סיכון חיי אנשים בנתיב תחבורה בצמתים שבהן יש מחלפים

על-פי כתב האישום המתוקן (בשנית), הנאשם, יליד שנת 1980, מואשם בשבע העבירות הבאות: סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(2) בחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין); נהיגה בזמן פסילה או בנגוד לתנאים, לפי סעיף 67 בפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן – פקודת התעבורה); איסור לנהוג ללא רישיון נהיגה תקף, לפי סעיף 10(א) בפקודת התעבורה; איסור לנהוג ללא רישיון נהיגה תקף לרכב מאותו סוג – לפי סעיף 10(א) בפקודת התעבורה; החזקה או שימוש בסם לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(ג) בפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973; תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 273 בחוק העונשין; איומים, לפי סעיף 192 בחוק העונשין.

הנאשם המשיך בנסיעה כמתואר, תוך היתעלמות מכְּרׅיזה של שוטרי הניידת שדלקה אחריו ודרישה שיעצור, עד אשר היתנגש במעקה בטיחות במחלף נווה אילן, היתהפך ונעצר.

עובדות כתב האישום שבהן הודה הנאשם: המצאותו במקומות המתוארים; הצבת מחסום מישטרה במקום שהוצב; עצירתו סמוך למחסום והמשך הנסיעה לאחר מכן; העובדה שלא היה לו רישיון נהיגה לאופנוע; המרדף אחריו בכביש 1; חציית צומת אחד למרות אור אדום ברמזור בכיוון נסיעתו; התנגשותו במעקה הבטיחות סמוך לנווה אילן.

...

מהטעמים שיובאו בהחלטה זו, הבקשה לעיון חוזר נדחית אף ללא צורך בקבלת עמדת המאשימה.

כאמור שם: "מסקנה זו מתיישבת עם הכלל הנוהג במשפטנו ולפיו בית המשפט שדן בהליך מסוים הוא שמכריע בשאלת קבילות הראיות שהצדדים מבקשים להביא בפניו, וזאת אלא אם כן המחוקק קבע במפורש הליך אחר ונפרד בנוגע לסוג ראיות מסוים... מטבע הדברים גם יתר ההכרעות הנוגעות לטענות של קבילות ראיות נעשות על ידי בית המשפט הדן במשפט עצמו ולא בהליך מקדמי כלשהו" (עניין שמש, כבוד הנשיאה ד' ביניש, פסקה 19.

לסיכום, הגשת תיק מוצגים באופן שנקבע בהחלטה מייעל את ההליכים, בכך שלא מבוזבז זמן בשל הפרוצדורה המייגעת של הגשת מוצגים רבים באמצעות עדים, סימונם והעברתם לסריקה; מאפשר לבית המשפט להבין את התיק, חלף מצב שבו בית המשפט יושב בדיון כְּסוּמָא בָּאֲרֻבָּה, מבלי להבין דבר והניסיון מלמד כי הדבר מביא לבזבוז זמנו היקר מאד של בית המשפט; בניגוד מוחלט לטענת ההגנה, אין מדובר "בהחלטה חסרת תקדים", מאחר שהדבר נעשה מדי יום ביומו בתיקים רבים הנדונים לפני מותבים רבים; כך גם בניגוד לטענת ההגנה, החלטה על הגשת תיק מוצגים כאמור, אינה נוגדת "עקרונות בסיסיים הקבועים בסדרי הדין". להפך; כמו כן, כמפורט לעיל וכפי שנקבע, אין בהגשת מוצגים לעיונו של בית המשפט כדי לקבוע בהכרח, כי המוצגים שהוגשו הם בגדר ראיות קבילות ואף אין בכך כדי לקבוע לדבר בעניין משקלן.

לנוכח כל האמור, הבקשה לעיון חוזר נדחית.

בין לבין נטען כי נסע במהירות מופרזת, חצה שני צמתים באור אדום, כשהוא עובר, בראשונה שבהן, בין רכבים שחצו את הצומת וגורם להם לסטות ובצומת השניה "מזגזג" בין כלי הרכב.

במהלך הירידה מהגשר (במחלף קאסם), הוא הבחין בניידות החוסמות את העליה לכפר ודיווח שהנאשם חלף את נתיב העליה לכפר.

סוף דבר מן המקובץ הוכח בפני, מעבר לכל ספק סביר, כי סיכן בדרך נהיגתו במזיד חיי אדם בנתיב תחבורה, עקב נהיגה פראית, במהירות מופרזת, אי ציות לאור אדום ברמזור ולהוראות שוטרים לעצור, סטיה מנתיב נסיעה, חציית אי תנועה מצויר, פניית פרסה במקום אסור ונסיעה נגד כיוון התנועה, בעטיה נגרמה תאונת דרכים בה נחבלו אנשים וניזוק רכוש.

...

בע"פ 217/04 אלקורעאן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 29.6.05) נקבע כי על העבירה חל "כלל הצפיות". "מתקיימת שקילות מוסרית בין מי שביקש להשיג את היעד המוגדר בעבירה, פגיעה בנוסעו בנתיב תחבורה או כלי תחבורה, או סיכון בטיחותו, לבין מי שראה מראש את השגתו של יעד כזה כאפשרות קרובה לוודאי. מסקנה זו נובעת מהתכלית שביסוד האיסור בסעיף 332(2) לחוק העונשין, שעניינה בהגנה ושמירה על חייהם של המשתמשים בדרך. אכן, בהעדר ערך גובר המקים פירוש סביר אחר לפיו אין להחיל את כלל הצפיות, יש להחיל את כלל הצפיות" (סעיף 10).

סוף דבר מן המקובץ הוכח בפני, מעבר לכל ספק סביר, כי סיכן בדרך נהיגתו במזיד חיי אדם בנתיב תחבורה, עקב נהיגה פראית, במהירות מופרזת, אי ציות לאור אדום ברמזור ולהוראות שוטרים לעצור, סטיה מנתיב נסיעה, חציית אי תנועה מצויר, פניית פרסה במקום אסור ונסיעה נגד כיוון התנועה, בעטיה נגרמה תאונת דרכים בה נחבלו אנשים וניזוק רכוש.

אשר על כן, הנני מרשיעה הנאשם בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום, סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, בניגוד לסעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 ונהיגה בשכרות, עפ"י הודאתו, בניגוד לסעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א - 1961.

בהתאם להכרעת הדין מיום 31.10.2021, הנאשם הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירות הבאות: סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(2) בחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – החוק); נהיגה בזמן פסילה או בנגוד לתנאים, לפי סעיף 67 בפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן – הפקודה); איסור לנהוג בלי רישיון נהיגה תקף, לפי סעיף 10(א) בפקודה; איסור לנהוג בלי רישיון נהיגה תקף לרכב מאותו סוג, לפי סעיף 10(א) בפקודה.

הסדר הטיעון בהתאם להסדר הטיעון, אשר לא כלל הסכמה בעיניין העונש, הוסכם בין השאר, כלהלן: הנאשם יודה בעובדות כתב האישום המתוקן ויורשע בעבירות שבהן הואשם; בעת הארוע שבעניינו הורשע הנאשם, היתקיימה בו קרבה לסייג העדר שפיות הדעת לצורך קביעת מיתחם העונש ההולם, כאמור בסעיף 40ט(א)(9) בחוק; בתאור האירועים שבעניינם הורשע הנאשם, לא יחרגו הצדדים מעובדות כתב האישום המתוקן, לא יסתרו אותן ולא יוסיפו עליהן; הסדר הטיעון אינו מונע הגשת תסקירים וחוות דעת לפי כל חוק.

קודם לשעה 13:30, הציבה משטרת ישראל מחסום באמצעות ניידות ושוטרים בכביש בגין לכיוון צפון, מספר מטרים לפני מחלף קריית משה (להלן – המחסום).

בשל נהיגה מסוכנת שגרמה לנהג אחר לסטות מדרכו, סימן קצין מישטרה למערער לעצור, אך הוא לא שעה להוראתו ופתח בנהיגה פרועה, סטה אל נתיב הנסיעה הנגדי, חצה צומת בנגוד לאור אדום ברמזור, תוך סטייה לסירוגין אל נתיב הנסיעה הנגדי וחציית קו הפרדה רצוף באופן שגרם לכלי רכב לסטות או לבלום.

...

עם זאת, למרות הנזק החמור שעשוי היה להיגרם, בסופו של דבר רק הנאשם נפצע באורח קל. בנסיבות אלו, מידת הפגיעה בערכים המוגנים הייתה ברמה בינונית נוטה לפגיעה ברמה גבוהה.

בנסיבות הקשורות בנאשם, "יש לבחון את סוג ההפרעה הנפשית ועוצמתה, ועד כמה הוגבלה בעטיה יכולתו – לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח – להבין את אשר הוא עושה או להימנע מעשיית המעשה. על מידת הפגיעה ביכולתו של מבצע העבירה להבין את מעשהו או להימנע ממנו, ניתן ללמוד ממכלול הראיות, לרבות מעשיו של מבצע העבירה לפני האירוע, במהלכו ולאחריו וכן מחוות דעת מומחים" (ע"פ 10416/07 דולינסקי נ' מדינת ישראל (7.12.2009)‏‏, כבוד השופט י' עמית, פסקה 11).

גזירת העונש המתאים לנאשם קביעת העונש בגדרי מתחם העונש: לנוכח כל האמור ולאחר שניתן משקל רב לכך שחלפו כשש שנים מאז נעברו העבירות, נמצא כי יהיה זה נכון להעמיד את עונשו של הנאשם בתחתית מתחם העונש ההולם ולהשית עליו מאסר בעבודות שירות לצד מאסר מותנה לתקופה משמעותית.

במהלך נסיעתו על כביש 40 עוקף באר שבע מכיוון מחלף עמק שרה לכיוון מחלף חטיבת הנגב, הבחין השוטר כי הנאשם נוהג ברכב כשהוא לא חגור בחגורת בטיחות והורה לו לעצור בצד הכביש באמצעות מערכת הכריזה של הניידת והפעלת אורות מהבהבים.

בפתח דיון ההוכחות מיום 06.11.2022 השיב ב"כ הנאשם לכתב האישום בהאי לישנא: "הנאשם יבקש להודות בכתב האישום מהעובדה הראשונה ועד לפני האחרונה... הוא יבקש לטעון בעיניין המסקנה המשפטית ויטען כי העובדות שבהן הודה אינן מבססות עבירה של סיכון חיי אדם. הנאשם יודה בעבירות של נהיגה פזיזה ורשלנית לפי סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין ובשאר העבירות שמופיעות בכתב האישום, קרי, של הפרעה לשוטר וחבלה במזיד..." (עמ' 10 ש' 6-11 לפרוט' מיום 06.11.2022).

המאשימה טענה כי לאור נהיגתו הפרועה והמהירה של הנאשם, אשר נעשתה באופן מודע על מנת להמלט משוטר; לאור העובדה שהנאשם ניכנס לצומת מואר במהירות מופרזת, מבחין היטב ברכבם שעומדים בו ומנסה להשתחל ביניהם במהירות, תוך נטילת סיכון לא סביר לפגיעה בחיי אדם וברכבים, נכון יהיה לקבוע שהנאשם צפה כאפשרות קרובה למדי כי חייהם של נוסעים בדרך הם מצויים בסכנה כתוצאה מנהיגתו הפרועה, וכי הנאשם החליט ליטול סיכון זה על מנת להמלט מהשוטר.

באשר לטענה כי בגין מסכת עובדתית שכזו נכון לייחס לנאשם דוקא את עבירת הנהיגה הפוחזת ולא את עבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, הבהיר בית המשפט העליון בפיסקה 13 כי: "עבירות העוסקות בנהיגה בדרך נמהרת או רשלנית (כדוגמת סעיף 338 לחוק העונשין) מטפלות בנהג הסביר, הממוצע, שבשל נסיבות שונות מבצע עבירה בזמן נהיגה. עבירה לפי סעיף 332(2) לעומת זאת, מטפלת בנהג שאינו "תמים". היא מיתמקדת בנהג שידע על הפסול בהתנהגותו, ולמרות כן לקח סיכון ביודעין לפגיעה באנשים חפים מפשע, אשר צפויים להנזק כתוצאה מנהיגתו הפרועה.

...

בית המשפט דחה הטענה וקבע: "טענה זו אין בידי לקבל. אכן, במקרים רבים בהם הואשמו אנשים בעבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין היה זה בנסיבות של יידוי אבנים ובקבוקי תבערה... אולם כנגד מקרים אלה ואחרים, קיימים מקרים רבים בהם הוגשו כתבי אישום בעבירה זו בשל נהיגה פרועה וניהול "מרדפים" בכבישים.

סוף דבר הנאשם הודה בביצוע עבירות של הפרעה לשוטר וחבלה במזיד ומכאן שיש להרשיעו בעבירות אלו.

לאור כל האמור לעיל, אני מרשיע את הנאשם בביצוע עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, הפרעה לשוטר וחבלה במזיד, עבירות לפי סעיפים 332(2), 275 ו-413ה לחוק העונשין.

מבוא כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירות של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה (להלן: "סיכון חיי אדם"), הפרעה לשוטר במילוי תפקידו וחבלה במזיד, עבירות לפי סעיפים 332(2), 275 ו-413ה לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין").

במהלך נסיעתו על כביש 40 עוקף באר שבע מכיוון מחלף עמק שרה לכיוון מחלף חטיבת הנגב, הבחין השוטר כי הנאשם נוהג ברכב כשהוא לא חגור בחגורת בטיחות והורה לו לעצור בצד הכביש באמצעות מערכת הכריזה של הניידת והפעלת אורות מהבהבים.

כן נתתי דעתי לכך שכתוצאה ממעשיו של הנאשם לא נגרם נזק פיזי למאן דהוא, הגם שאין בנתון זה כדי להוות נתון מכריע שכן בעבירת סיכון חיי אדם הערך המוגן הוא של מניעת סיכון לחיי אדם, כך שאין צורך שהסיכון דוקא יתממש כדי להשית עונש הולם בגין פגיעה בערך זה. ראו למשל עניין מקדשי, פסקה 13 וההפניה שם. מינעד הענישה בעבירות שבהן הורשע הנאשם הוא רחב ומגוון והוא תלוי נסיבות ה"עושה" לרבות גילו, עברו הפלילי ובשאלה האם שולב בהליך שקומי, ובעיקר בנסיבות ה"מעשה" לרבות משכו של הארוע, הסיבה לבצוע העבירות ומאפייני הארוע (האם מדובר בנסיעה מסוכנת אגב מרדף משטרתי או האם המעשים בוצעו על רקע פלילי או על רקע לאומני), מה מידת הסיכון לחיי אדם (למשל נהיגה ברמזור אדום, או נגד כוון התנועה או במהירות חריגה ביותר או תוך נסיעת "זיגזג" וכיוצ"ב), האם העבירות בוצעו בצוותא עם אחרים, האם נלוו לארוע ביצוע עבירות נוספות, מקום הארוע והזמן (כביש בין ערוני, כביש סואן או מפותל, טבורה של עיר וכו') ועוד נסיבות שבכוחן להשפיע על מידת העונש.

במקרה זה הנאשם נסע בפראות במשך זמן לא מבוטל, לא שעה להוראות השוטרים שדלקו אחריו, חצה צמתים על אף האור האדום ברמזור, נהג בנתיב הנגדי, פגע בניידת מישטרה, ולא חדל מבריחתו אף לאחר שהתנגש במעקה בטיחות ועזב את רכבו והמשיך בהמלטות רגלית מהמשטרה.

...

המאשימה טענה כי יש לדחות את עתירת ב"כ הנאשם לדחות את מתן גזר הדין לצורך שילובו של הנאשם בהליך טיפולי שכן שאלת השיקום היא פחות רלבנטית בעניינו של הנאשם בשים לב לכך שהוא לא נזקק לכל הליך של גמילה או טיפול משל היה מכור לסמים או לאלכוהול.

סבורני שאופי העבירות שעבר הנאשם וחומרתן לא מצדיקים היעתרות לבקשה זו, מה עוד ששירות המבחן עצמו לא עתר לדחות את הטיעונים לעונש כדי לאפשר את המשך שילובו של הנאשם בהליכים שיקומיים כפי שהוא עושה זאת במקרים רבים אחרים.

בשים לב לאופי העבירות שעבר הנאשם סבורני כי יש לתת משקל גם לשיקולי הרתעת היחיד, וזאת לצד שיקול הרתעת הרבים היפה לגזרה זו של עבירות, ודאי בעת הזו בה יש צורך לחזק את המשילות במרחבי הנגב, גם בהקשר של קיום הוראות החוק וציות לגורמי אכיפת החוק.

לאור כל האמור לעיל, אני מטיל על הנאשם את העונשים הבאים: א. 30 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי המעצר.