סילוק יד מנכס של חברת משכנת

הבניין הוקם על ידי משרד הבינוי בשנת 1972 והועבר לניהולה של "עמיגור ניהול נכסים בע"מ", חברה משכנת בדיור הצבורי.

נטען כי גם אם היתר הבניה המקורי היה לדירות 4 חדרים בשתי העמודות הקיצוניות ולדירות 3 חדרים בעמודות הפנימיות, הרי שבראשית שנות ה-70 בוצעו שינויים בדיור הצבורי לצורך התאמות לצרכיו, וזאת בהיתרים גורפים מול הרשויות, וחזקה כי הדבר נעשה כך גם במקרה זה. עמיגור צירפה אישור מעריית אשדוד (שהוגש באמצעות תעודת עובד ציבור במסגרת התביעה לסילוק יד) לפיו משנת 1972 דירה מס' 11 חויבה בארנונה לפי שטח של 68 מ"ר ודירה מס' 4 לפי שטח של 94 מ"ר. שוורץ, בתשובתם, עותרים לדחות את המרצת הפתיחה וטוענים כי חדד מנצלים באופן ציני וחסר תום לב טעות רישומית במירשם הבתים המשותפים.

חדד סבורים כי לא ניתן להסתמך על תעודת עובד ציבור של מנהל הארנונה מר פרץ, אליה צירף כרטיסים של הנכסים בבניין.

...

לבסוף, אין בידי להיעתר לסעד החלופי לו עותרים שוורץ, להורות כי הם בעלי זיקת הנאה לחדר נשוא המחלוקת.

סוף דבר – התביעה בה"פ 25218-03-20 מתקבלת ומוצהר בזאת כי חדד הם בעלי הזכויות בדירה 11 כפי גודלה ושטחה במרשם המקרקעין (גוש 2456 חלקה 12 תת חלקה 11), לרבות החדר שמוחזק בפועל ע"י שוורץ.

התביעה בת.א. 33071-01-21 נדחית.

יצוין, כי מדובר בנכס שהוקצה בעברו בשנת 1956 למשיבה הפורמלית 3, אגודה שיתופית "שיכון אנשי צבא בשירות נוה-צה"ל אשר פעלה אז כחברה משכנת (להלן: האגודה" וגם: "החברה המשכנת").

מה גם שנראה כי מבחינה עובדתית הליכי פינוי של הנכס, ככל שאכן היו כאלה, לא קרמו עור וגידים, שכן אחרת לא הייתה ננקטת על ידי המשיבות תביעה לסילוק ידו של מר ביטון מהחנות.

...

בד בבד, לא למותר לציין כי תשלומי דמי חכירה ו/או היוון יחולו על שכם המבקש, במערכת היחסים שבינו לבין רמ"י. לאור קיומה של זכות קניין שביושר למבקש, וכאשר עולה כי מועד הכפירה מצד המשיבות ביחסי הנאמנות הקונסטרוקטיבית שחלו בינן לבין המבקש אינו מוקדם ממועד פניית המשיבות לרמ"י (מרץ 2018), אני קובעת כי התובענה שלפני שהוגשה בחודש מרץ 2020, לא התיישנה.

בהתאם ובשים לב לכך שהתביעה לסילוק יד הוגשה על ידי המשיבות רק בחודש אוגוסט 2019, אני קובעת כי התובענה הוגשה ללא שיהוי.

אמנם דין המרצת הפתיחה להתקבל, אך לא ניתן להתעלם מכך שהיא בסופו של דבר תולדה של העדר טיפול ברישום הזכויות בנכס מצד המבקש.

התובע מבקש את לסילוק ידו של הנתבע מהנכס והשבתו לתובע, כשהוא פנוי ונקי מכל אדם וחפץ.

יש לזכור, שזכותו של התובע נובעת מזכות המנוחה, כמי שרשומה (בספרי החברה המשכנת בלבד) בתור החוכרת של הנכס, ומזכות זו בלבד.

...

מקובלת עלי עמדתו של ב"כ הנתבע, כי בהליך בפני כב' ביהמ"ש לענייני משפחה, שמקורו בהגשת בקשה לצו קיום צוואה, נדונה תקינותה של הצוואה ותקפותה, אך לא נדונה שאלת הרשאת המנוחה ז"ל, או שאלת רכישת זכות השימוש מכללא.

לאחר ששקלתי את טענותיהם של הצדדים, ובחנתי את כלל נסיבות הענין, אני סבורה שמן הראוי לקבל את הבקשה.

התוצאה היא שהבקשה מתקבלת.

המבקשת רכשה בשנת 2010, את זכויות סולאור בבניין, וזאת לטענתה, "... בתמורה ובתום לב, על בסיס אישורי זכויות של רמ"י, כונס הנכסים והחברה המשכנת..." לטענת המבקשת, כשנה לאחר שרכשה את הזכויות התחוור לה, כי אחד המשיבים, מר יואב גולדיאק, שהנו בעל זכויות במספר דירות בבניין, מונע ממנה שימוש בנכסים שרכשה, וזאת, לדבריה "... באיצטלה של נציגות הבית המשותף...". הנציגות פנתה אל המפקח על המקרקעין, בתביעה למנוע מהמבקשת שימוש באילו מן הנכסים שבמחלוקת (ת"ב 33/12), ובמסגרת זו הגיעו הצדדים להסכמות שונות שייתרו את ההליך שם. בהמשך, הגישה המבקשת נגד הנציגות תביעה לסילוק יד, מחדר הכביסה ומהמקלט (ת"א (אי') 11776-09-12).

נכונה לסברתי גם טענת המשיבים, שלפיה, לא ברור טיבן של מלוא הזכויות שרכשה לכאורה הורמן משיבן באמצעות כונס הנכסים של שיבן, עו"ד ד"ר וולף, על פי ההסכם מיום 25.5.87 (נספח ט' לכתב התשובה), וכי אין בהסכם זה להוכיח רכישת איזה מן הנכסים שבמחלוקת, למעט, אולי, "קומת העמודים המפולשת" - כך מוגדרות במבוא להסכם האמור, הזכויות שאותן מכרה לכאורה שיבן באמצעות כונס הנכסים להורמן: "הכונס קבל אישור מהועדה המקומית... להוסיף ולשנות בבנין על פי אשור עיריה רצ"ב ואשר טרם נתקבל בגינם אשור סטאטוטורי (להלן: "זכות א'") .

...

המבקשת הצהירה, כי "... הבניין כולל 108 דירות ..." (ס' 19 להמרצת הפתיחה), והמשיבים אינם חולקים על עובדה זו. לטענת המבקשת, הבניין כולו נבנה במטרה כי הדירות הכלולות בו תימכרנה למשקיעים, ותשמשנה כדירות נופש, אלא שבסופו של דבר, לא יצא תכנון זה אל הפועל.

כמפורט להלן, סבורני כי המבקשת לא הרימה את הנטל וכי לא הוכחה גריעת הנכסים שבמחלוקת מכלל הרכוש המשותף, על פי דרישות הדין והפסיקה.

המסקנה מן האמור, בהתאם להוראות הדין כפי שהתפרשו בהלכה הפסוקה, כי הנכסים שבמחלוקת, לא הוצאו כדין מכלל הרכוש המשותף, עובר למכירת הדירות לרוכשיהן.

התובענה נדחית אפוא.