סילוק יד במקרקעין לא מוסדרים

לטענת הנתבעים, עילת התביעה של התובעת בדבר פינויים וסלוק ידם מהחפיר, היתיישנה בנסיבות בהן מדובר במקרקעין לא מוסדרים המוחזקים על ידם מזה 40 שנים.

...

לפיכך, נוכח האמור לעיל, אין מקום לכרוך את הליכי ההריסה ופינוי בתשלום פיצוי לתובעים ודרישתם לעניין זה נדחית.

סוף דבר, התביעה מתקבלת.

אני מורה לנתבעים לסלק ידם מהמקרקעין נשוא התביעה הידועים כגוש 19968 חלקה 1 (החפיר) וכן להרוס על חשבונם כל מבנה או מתקן המצויים במקרקעין ולהשיב את המקרקעין לידי התובעת כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ.

בהחלטת בית המשפט מיום 15/05/17, ניתנה לנתבע רשות להיתגונן בפני התביעה לסילוק יד ולהוכיח טענתו כי מדובר במקרקעין לא מוסדרים שאינם בבעלות התובעת.

...

אני מורה על ביצוע פסק הדין החלקי בתביעה לסילוק יד באופן הבא: הנתבע יסלק ידו מהמקרקעין, כשהוא פנוי מאדם, חפץ, בנוי ונטוע וזאת לא יאוחר מיום 1/7/21.

בנוסף, אני מחייב את הנתבע בהוצאות התובעת בתביעה שכנגד ובשכ"ט ב"כ ומע"מ בגינו, בסך כולל של 10,000 ₪.

סך הכל ישלם הנתבע לתובעת, הן בגין התביעה והן בגין התביעה שכנגד, סך של 16,000 ₪ אשר ישולמו לתובעת תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יתווספו לסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד תשלומו המלא בפועל.

כללי לפניי תביעה למתן פסק-דין הצהרתי ולסילוק יד בקשר לטענות נוגדות של הצדדים לזכויות במקרקעין, לא מוסדרים, הידועים כחלקות 142, 143 בגוש 30605 והרשומים אצל פקיד הזכויות בלוח הזכויות, בבית חנינה בירושלים (להלן – המקרקעין).

...

עם זאת, למען הסר ספק, נחה דעתי לבחון את העברת הזכויות במקרקעין מרדואן לבנו עותמאן ורכישת הזכויות על-ידי התובע.

לאור האמור, במארג הראיות בתיק, ומכל הטעמים שהובאו, שוכנעתי כי התובע רכש כדין את הזכויות במקרקעין, על-פי הסכם המכר שנחתם ביום 2.1.1997.

אשר על כן, בתובענה שלפניי, ובהינתן כי הזכויות במקרקעין הנטענות על-ידי צדדים שלישיים במסגרת ת"א 22999-01-16, לא הוכרעו והתובענה בעניינם הופסקה, כאמור, ועד למתן פסק הדין בהליך שלפניי, הנני נעתר ונותן צו הצהרתי (ביחסים שבין התובעים לנתבע בלבד), לפיו התובעים הינם בעלי הזכויות ביחס למקרקעין, כמפורט בכתב-התביעה המתוקן.

באשר להתקיימות התנאי הראשון, בית משפט קמא קבע כי טענת התובעים בדבר החזקתם במקרקעין באופן שוטף לאורך שנים ארוכות – לא נסתרה; וכי ניתן לקבוע שבמועד תחילת הליכי ההסדר (ככל הנראה בשנת 2003) התובעים כבר החזיקו במקרקעין במשך תקופת ההתיישנות הנדרשת, העומדת במקרה דנן על 15 שנה, בהיות המקרקעין בלתי מוסדרים (אל נושא תקופת ההתיישנות נשוב ונתייחס להלן).

לגופו של עניין נפסק כי החל מחקיקת חוק היסוד, היתיישנות באדמות מדינה לפי סעיף 78 לחוק הקרקעות לא תהא היתיישנות רוכשת כי אם דיונית בלבד, קרי היתיישנות המבססת הגנה מפני תביעה לסילוק יד, וזאת ברוח גישתו של פרופ' ויסמן.

...

ומכאן, המסקנה, שיש להותיר את רישום המקרקעין על שם רשות הפיתוח.

חברי פרש יריעה רחבה, ולפיה סעיף 51 אינו חל כלל בנסיבות המקרה, ועל כן אינו יכול לשמש עוגן למערער בטענתו לזכויות במקרקעין שבמחלוקת, וגם לא נמצא לו עוגן אחר להיאחז בו. כך או אחרת, התוצאה היא שדין הערעור להידחות.

ת השופט י' אלרון: אף אני סבור כי דין הערעור להידחות.

בפני תביעת התובעת לסילוק יד של הנתבעים במקרקעין שהוגדרו כ-"חטיבת קרקע לא מוסדרת בשטח של 15,030 מ"ר המצויים בדרום העיר ירושלים והממוקמים בסמיכות לדרך חברון והמכונים בשם 'בית השופט' והנכללים באישור מס רכוש (מאלייה), בכפר בית ג'אלה בגוש פיסקאלי 4 חלקה 48 במווקע-מאר-אליאס" (להלן: "המקרקעין").

...

בהקשר זה אבהיר, כי בפסיקת בית המשפט שהובאה לעיל לא נערכה על ידי בית המשפט אבחנה בשאלה האם הליך ההסדר החל לפני שהוגשה התביעה לסילוק יד, או שמא התביעה לסילוק היד קדמה להליך ההסדר -  וזאת משהרציונל המצדיק הותרת החקירה וההכרעה בתביעות בעלות לפקיד ההסדר ובסכסוכי בעלות – לבית המשפט המחוזי, יפה בשני המקרים, כך שבכל אחד מהמקרים שהובאו לעיל נקבע על ידי בית המשפט כי יש לדחות את התביעה על הסף ואין לקיים בה דיון בבית משפט זה. ועוד - בנסיבות ענייננו אין חולק כי התובעת טוענת לבעלות במקרקעין מקדמת דנא (לטענתה התצ"ר הראשון נערך על ידה בשנת 1935) אך חרף כך היא לא פעלה או למצער, לא הצליחה לרשום את זכויותיה במקרקעין במרשמים למרות חלוף שנות דור.

הקושי הקיים, אם כן, בזיהוי המקרקעין, בפרט על פי התצ"ר שצורף, תומך אף הוא במסקנה לפיה אין מקום לברר את שאלת הבעלות באותם מקרקעין בבית משפט זה. סיכומה של נקודה, על התובעת (או הטוענת לזכויות במקרקעין דהיום) להסדיר את זכויותיה כדבעי, בפני הגורם המוסמך לבירור שאלת הבעלות במקרקעין וזאת בטרם ניתן יהיה לדון בטענה לפיה הנתבעים פולשים למקרקעין הנמצאים בבעלות התובעת.

סוף דבר אשר על כן, אני מורה על מחיקת התובענה שבפני על הסף, מחמת היעדר עילת תביעה והיעדר סמכות עניינית של בית המשפט לדון בתובענה.