טענות המוסדות בהליך דנן
לעמדת המוסדות, הותרת החלטת בית משפט קמא על כנה "תביא לבירור חוזר של תובענה שכבר נדונה באריכות על פני 12 שנים [...] לפגיעה בסופיות הדיון, ותגרום לעיוות דין ולעוול לקק"ל ולמוסדות, תוך הוצאת הוצאות חריגות". בעקרו של דבר, שבים המוסדות וטוענים את שטענו ביחס להתקיימות העילות לסילוק התביעה על הסף.
בהתאם להוראות סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, בית משפט זה ייעתר לבקשה למתן רשות ערעור על "החלטה אחרת" של בית המשפט המחוזי רק אם שוכנע, כי "אם העירעור על ההחלטה יידון במסגרת העירעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה". מכך עולה, כי על דרך הכלל, יש לברר את טענות הצדדים על החלטות אחרות שניתנו במהלך הדיון, אגב העירעור על פסק הדין כולו; ואילו החריג לכך הוא מצב בו נידרש הדבר באופן מידי, להמשך נהולו של ההליך באופן מלא והוגן (רע"א 6191/23 יהושוע מויאל נ' מי גולן – אגודת מים שיתופית חקלאית למשקי רמת הגולן, פסקה 11 (24.08.2023)).
...
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת אף מבלי להיזקק לתשובה.
ראשית, מקובלת עלי קביעת בית משפט קמא, לפיה אין מקום, בנסיבות העניין, לקבל את בקשת הסילוק על הסף מחמת התיישנות.
אשר על כן, מקומה של טענה זו להתברר במסגרת ההליך העיקרי, בהתבסס על מכלול הטיעונים והראיות בעניין – ולצדדים, כאמור, שמורה הזכות להעלותה בהמשך ההליך ולבררה עד תום, שם.
סוף דבר – הבקשה למתן רשות הערעור נדחית אפוא.