סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה והסעה שלא כדין

המבקש הנו אסיר המרצה עונש מאסר של 18 שנים, שתחילתו ביום 4.8.2005, בגין הרשעתו בשלוש עבירות הריגה, ועבירות של גרימת חבלה חמורה, אי ציות לתמרור אדום, הסעה שלא כדין של שוהים בלתי חוקיים, סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה ועבירות נוספות.

...

מנגד, נטען מטעם היועץ המשפטי לממשלה כי יש לדחות את הבקשה על הסף מאחר שהיא איננה מציגה כל שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית, וכי יש לדחותה גם לגופה משלא נפל כל פגם בפסק דינו של בית משפט קמא.

לאחר עיון בבקשה, בהחלטת בית משפט קמא ובתגובת המשיב, מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

בית משפט קמא השיב לשאלה זו בחיוב, ולא שוכנעתי כי נפל בהחלטתו פגם המצדיק התערבות בה. סוף דבר: הבקשה נדחית.

הוראות החיקוק לפיהם מואשם הנאשם, הן אלה: סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה – עבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "החוק"); חבלה בכוונה מחמירה – עבירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק; חבלה במזיד ברכב – עבירה לפי סעיף 413ה לחוק; תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 274(1)(2) לחוק;.

התוצאה לאור האמור לעיל, אני מחליט בזה כדלקמן: אני מרשיע את הנאשם בשתי עבירות של הסעה שלא כדין, לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל התשי"ב-1952, ביום 31.8.13, ביחס להסעת שלושה שב"חים; וביום 15.3.14 – ביחס להסעת שני שב"חים (על אף שהודה כי היו חמישה נוסעים; אין להרשיע נאשם מעבר למה שנאמר בכתב האישום).

...

מכל מקום, בנסיבות שבפניי, הגעתי למסקנה כי לא ניתן להרשיע את הנאשם בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, לאור הקביעות העובדתיות שפורטו לעיל.

התוצאה לאור האמור לעיל, אני מחליט בזה כדלקמן: אני מרשיע את הנאשם בשתי עבירות של הסעה שלא כדין, לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל התשי"ב-1952, ביום 31.8.13, ביחס להסעת שלושה שב"חים; וביום 15.3.14 – ביחס להסעת שני שב"חים (על אף שהודה כי היו חמישה נוסעים; אין להרשיע נאשם מעבר למה שנאמר בכתב האישום).

אני מרשיע את הנאשם בעבירה של מעשה פזיזות, לפי סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן – "החוק"), בכל הקשור לאירועי יום 15.3.14.

אכן שרשרת עבירות התעבורה, מתחברות עם העבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, אולם האישום השני הכולל תקיפת שוטר לאחר שהנאשם עוכב ונעצר, אינה מישתלבת בעבירות אלו והאחת לא מהוה המשך טבעי של השנייה ולכן לא בכדי קבע המחוקק עונשי מינימום בעבירות של תקיפת שוטרים ומשנה תוקף יש לכך כשהתקיפה מלווה בתוצאות של חבלה חמורה, ובשל כך יש הצדקה לענישה מיצטברת וממשית.

בע"פ 2789/13 מדינת ישראל נ' חמדי (4.8.13), החמיר בימ"ש העליון בעונשו של המשיב שהורשע בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ובעבירה של הסעה שלא כדין, והעמידו על 20 חודשי מאסר (תחת 13 חודשים) תוך שהודגש כי אין ערכאת העירעור ממצה את העונש עם הנאשם.

...

בע"פ 6040/13 מדינת ישראל נ' בחוס (ניתן ביום 19.3.14), החמיר ביהמ"ש העליון במתחם העונש, לגבי עבירות של איומים, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות וחבלה חמורה, בקובעו כי: "המשיב בהתנהגותו, בזלזול ובבריונות שהפגין כלפי השוטרים, פגע בערכים אלה פגיעה הראויה לענישה מחמירה יותר. בייחוד אנו רואים בחומרה את הפגיעה הגופנית באחד השוטרים. נראה לנו, כי לנוכח נסיבות הפרשה, עלינו לשדר מסר כי התנהגות מעין זו תבחן ותישפט בחומרה; על כן נראה לנו כי מתחם הענישה צריך להיות, בנסיבות, בין 12 חודשים ל- 24 חודש". בע"פ 5214/13 סירחאן נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 30.12.13), נאמרו הדברים הבאים: "יש להביע סלידה ושאט נפש ממעשי תקיפה המכוונים כלפי העוסקים במלאכת השמירה על בטחונו של הציבור ועל אכיפת החוק. 'מעשי תקיפה ואיומים כלפי שוטרי משטרת ישראל, רק מפני שהם ממלאים את תפקידם כחוק, מערערים את המוסכמות הבסיסיות ביותר של החברה הדמוקרטית בה אנו חיים. חברה המכבדת את שלטון החוק ואת זכויותיו של הזולת לא תאפשר פגיעה בנציגי החוק, וכל פגיעה שכזו צריכה להיתקל בקיר ברזל של אפס סובלנות' (עניין מוסא, שם). אינטרס הציבור מחייב אפוא ששוטרים יוכלו למלא את תפקידם ללא מורא ופחד (ע"פ 500/87 בורוכוב נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (8.3.1988)). מדיניות של ענישה מכבידה ומרתיעה בגין עבירות אלימות נגד שוטרים משרתת אינטרס זה ועל כן היא ראויה (רע"פ 5940/06 גל נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (18.12.2006) ... בית המשפט המחוזי קבע כי מתחם הענישה ההולם לעבירות שביצעו מערערים 3-1 הוא בין שנה לחמש שנות מאסר בפועל. בכך לא ראינו להתערב. עם זאת, לאחר ששקלנו בדבר, סברנו כי העונש שגזר בית המשפט המחוזי על מערערים אלה בגדרי המתחם חמור יתר על המידה באופן שמצדיק להפחית ממנו במידת מה". נוכח כל האמור לעיל, אני קובע כי מתחם הענישה הראוי בגין תקיפת שוטר וגרימת חבלה חמורה, בהסתמך על עיקרון ההלימה, נע בין 6 חודשי מאסר ל- 24 חודשים.

סוף דבר: בנסיבות הנ"ל ולאחר שנתתי דעתי למכלול השיקולים שעל בית המשפט לתת עליהם את הדעת, תוך בחינת כל מקרה ומקרה ונסיבותיו הוא, אני בדעה כי מן הראוי להטיל על הנאשם את העונשים הבאים: א. בגין עבירות התעבורה, יושת על הנאשם עונש מאסר בפועל לתקופה של 30 חודשים ובאשר לעבירות האלימות כלפי שוטרים, הנני מטיל על הנאשם עונש מאסר בן 6 חודשים, שיצטבר לעונש שגזרתי על הנאשם בגין עבירות התעבורה.

אני מחייב את הנאשם לשלם קנס כספי בסך 3,000 ₪ או 30 ימי מאסר תמורתו.

המרדף כולו ארך 23 ק"מ. בגין אירועים אלה הורשע הנאשם על פי הודאתו בעבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה לפי סעיף 332 (2) לחוק העונשין, הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק העונשין והסעה שלא כדין לפי סעיף 12 א(ג')(1) לחוק הכניסה לישראל, (פרט אישום ראשון).

...

מספר דחיות נערכו בדיונים בתיק זה כאשר הנאשם ביקש להגיע להסדר טיעון עם התביעה, בסופו של דבר הוצעה לו הצעה שהוא לא הסכים לקבלה והדיון נדחה להוכחות.

ולאחרונה בע"פ 722/13 מיום 29/9/2014 , סלמה אלוג' נגד מדינת ישראל, נקבע כי אין להשלים עם תופעה של נהיגה פראית ובריונית במהלך מרדפים עם המשטרה ועל הצורך בהחמרת הענישה שיש להטיל על מי שמורשע בעבירות מסוג זה. מתחם הענישה נקבע בין 22 ל – 48 חודשי מאסר בפועל.

אני גוזר על הנאשם עונש של 33 חודשי מאסר בפועל, החל מיום מעצרו 7/1/2015, מטיל עליו 18 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור תוך 3 שנים עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, 3 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור תוך 3 שנים עבירה של הסעת שב"ח, ופוסל אותו מלקבל או להחזיק רישיון לנהיגת רכב מנוע מסוג כלשהו במשך 3 שנים מיום שיחרורו מהמאסר.

המבקש הורשע על יסוד הודאתו, בגדר הסדר טיעון, בעבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, הסעה שלא כדין ונסיעה במהירות שמעל המותר.

...

לאחר העיון, איני רואה מקום להיעתר לבקשה.

על כן, איני רואה מקום להיעתר לבקשה.

בנתון לאמור, איני נעתר לבקשה.