השופט יצחק ענבר:
לפנינו ערעורים הדדיים על פסק דינו של בית משפט שלום בתל-אביב (כב' השופטת ח' וינבאום-וולצקי) אשר ניתן ביום 17.4.11 בת.א 63162-05, לפיו חויב המשיב והמערער שכנגד, ד"ר אורי מרמור (להלן: "המשיב"), לשלם למערער ולמשיב שכנגד, דב קופליס (להלן: "המערער") פיצויים בסך 100,000 ₪ בגין פגיעה באוטונומיה, שיסודה באי קבלת "הסכמתו מדעת" של המערער לניתוח להסרת משקפיים לרוחק ראיה שביצע בו המשיב, ניתוח מסוג "לסיק".
המערער, יליד 1957, פנה ביום 8.4.99 למשיב והתעניין בבצוע ניתוח לייזר לתיקון רוחק הראייה בעיניו.
כמו כן לא הסביר המשיב למערער כי לגבי ניתוחים של רוחק ראייה גבוה לא נצבר עדיין ניסיון רב. עם זאת הוסיף בית משפט קמא וקבע, כי אף לו היה המשיב מעמיד את המערער על מלוא המשמעויות והסיכונים האפשריים מן הניתוח, עדיין היה המערער מבכר לבצע את הניתוח.
...
וכפי שנפסק:
"בדבר סמכותה של ערכאת הערעור כבר סותתו אבני דרך. בידוע הוא, כי סמכותה של ערכאת הערעור מוגבלת לחלקה הקנויה לה, חלקת ההיסקים המשפטיים ואין היא נוהגת לחרוג ממנה ולפלוש לחלקה שאינה נתונה לה, חלקת הקביעות העובדתיות, אלא בנסיבות חריגות בלבד. לערכאת הערעור אין נגיעה בעיצוב הבסיס העובדתי גופו. דבר זה נעשה בערכאה הראשונה. בית משפט לערעורים לא יהיה מוכן להתערב בקלות בממצאי עובדה של בית משפט קמא, כאשר על בסיס ממצאים אלה הטביעה הערכאה הראשונה את חותם הכרעתה ולממצאים אלה יסוד ושורש בחומר הראיות. לא כן דינה של מסקנה מן העובדות. מסקנה מוסקת על פי ההגיון ולגביה אין לשופט של הערכאה הראשונה יתרון לעומת בית משפט של ערעור (ראה י' זוסמן סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, ש. לוין עורך 1995 ) עמ' 857)".
ע"א 558/96, ע"א 1240/96 חברת שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל ואח', פ"ד נב(4), 563.
נחה דעתי כי יתר הנתונים הרלבנטיים, כפי שפורטו בחוות דעתו של השופט ענבר, במיוחד קביעת בימ"ש קמא לפיה לא גילה המשיב את אוזנו של המערער כי טרם נצבר ניסיון רב בניתוחים לתיקון רוחק ראיה, תומכים יותר במסקנה לפיה לא היה מסכים המערער להינתח, מאשר בזו הגורסת כי היה גם היה מסכים.
התוספת המוצעת על ידי חברי בסך של 60,000 ₪ בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות, בהינתן קביעת בימ"ש קמא בדבר פגיעה בחדות הראיה העולה לכדי נכות של 10%- מקובלת עלי.