתבע ניסה "לתקן" במעמד אותה פגישה את הסימון בשטח, מלמדת שהנתבע הבין היטב את האחריות המוטלת עליו בהנתן הדרישה שהופנתה לו לבצע סימון גבהים בשטח.

...

סיכומו של דבר, התובע הוכיח כי הטעות בחפירה גרמה לתוספת עלות של 91,000 ₪ ומע"מ. היטל שפיכת מי תהום (1,600 ₪ ומע"מ) בסעיף 25 לכתב התביעה נטען, כי עקב הטעות והצורך בהעמקת החפירה, התווספה עלות של 1,600 ₪ בגין היטל שפיכת מי תהום (200 קוב, לפי 8 ₪ לקוב).

סוף דבר על יסוד האמור לעיל אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסך של 106,470 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד מועד פסק הדין.

כמו כן, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪, וכן להשיב לו אגרות ששולמו על ידו במסגרת ההליך; את עלות חוות דעת המומחה מטעמו (המהנדס משיח) ועלות שכר המומחה משיח עבור התייצבותו לחקירה לפניי (כנגד הצגת אסמכתאות תשלום מתאימות).

אולם, לטענת העותרים בנובמבר 2019 הגישו המשיבים 3-4 בקשה מתוקנת להיתר בניה במסגרתה שינו המשיבים 3-4 את מיקום הממ"ד ובקשו לבנות אותו בשטח המשותף המצוי בצמידות ליחידת השרות של העותרים, והמחייב לתמוך את בנייתו ברגלי ממ"ד שיהיו במפלס קומת יחידת השרות ובצמידות יחידת השרות של העותרים, באופן שחוסם את חלון יחידת השרות של העותרים ומונע את השתקפות הנוף וכניסת אור ואויר ליחידה זו. נטען כי ביום 05/08/20 החליטה רשות הרשוי לאשר את הבקשה המתוקנת להיתר בתנאים תוך שהיא מאשרת את הגרמושקה הקובעת כי רגלי הממ"ד אינם כלולים בהיתר, וביום 06/04/21 ניתן היתר בנייה לבקשה המתוקנת תוך סימון רגלי הממ"ד כלא כלולים בהיתר, אלא שבפועל, ובנגוד להיתר הבנייה שניתן, בנו המשיבים 3-4 את רגלי הממ"ד בצמוד ליחידת השרות של העותרים, כך שהקיר החצוני של יחידת השרות של העותרים עם החלון הגדול הפך לקיר פנימי בין יחידת השרות לפיר רגלי הממ"ד באופן שאינו מאפשר חדירת אוויר ואור ליחידת השרות וחוסם את הנוף שנשקף לפני כן מהחלון.

...

בנסיבות אלה ובהעדר ראיות סותרות, מקובלת עלי עמדת המשיבות 1-2, שהן הגוף המקצועי שמוסמך לבחון ולאשר בקשות להיתר בנייה, כי ההיתר שאושר התיר ואישר את הבנייה של רגלי הממ"ד כבסיס לממ"ד. בכל הנוגע לטענת העותרים בדבר הפגיעה שנגרמה ליחידת השירות שברשותם, יצוין כי מהיתר הבנייה שאושר למבנה בעת הקמתו, עולה כי המבנה אינו כולל יחידת שירות.

בהינתן האמור, סבורני כי הפגמים עליהם הצביעו העותרים בעתירתם אינם יורדים לשורשו של היתר ואף בהם אין כדי להביא לביטולו של ההיתר או לקבלת הסעד המבוקש בעתירה.

סוף דבר סיכומו של דבר – העתירה נדחית.

הנתבעת חולקת על קיומה של אחריות בנזיקין בהתבסס על הטעמים הבאים: ראשית, לא הוכח הקף הזכויות של התובעים בקרקע משלא צורף חוזה החכירה; שנית, רמ"י בשם קק"ל הבעלים של הקרקע יזמה את התוכנית המקורית להגבלה התכנונית ועידכנה את החוכרים בדבר תוכנית הבינוי; שלישית, ההגבלה התכנונית צוינה במסמכי המיכרז ובחוזה החכירה והתובעים לא הוכיחו כי לא ידעו על המיגבלה טרם החתימה; רביעית, הודעת התיקון נשלחה לתובעים כחודשיים וחצי לאחר החתימה בעקבות פניית האדריכל מטעמם לאישור מפה טופוגרפית כחלק מתנאי היתר הבניה; וחמישית, החלטת הועדה משנת 2007 שהכפיפה את התוכנית להסדרה סטאטוטורית צורפה להודעת התיקון שם הדבר צוין במפורש וככל שהתובעים ביקשו להשיג על המיגבלות היה בידם לפנות לערכאה הרלוואנטית, טרם מתן התוקף הסטאטוטורי.

תנאי זה הוכתב במפורש במסגרת הדרישות להיתר הבניה וכפי שנכתב בבקשה: "תנאי להיתר תלצ"ר! סימון גדר לפי נספח בניה" (נספח 5) וכפי שמתאר זאת התובע בעדותו: "נפגשתי עם יפי שגיא שהייתה מנהלת מחלקת רשוי, נפגשתי עם סגן ראש העיר, נפגשתי עם מהנדס העיר. עשיתי עשרות פגישות [...] ואיך מהנדס העיר אמר לי? 'מר פרידמן, או שאתה תבנה כמו שאני אומר לך לעשות או שנלך לבית משפט ועוד 7 שנים תבנה'" (עמ' 10, שורות 1-5 לפרוטוקול).

...

אין בידי לקבל טענת הנתבעת.

קשר סיבתי לאחר שבחנתי כלל הנזקים שהוכחו אני סבור כי מתקיים קשר סיבתי-עובדתי וקשר סיבתי-משפטי בינם לבין התרשלות הנתבעת.

בסיכומו של דבר: התביעה מתקבלת באופן זה שלסילוק מלא וסופי של התביעה אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סכום של 463,863 בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.

בהתחשב בשווי הסעד שנתבע שנפסק ברובו, בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון, בהשקעת המשאבים בהכנתו ובניהולו, ובסכום ההוצאות בגין ההחלטה מיום 10.8.20 ועינוי הדין שנגרם לתובעים, אני מחייב את הנתבעת בהוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד של התובעים בסכום כולל של 25,000 ₪.