סילוק תביעת לשון הרע על הסף בגין תוכן כתבי טענות

החלטת בית המשפט קמא בהחלטה מיום 9.3.2021 מושא בקשה זו, נקבע כי הטענות להוצאת לשון הרע נדחות על הסף בשל ההגנה בחוק; הטענה לסילוק על הסף בשל חוסר סמכות עניינית נוכח תקיפה עקיפה של החלטה מנהלית נדחתה מהנימוק שהמשיב אינו עותר לשינוי ההחלטה אלא לפצוי הנזק שניגרם לו בגינה ומוקד התביעה אינו עוסק במידת התאמתו לתפקיד אלא טענות להתנהלות לא תקינה, להיתנכלות כלפיו ולגרם הפרת חוזה (לגביה הותר למשיב לתקן את תביעתו).

על פניו, עילת לשון הרע לא נטענה בכתב התביעה כעילה מרכזית, לא הוותה את הבסיס לסעד העקרי ואף במישור 'הגאומטרי' נכללה בשלהי הטענות והושתתה על המכתב בלבד, כאשר קדמו לו ונשלחו לאחריו תיכתובות נוספות.

טול לדוגמא מקרה שבו רשות מוסמכת מפרה הסכם שנחתם בינה לבין מאן דהוא, היעלה על הדעת שתביעתו של האחרון תידחה על הסף בטענה שהפרת ההסכם תוכח באמצעות מכתב שנשלח שתוכנו מוגן מפני תביעת לשון הרע על פי סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע?! כך גם לגבי תביעה לפצויי פיטורין ונזקים בגין פיטורים שלא כדין.

כך גם בעניינינו, העובדה שבכתב התביעה המקורי נכרכו מספר עילות ובכללן לשון הרע, כעילה משנית שנדחתה על הסף, אינה מהוה מחסום בפני התובע מבירור הטענות האחרות בתביעתו והכרעה בהן בבוא העת.

...

בחינת הדברים גם מזווית נוספת מובילה לאותה מסקנה.

על יסוד האמור, בקשת רשות הערעור נדחית.

המבקשת תשלם למשיב באמצעות בא כוחו הוצאות הבקשה בסך 10,000 ₪.

המשיבה טענה תחילה כי יש לדחות את הבקשה על הסף בשל העובדה שהיא כוללת טיעון עובדתי שלא נתמך בתצהיר.

בחינה של עתירת המבקשים לסילוק עילת התביעה של לשון הרע על הסף מלמדת כי דינה להיתקבל, ואנמק.

אין בית המשפט יכול ואין זה ראוי שיצוק אל החוק תוכן רצוי, לדעתו, העומד בנגוד ברור לכוונה המפורשת של המחוקק.

במצב דברים זה, כאשר עילת התביעה עליה נשען חלק הארי של התביעה שלפני היא לשון הרע בעצם הגשת התביעה הקטנה נגד המשיבה הרי שגם אם יוכח כי כל הנטען בכתב התביעה בהקשר זה נכון עובדתית לא תיתקבל התביעה שכן מדובר בפירסום מוגן, וזהו בדיוק אחד המקרים החריגים אשר בהתקיימם יש לדחות תביעה על הסף, הגם שמדובר בסעד קצוני.

...

לאחר שביום 5.7.20 החל סגר עקב התפרצות מגפת הקורונה (Covid-19) לא ניתן היה לקיים את החתונה באולם במועד היעוד ובסופו של דבר נערכה חתונת המבקשים במקום אחר, כאשר נראה כי הצדדים חלוקים בשאלה מי יזם את ביטול האירוע באולם המשיבה.

המשיבה טענה תחילה כי יש לדחות את הבקשה על הסף בשל העובדה שהיא כוללת טיעון עובדתי שלא נתמך בתצהיר.

אינני מקבל טענות אלה בשלב הדיוני הנוכחי.

לאור כלל האמור, הבקשה ביחס לעילת התביעה של הפיצוי הכספי נדחית.

סיכום הנובע מכלל האמור לעיל הוא שעילת התביעה של לשון הרע נדחית על הסף, ואילו ביחס לעילת התביעה של הפיצוי בגין הנזקים הכספיים הבקשה נדחית והתביעה נותרת על כנה.

בפניי בקשת הנתבעת לסילוק את תביעת התובע שהוגשה בעילה של פירסום לשון הרע, על הסף הן מפאת התיישנותה והן מפאת מעשה בית דין.

בסעיף 13 לכתב התביעה מצא התובע להתייחס לאפשרות של העלאת טענת היתיישנות וטען שככל שכזו טענה תועלה על ידי הנתבעת, יש לדחות אותה "שכן התובע עד לכתיבת שורות אלו ממשיך להתעסק בעיניין דנן – הן מהליכים משפטיים קודמים שהיו בסוגיה, והן בפנייה לגורמי מימשל וביניהם שר הדתות, נציגים ממפלגות חרדיות – בכדי להביא לדין את האנשים שגרמו לו לעוולה הקשה והנוראית הנדונה". בהמשך תביעתו מיפרט התובע את הפירסום שנעשה וכן את הנזקים שלטענתו נגרמו לו. נימוקי בקשת הסילוק ביום 13/1/22 הגישה הנתבעת בקשה לדחיית התביעה ובה טענה כי יש לדחות אותה מפאת מעשה בית דין וכן טענה כי מבלי לפגוע בטענת מעשה בית דין, תביעתו של התובע היתיישנה עם סיום ההליכים המשפטיים שהתקיימו בין הצדדים שבמסגרתם ניתן פסק דין בתביעה אזרחית (שלום עפולה) 16519-03-09, אותה הגיש התובע תובענה נגד הנתבעת בעוולת לשון הרע על סך של 200,000 ₪.

בקשה לסילוק על הסף, תבחן לפי הפסיקה, על פי הנטען בכתב תביעה ללא צורך בהוכחת הנטען בשלב זה. הוספת טענות בכתב התשובה לבקשת הסילוק לא תועיל לתובע, מקום בו לא הועלו טענות אלה בכתב התביעה עצמו.

אמנם סעיף 8 לחוק ההתיישנות מאריך את תקופת ההתיישנות מקום בו "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה יכול למנוע אותן", ברם במקרה דנן, כפי שהובהר לעיל, לא עלתה מצד התובע כל טענה כי העובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו ממנו (כמו כן לא נטען כי הן נתגלו לו רק בשלב מאוחר), משמע ובפרט נוכח שתי תביעות שהגיש (מתוכן אחת, בעפולה, בגין פירסום לשון הרע), כמפורט בתשובת הנתבעת לבקשה (ולא הוכחש ע"י התובע), כי העובדות המהוות את עילת התובענה היו ידועות לו מזה שנים רבות.

במקרה דנן לא עמד התובע בנטל זה. על מנת לעמוד בנטל היה על התובע לצרף לתגובתו את כתבי הטענות אותם הגיש בהליכים הקודמים שנקט, להראות כי לא נתקיים בגינם ובגין דחיית אותן 2 תביעות מעשה בי דין (שכפי שיפורט להלן בהמשך פסק דין זה, כן מיתקיים, ובגינו וודאי נבצר ממנו להגיש תביעה חדשה כמו זו דנן).

התביעה נדחית על הסף בשל התיישנותה ובשל קיומו של מעשה בי-דין.

...

בסעיף 13 לכתב התביעה מצא התובע להתייחס לאפשרות של העלאת טענת התיישנות וטען שככל שכזו טענה תועלה על ידי הנתבעת, יש לדחות אותה "שכן התובע עד לכתיבת שורות אלו ממשיך להתעסק בעניין דנן – הן מהליכים משפטיים קודמים שהיו בסוגיה, והן בפנייה לגורמי ממשל וביניהם שר הדתות, נציגים ממפלגות חרדיות – בכדי להביא לדין את האנשים שגרמו לו לעוולה הקשה והנוראית הנדונה". בהמשך תביעתו מפרט התובע את הפרסום שנעשה וכן את הנזקים שלטענתו נגרמו לו. נימוקי בקשת הסילוק ביום 13/1/22 הגישה הנתבעת בקשה לדחיית התביעה ובה טענה כי יש לדחות אותה מפאת מעשה בית דין וכן טענה כי מבלי לפגוע בטענת מעשה בית דין, תביעתו של התובע התיישנה עם סיום ההליכים המשפטיים שהתקיימו בין הצדדים שבמסגרתם ניתן פסק דין בתביעה אזרחית (שלום עפולה) 16519-03-09, אותה הגיש התובע תובענה נגד הנתבעת בעוולת לשון הרע על סך של 200,000 ₪.

סיכומו של דבר הבקשה מתקבלת במלואה.

התביעה נדחית על הסף בשל התיישנותה ובשל קיומו של מעשה בי-דין.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות (לרבות שכ"ט עו"ד) בסכום כולל של 5000 ₪.

גם אם סבור התובע שהפירסום לא היה מבחינה מהותית חלק אינטגראלי מהדיון או לא היה דרוש לדיון או לצורך הדיון וכו', לא תועיל לו טענה זו, שכן לפי נוסחו הנוכחי של סעיף 13(5), די בכך שהפירסום בוצע בהודעה רשמית בכתב לבורר, כדי שייחשב כמי שנעשה "תוך כדי הדיון" וכדי שיחול סעיף 13(5), ללא קשר לתוכנו של הפירסום או לזיקה העניינית שלו לדיון.

בבקשה, ציינה הנתבעת, בשורה הבודדת שהקדישה לעניין זה במסגרת מיכסת העמודים המותרת לבקשתה, כי "יש לסלק על הסף את התביעה בשל חסינות מוחלטת לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע". לדידי, במקרה הנוכחי, די היה אפילו בשורה הבודדת הנ"ל, כדי להקים לנתבעת את עילת הבקשה המדוברת ולחייב בכך את התובע להגיב על כך לגוף העניין, ללא צורך להדרש לפירוט שניתן בעיניין זה בכתב ההגנה, שכן תחולת סעיף 13(5) על שני הפרסומים מושא התביעה, במקרה הנוכחי, מזדקרת מיד עם קריאת כתב התביעה וזאת לנוכח הנסיבות הברורות כל כך, ביחס לפירסום הדברים תוך כדי דיון בפני בעל סמכות שיפוטית ובעל סמכות מעין שיפוטית על פי דין.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בגין ההליכים שהתקיימו עד כה (הגשת כתבי טענות והליך הבקשה הנוכחי), בדמות שכר טירחת עו"ד, אשר אותו אני מעמיד, בהיתחשב בעבודה שהושקעה בכתב ההגנה ובבקשה ותשובה, כמו גם בהיתחשב בסכום התביעה המשמעותי שריחף מעל ראשה של הנתבעת ודרש הגנה וייצוג בהתאם, על סכום ריאלי וסביר של 20,000 ₪.

...

הנתבעת טוענת כי שני הפרסומים, הן התלונה ללשכת עורכי הדין והן ההודעה לבורר, חוסים תחת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, אשר קובע כי לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי "(5) פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור". התובע טוען בתגובתו כי הוא מניח שכוונת התובעת לפרסום בפני הבורר ולא לתלונה ללשכה, שכן לטענתו סעיף 13(5) לא חל עליה וטוען כי יש לדחות את הבקשה משום שיש לבצע בירור עובדתי, כדי לראות אם הסעיף חל על הפרסום בפני הבורר.

כן טוענת הנתבעת בין היתר שחומרת הפרסומים לא יכולה למנוע את תחולת סעיף 13(5) וכי ברור לחלוטין כי הפרסום במסגרת הבוררות נעשה "תוך כדי דיון". לאחר עיון בטענות הצדדים ובחומר שלפניי, נחה דעתי כי יש לסלק את התביעה על הסף, לנוכח ההגנה המוחלטת שעומדת לנתבעת מפני התביעה, מכוח סעיף 13(5) לחוק.

בכל הנוגע לתלונה שהוגשה ללשכת עורכי הדין, הלכה פסוקה היא שסעיף 13(5) חל על תלונה כאמור וראה ע"א (ת"א) 2873/03 רמי יובל עו"ד נ' תמר גולן עו"ד, פורסם 9.7.06, שם נאמרו הדברים הבאים: "אין ספק שהפרסום שנכלל בתגובת המשיבה לבית הדין היה פרסום שנעשה תוך כדי דיון לפני שופט כמשמעות הדברים בהוראה הנ"ל. גם המכתב ללשכת עורכי הדין נשלח כחלק מהליך משמעתי שיזם המערער והפרסום שנכלל בו היה פרסום במסגרת דיון לפני גוף בעל סמכות מעין שיפוטית, שהרי הטיפול בתלונה היה חלק מתהליך הקבוע בכללי לשכת עורכי הדין והמוביל לקובלנה שאמורה להידון בבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין שהוקם ופועל על פי חוק (השוו ע"א 6356/99 דרור חוטר ישי נ' עדנה ארבל פ"ד נו (5) 254 (2002); ד"נ 6077/02 דרור חוטר ישי נ' עדנה ארבל (לא פורסם, 7.4.2003))". לפיכך, סעיף 13(5) חל גם על הדברים שפירטה הנתבעת בתלונתה ועל כן ביחס לפרסום זה דין התביעה להידחות על הסף.

טענת התובע שיש לברר את הנסיבות שבהן נאמרו הדברים דינה להידחות.

סוף דבר – התביעה נדחית על הסף, משחל סעיף 13(5).

התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בגין ההליכים שהתקיימו עד כה (הגשת כתבי טענות והליך הבקשה הנוכחי), בדמות שכר טרחת עו"ד, אשר אותו אני מעמיד, בהתחשב בעבודה שהושקעה בכתב ההגנה ובבקשה ותשובה, כמו גם בהתחשב בסכום התביעה המשמעותי שריחף מעל ראשה של הנתבעת ודרש הגנה וייצוג בהתאם, על סכום ריאלי וסביר של 20,000 ₪.

" · השני, פוסט מאוחר יותר מיום 8.8.23 (להלן: הפירסום המאוחר), שהעלתה הנתבעת ברשת החברתית פייסבוק, במסגרתו כתבה: "מכתב כתב התראה לפני תביעה שקבלתי מהזוג סילמן – תכלס העלתי בטויטר ציטוט של פוסט של אורי משגב. כתבתי שהנסיעה שלהם היתה ביזבוז של כספי ציבור ומיותרת." באשר לפירסום זה טוען התובע כי הוא הדהוד של התוכן הדיבתי שעולה כדי לשון הרע באופן עצמאי.

הבקשה וטענות הנתבעת בקליפת אגוז במקביל להגשת כתב ההגנה הגישה הנתבעת גם בקשה לסילוק התביעה על הסף, בשל טענות להעדר פירוט בכתב התביעה לביטויים הנטענים כמהווים לשון הרע, ושימוש בדרך כוללנית הנעדרת פירוט.

המסגרת הנורמאטיבית על פי ההלכה הפסוקה, סילוק תביעה על הסף הנו - "סעד מרחיק לכת מאד, שמטרתו להציב סכר על סף הדיון המשפטי בפני תובע, המבקש לעבור את הסף, ולהשמיע את ראיותיו ולשטוח את טענותיו לפני השופט היושב לדין. לפיכך, בבוא בית המשפט להכריע בבקשה כזו, עליו לנהוג זהירות יתרה ולעשות שימוש באמצעי חמור זה רק באותם מקרים, בהם ברור לו, לשופט, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל את הסעד שהוא מבקש על פי העובדות והטענות העולות מתביעתו... דחיה על הסף תיעשה, רק כאשר בית המשפט משוכנע, שגם אם היה נשמע הדיון לגופו, אחד דינו – להידחות ... למצב העובדתי והמשפטי, כפי שהוא משתקף מכתבי הטענות שהוגשו על ידי בעלי הדין, יש פנים לכאן ולכאן, וישנו סיכוי כלשהוא, אפילו קלוש, שהתביעה תיתקבל, אזי אין למחוק תביעה שכזו על הסף ..." (ע"א 335/78, יוסף שאלתיאל נ' אריה שני [פורסם בנבו] [25.08.1981]).

דחיית הטענה בדבר תביעת השתקה לבסוף, לא מצאתי גם לקבל את טענת הנתבעת לפיה יש לסלק את התביעה על הסף בשל היותה תביעת השתקה.

...

אכן, התובע נשוי לחברת כנסת, שרה ואשת ציבור, אולם התרשמתי כי גם הנתבעת היא אושיית רשת ומשפיענית, ובמצב דברים זה שבו עסקינן בבעלה של חברת כנסת מחד גיסא ובאושיית רשת מאידך גיסא, אין בידי לקבוע קיומם של פערי כוחות העולים כדי סכנה לתביעת השתקה.

סוף דבר עולה מן המקובץ כי דינה של הבקשה דחייה.

בנסיבות העניין אני מורה לנתבעת לשאת בהוצאות התובע בסך של 3,000 ₪.